העיתונאית והסופרת דניאלה שמי הלכה לעולמה (שבת) בביתה ביפו, לאחר התמודדות עם מחלה קשה, והיא בת 72.
דניאלה שמי (30 ביוני 1943 – 16 באפריל 2016) הייתה סופרת, עיתונאית וסאטיריקנית ישראלית.
שמי, נולדה באיטליה וגדלה בירושלים, פירסמה חמישה ספרים. עמם נמנו ספרי מתכונים וספרים שהתבססו על הטורים
שכתבה לעיתונים "העולם הזה" ו"ידיעות אחרונות", שבו כתבה את טור העצות, "דניאלה היקרה". שמי גם תירגמה ועיבדה לעברית את הספר "הכללים: איך לכבוש את לבו של הגבר האידיאלי".
שמי נודעה גם בזכות השתתפותה בתוכניות הסאטירה "יתוש בראש" בגלי צה"ל ו"אין עם מי לדבר" בערוץ 2, שבה השתתפו גם יאיר גרבוז, יהונתן גפן, יאיר ניצני, ראובן ריבלין (כיום נשיא המדינה) ואחרים. נוסף על כך, היא הגישה תוכניות בישול בטלוויזיה.
בצעירותה נישאה שמי למבקר והעורך גבריאל מוקד אך נישואיהם הסתיימו כעבור שלוש שנים. היא נישאה בשנית לסופר אהרן שמי, ולשניים נולדו שני בנים, אסף וגיא. אהרן שמי מת לפני כשש שנים.
ספריה-
מטבח, שני חדרים וסלון לא גדול, תל אביב: רכנגולד – עירית שגיב, 1986. (עצות, מתכונים, סודות וקוריוזים)
דניאלה יקרה: שאלות לעתון ותשובות שהגיעו להן; עריכה: טובי סופר, תל אביב: פואטיקה – הוצאה לאור, תשמ"ז 1987.
בישול בצ'יק צ'ק; צילומים: נלי שפר, ירושלים: כתר, 1989. (ספר בישול לילדים שמכר לאורך השנים כ-80 אלף עותקים)
איך לעצבן את האישה שלך: המדריך השלם!; איורים: איתן קדמי, ירושלים: כתר, 1995.
הלן פיין ושרי שניידר, הכללים: (איך לכבוש את לבו של הגבר האידאלי); תרגום ועיבוד: דניאלה שמי, תל אביב: קשת, 1995.
איך לעצבן את הגבר שלך; איורים: איתן קדמי, ירושלים: כתר, תשנ"ז.
"'אני אתגבר', הבטיח אחי, ואני האמנתי לו"
"ביום ראשון לפני שבועיים, לקראת השקיעה, קברנו אותו. את הבן האהוב של אמא שלי, בעלה של כרמלה, אבא של מיכל ואורי, הגיס-חבר של בעלי, הנער שכולם אהבו, התינוק שלי, אחי, החבר הכי טוב שלי, המלאך שחשבתי שתמיד ישמור עלי". דניאלה שמי נפרדת מעמי, אחיה הקטן, שנכנע ל"מחלה הארורה הזו."
דניאלה שמי / פורסם: 10.08.05
YNET
בגיל תשע הייתי מאוד מסכנה. לכל החברות שלי היו אח או אחות, ורק לי לא. בגיל 10 קיבלתי את אחי עמי, תינוק בהיר ובלונדיני, חייכן ומקסים. זו היתה אהבה ממבט ראשון.
כשהוא היה בן חודש, הלאמתי אותו מידי הוריי. הוא הפך לתינוק שלי. בבוקר, כשהייתי בבית-הספר, אמא שלי טיפלה בו, אבל אחר-הצהריים הוא היה כולו שלי. אני האכלתי אותו, החלפתי לו חיתולים, טיילתי איתו, קראתי לו סיפורים, השכבתי אותו לישון. והוא, מגיל הכי צעיר שאפשר, כבר ידע לחבק אותי, לחייך אלי חיוכים הכי גדולים ולקרוא לי "אקותי". בכל דמי הכיס שקיבלתי, קניתי לו מתנות. בין המתנות היתה בובת גומי שהוא קרא לה "אחדה" והיא לא משה מידיו עד שנשארה לה רגל אחת. עם הרגל הזאת הוא הסתובב עד גיל חמש, לדעתי.
