ג'ון גרישם הישראלי / ליעד שהם

ליעד שהם

איך הצליח עורך דין מסחרי לכבוש את ראשות טבלת רבי המכר? ליעד שהם, עם ספר המתח שלו, "משחק הראיות", מצליח לערער את יסודות מערכת המשפט הישראלית.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור משחק הראיותליעד שהם, לא נראה כמו סופר של ספרי מתח. אבל איך נראה סופר מתח? על השאלה הזו שנינו מתקשים לענות.

שהם מנסה בכל זאת. "הרלן קובן למשל", הוא אומר, "אחד מסופרי המתח הכי נחשבים בעולם היה פעם מתאגרף. גם אמנון ז'קונט נראה גבר גבר כזה. אני לא נראה כמוהם".

איך אמנון ז'קונט קשור?
"קשור. קשור מאוד. את תהליך כתיבת שלושת ספרי המתח שלי (שהם כתב עד כה שבעה ספרים: "לונדון בפיתה", "החיים באלכסון", "אקסטרה סמול", "החברים של אלוהים", "אקסטרה סמול xs", "שבוע באמצע החיים", "מספר חסוי" וכאמור את "משחק הראיות") ליווה מקרוב מאוד וצמוד מאוד אמנון ז'קונט. הוא לא היה רק בבחינת עורך הספרים האלה מטעם הוצאת 'כנרת' אלא שותף לדרך. ואמנון בעצמו כתב ספרי מתח".

אתם נפגשים הרבה?
"האמת שזה תלוי בי. אני קובע את הקצב לפי התקדמות הספר. את 'משחק הראיות' כתבתי באינטנסיביות במשך ארבעה חודשים אז ברור שנפגשתי עם אמנון יותר. עכשיו אני לא כותב, נח, אז אנחנו לא נפגשים".

ז'קונט, מהכיוון שלו, גם מפרגן: "ז'אנר ספרי המתח בישראל הוא מצומצם מאוד לצערי מבחינת כותבים. פה ושם יש כותבים כוכבים שמנצנצים לרגע ואז נעלמים. מעט מאוד מהכותבים הצעירים באמת מעמיקים ולומדים איך לכתוב ספרי מתח".

"אחרי שאורי אדלמן, שגם אותו זכיתי לחנוך, ואודי אשרי נפטרו, לא התמלאו השורות בצעירים שכותבים מתח באופן סדרתי. מהבחינה הזו, ליעד הוא הבטחה גדולה".

ואיך היה לעבוד איתו?
"ליעד הגיע אליי לפני שלוש שנים והיה תקוע לגמרי. הוא אמר שהוא רוצה לכתוב, אבל לא ידע איך. אמרתי לו שנתחיל בלכתוב עליו: על עורך דין זהיר מאוד, לא הרפתקן, שמוצא את עצמו פתאום בתוך הרפתקה גדולה".

"עכשיו, כשהוא כתב את 'משחק הראיות' ידעתי שזו תהיה הצלחה גדולה ולא הופתעתי שזה מה שקרה. זה הספר הבשל ביותר של ליעד. הוא גם מאוד התמסר לכתיבה ולתהליך הכתיבה כפי שאני מאמין שצריך להיות. לא כתיבה ספונטנית אלא כתיבה רק אחרי לימוד ובנייה שיטתית של כל החומר. אני מאוד שמח בשבילו".

לא רצה לפגוע במערכת
כמו בספרי המתח הקודמים שלו, גם "משחק הראיות" עוסק במערכות אכיפת החוק הישראליות – מערכת המשפט והמשטרה.

בלי ספוילרים שיפגמו בחוויית הקריאה של מי שטרם קרא הרי שהספר הזה מתאר את קורותיו של השופט אורי דולב, בנו של שופט בית משפט העליון לשעבר, שנחשב לשופט מעולה אך מחמיר, אחד כזה שצמוד מאוד לחוקים, אבל בלי לאבד את יכולת החשיבה היצירתית, הלא שגרתית, העמוקה וגם זו שהיא מחוץ לקופסה ומקורית.

פגישה מקרית עם אישה ברכבת משנה את חייו והוא "זוכה" להכיר את צדו השני של החוק. בתהליך המעבר הזה מצד לצד קורסות כל האמונות שלו על עצמו, ההבנות שלו על מיהם ה"טובים" ומי הם הרעים", על דרכי עבודת השיפוט של עצמו ושל חבריו ועל עבודת המשטרה.

הקורא הסביר לא יכול שלא להיבהל ולתהות אם שהם, עורך דין במקצועו, אינו מתאר נכוחה ובאומץ בעצם את המצב העגום של המערכות האלה בישראל 2009.

שהם ממהר להרגיע: "אני בכלל עורך דין מהתחום המסחרי. אין לי קשר לעולם הפלילי. לצורך כתיבת הספרים האלה אני פשוט לומד את המטריה. קורא הרבה מאוד פסקי דין, יושב בדיונים בבית המשפט, מנהל שיחות ארוכות ויסודיות עם עורכי דין מהתחום הפלילי ומתוך כל הלימוד היסודי הזה כותב סיפור".

אז לא רצית להגיד בספר הזה שמערכות החוק הישראליות קורסות, מושחתות ורקובות?
"ממש לא. בספר הזה רציתי להראות איך טעויות נקודתיות במערכות האלה עלולות לגמור על חיים של מישהו. זה לא שלא קרו מקרים כאלה בישראל".

"אנשים נשפטו והורשעו על עבירות ופשעים שמעולם לא עשו והחיים שלהם נהרסו, אבל אני לא הייתי רוצה להגיד שהספר הזה שלי מספר את הסיפור של רשויות החוק הישראלי. טעויות יכולות לקרות. לכל אחד. מצד שני, הספר הזה וגם הספרים הקודמים שלי נצמדים למציאות".

"ב'משחק הראיות' אני אומר משהו על דרך ההסתכלות המקובלת על מערכת

המשפט הישראלית, שחותרת רוב הזמן להרשעה, משום שחלק גדול מהשופטים מגיעים מהפרקליטות ורגילים לחשוב בתבניות של פרקליטים. מכיוון שכך כמעט אי אפשר להימלט מעשיית טעויות והמערכת הישראלית לא תמיד יודעת לתקן או למצוא את הטעויות שלה".

אם אני אומרת עכשיו ג'ון גרישם ישראלי, זה ילחיץ אותך?
שהם מחייך: "לא. גרישם כתב 15 ספרי מתח. קראתי את כולם ונהניתי. אני מוכרח להודות שבספרים האחרונים זיהיתי כבר חזרות שלו על עצמו".

"זה הפחד הגדול גם שלי. אני לא רוצה שזה יקרה לי, אבל אני כתבתי בינתיים רק שלושה ספרים. יש לי עוד הרבה זמן עד שאני אתחיל למחזר".

התפרסם ב
MYNET

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.