חוץ מאשר לבית-הספר, לכל מקום לקחתי אותו איתי. פעם, כשהייתי בת 15, החלטתי לקחת אותו לפעולה בתנועה המאוחדת, כדי שכל החברות יראו איזה אח מתוק יש לי. אחד המדריכים העיר לי שלא מביאים ילדים קטנים לפעולה, אז עזבתי את התנועה. שיידעו להם!
הזמן עם ילד בן 10, אבל מהר מאוד כולם התרגלו וכולם אהבו אותו.
כשהוא התגייס, ההורים שלי ליוו אותו לבקו"ם. נורא קינאתי. אז שלושה ימים אחרי זה התגנבתי לבה"ד בצריפין עם שקית ממתקים ענקית. עד היום אף אחד (כולל אני) לא מבין איך נכנסתי לבסיס צבאי ואיך מצאתי את אחי בין אלפי החיילים. אבל נכנסתי, מצאתי, נתתי לו את הממתקים ואפילו ביליתי איתו קצת עד שמישהו גילה והעיף אותי מהבסיס. חזרתי הביתה בטרמפים, מאושרת.
* * *
כשהתחלתי לעבוד ב"אל-על", חשבתי שזו הזדמנות פז לקחת את אחי הצעיר ולהראות לו חתיכת עולם. "אתה תשיג חופש מהצבא ואישור יציאה מהארץ, ואני אדאג לכל השאר", אמרתי לו. תוך שבועיים היינו שנינו על המטוס לניו-יורק.
שם, בניו-יורק, כשאני בת 30 והוא בן 20, חל המהפך. הוא, פתאום, הפסיק להיות אחי הקטן, הנער העדין שאני מטפחת, והפך להיות בן-אדם עם טעם דומה לשלי, עם הבנות דומות לשלי, עם חוש התמצאות דומה, חוש הומור משותף ובעיקר עם קצב כמו שלי. שבוע היינו בניו-יורק, ושם נזרעו זרעי החברות שרק הלכה וגדלה והתהדקה במשך כל השנים.
בשבוע שבו התחתנתי עם אהרן, עמי קיבל את המשכורת הראשונה שלו כאיש צבא הקבע. את כל סכום המשכורת הוא רצה לתת לי כמתנת חתונה. הושבתי אותו מולי והסברתי לו ברצינות שככה לא עושים. נותנים חלק ושומרים חלק. עד היום אני זוכרת שהוא אחז בידי, הסתכל עלי ואמר לי: "תקשיבי טוב, כשאוהבים מישהו, נותנים לו הכל. לא חלק". מה אפשר לענות על זה? אפשר רק לבכות. בכיתי.
כשעמי התחתן עם כרמלה, קיבלנו אותה בחיבוק גדול והפכנו לרביעיה. הם גרו באילת ואנחנו בתל-אביב, אבל זה לא הפריע לנו לדבר בטלפון כל יום, להתראות לפחות פעם בחודש, לבלות כל פסח וכל ראש-השנה יחד. פעם בשנה נסעה הרביעיה לחו"ל. נסיעות הכי כיפיות בעולם, הכי מצחיקות, הכי לא מתוכננות. אני זוכרת נסיעה אחת בדרום ספרד, בכביש המוליך לסביליה, כשבאמצע אני צועקת "אוי, תראו איזה כפר חמוד", ואחי מסובב את ההגה לכיוון הכפר, אומר "שתישרף סביליה", וככה אנחנו מבלים יומיים באיזה כפר שאף פעם לא התכוונו לראות.
* * *
אחר כך נולדו הילדים. קודם השניים שלנו ותיכף אחריהם השניים שלהם. כבר היינו שמיניה. חופש פסח בילינו יחד, חופש חנוכה, חופש סוכות. ארבעה גדולים, חברים הכי טובים, וארבעה קטנים, רבים, מרביצים, מושכים בשיערות, משלימים, מתנשקים. משפחה.
אבל המשפחה זה דבר אחד, ואנחנו, אחי ואני, רצינו עוד משהו. איזה זמן איכות ששייך רק לשנינו. אז הוחלט שפעם בשנה אחי ואני, בלי בני-הזוג שלנו, נוסעים לכמה ימים לאיזה מקום בעולם. רק שנינו וההומור המיוחד שנוצר בינינו, הזכרונות מבית ההורים, העקיצות, הנדיבות, האהבה. אלו היו חופשות בשביל הנשמה. בני-הזוג שלנו פירגנו לנו מכל הלב. איך אפשר לא לפרגן לזוג כמונו?
* * *
לפני עשר שנים אבא שלנו חלה. מהר מאוד הבנו שהוא לא יחלים והחלטנו להיות על ידו בכל יום. יום אחד אני נסעתי לירושלים ויום אחד אחי נסע. בשבתות נסענו יחד כדי לשאוב כוחות זה מזה. תמיד חיזקנו אחד את השני.
כשאבא שלי מת, היה צריך לסדר המון סידורים. "את תשבי ותבכי ותכתבי הספד", אמר לי אחי הקטן, "ואני אסדר הכל". וכך היה. על יד הקבר של אבא שלנו, אחי הקטן, הנער הנחמד, החבר הטוב שלי, הפך להיות אבא שלי. בעצם, אבא של כל המשפחה.
עשר שנים הוא מטפל בכל מה שצריך, מארגן, תומך, פותר כל בעיה, מקיים כל הבטחה, שומר על כולנו, לוקח אחריות על הכל. איזה אח! ברור לי לגמרי – ולכל מי שמכיר אותו – שאין בכל העולם אח כזה.
* * *
באחד מימי מארס האחרון הוא טילפן ואמר: "שימי מים. אני בא". הקפה כבר היה מוכן כשהוא סיפר לי שגילו אצלו את המחלה הארורה הזאת. "אבל אל תדאגי", הוא אמר לי, "אנחנו נתגבר". ואני האמנתי לו. כמו תמיד.
האופטימיות שלו הדביקה את כולנו. הוא עבר ניתוח, ומהר מאוד התחיל להתאושש ממנו. שלושה ימים אחרי הניתוח הוא צפה באיזה משחק כדורגל ממיטתו בבית-החולים ומיד טילפן לגיסו (בעלי) כדי לדבר על השופט הבן-זונה. כמויות השוקולד שהוא זלל, וזה בלי להזכיר את המטעמים האסורים שהברחתי לתוך בית-החולים (סליחה, איכילוב), הוכיחו לנו שהנה, הכל מסתדר והוא בדרך להחלמה. "הפעם", הוא אמר לי, "את מחליטה לאן נוסעים ואת מארגנת הכל, כי אני חלש ואני ממנה אותך לסגנית שלי". ואני התחלתי לתכנן את הטיול המשותף.
ואז היתה הידרדרות במצבו.
הטיול המשותף הזה לא ייצא לעולם לפועל. ביום ראשון לפני שבועיים, לקראת השקיעה, קברנו אותו. את הבן האהוב של אמא שלי, את בעלה של כרמלה, את אבא של מיכל ואורי, את הגיס-חבר של בעלי, את הדוד היחיד של בניי, את הנער המקסים שכולם אהבו, את התינוק שלי, את אחי, את החבר הכי טוב שלי, את האבא הצעיר שלי, את המלאך שחשבתי שתמיד ישמור עלי.
ומה ששומר עלי עכשיו זה המשפט שהוא אמר לי חודש לפני מותו: "אנשים חזקים לא נשברים. הם מתגברים".
אני אשתדל.
