רחל מקבלת חיי נצח דרך הספר של נורית גרץ / ים ביני לבינך

רחל המשוררת

ההחלטה של גרץ להשאיר בספרה את רחל המשוררת ברקע ולהתמקד דווקא באהובהּ מיכאל מאירה את המציאות שלנו ואת מה שנלקח ואבד לעד.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור ים ביני לבינך

בדצמבר 1921, שש שנים לאחר שנפרדו בטולוז, השיב מיכאל ברנשטיין במכתב מרוסיה לרחל בלובשטיין, שכתבה לו מפלשתינה לאחר שלוש שנות הפסקה בהתכתבותם: "שוב חשתי אותך כה קרובה וכה חיה. והרי היו רגעים שדמותך נראתה לי כחיזיון שווא, ומוזר היה לי שיכולים לחיות בתוכי חזיונות נהדרים כאלה, כאשר בחיים הסובבים הכל כה עגום וחסר שמחה. אני יודע שיצאתי לעולמי־עד מחייך הריאליים. אולי הפכתי לדמות דמיונית חסרת גוף, זרה לכל עולמך וכל חייך עתה". ההתכתבות, 29 מכתבים ששלח מיכאל אל רחל בין 1915 ל–1923 (מכתביה אליו עדיין לא נמצאו, אולי אבדו לעד), שרויה כל כולה באותו מתח כאוב שבין "החיים הריאליים" לבין חזיונות השווא המוחשיים, המתעתעים. מתוך התכתבות זו בוראת נורית גרץ, בכוח דמיונה הסוחף, את פרשת חייו של מיכאל ואת אהבתו למשוררת רחל.

יש להודות: רחל היא כבר דמות משומשת מעט בדברי ימי התרבות המקומית. האגדות והסיפורים שנקשרו בה ובשיריה פירנסו כבר כמה וכמה יצירות ספרות וקולנוע. פרשת חייה המלהיבה והעגומה גם יחד, על מקומה בין חלוצי העלייה השנייה, היותה המשוררת העברייה הראשונה בארץ, היכרותה הקרובה עם כמה מגדולי האומה בעת ההיא (א"ד גורדון, ברל כצנלסון, זלמן שז"ר, אצ"ג ועוד) וגסיסתה, בדלות ובבדידות, במחלת השחפת, מסעירה את הדמיון הרומנטי ומעוררת את יצירתם של מיתוסים שימושיים כמו מאליהם. שדה כה חרוש עלול לטמון פחים ומעקשים רבים למי שאינה מבקשת לסחוט עוד כמה טיפות של לחלוחית מן הסיפור, אלא להציע כיוון הסתכלות רענן.

מבחינה זו, הבחירה שבחרה גרץ, להתמקד בדמותו של מיכאל דווקא, דמות שולית ונשכחת, לכאורה לא מעניינת, ולכתוב מבעד למחשבותיו ולעיניו — היא לא פחות ממבריקה. לא רק משום שזו בחירה בלתי צפויה, שמאפשרת לגרץ להיכנס אל השדה הזה בשביל בלתי סלול, אלא בעיקר משום שהיא מממשת בפועל את המרחק ההכרחי בין הביוגרפית לבין מושאה. המרחק הגיאוגרפי — הים שבינו לבינה — הוא מעין משל למרחק הזמנים שבינינו לבין אותה תקופה, ולמים ששטפו בינתיים את חיותו של הזיכרון. למעשה, המרחק הוא הסוגיה המרכזית ביותר של הספר — לא רק כציון אהבתם של רחל ומיכאל, אלא גם כהעלאת השאלה היסודית ביחס לכתיבה: כיצד להפיח חיים במה ששייך לאזורים ולזמנים אחרים ורחוקים.

תוצאת תמונה עבור ים ביני לבינךנורית גרץ, פרופסורית לספרות וקולנוע, וסופרת מוערכת, כתבה רומן המבוסס על חליפת מכתבים שהתקיימה בין רחל ומיכאל, ונפרשת על פני שנים רבות, במהלכן חלתה רחל בשחפת, תוך כדי שהיא מסתירה זאת ממיכאל, אך ממשיכה לפרסם שירים קורעי לב על האהבה הלא ממומשת ועל חלומותיה הציוניים, שגם אותם לא יכלה לממש בגלל הגוף שכשל.
השאלה הראשונה שלי מהדהדת בראשי כבר ימים. מצאתי אותה בשירה המיתולוגי "גן נעול".

מדוע "יד מושטת לא פוגשת יד אחות"?
"כללית, אנחנו תמיד שניים. אנחנו אף פעם לא אחד, ופגישה בין שני אנשים היא כמעט נס, כמעט בלתי אפשרית. גם אם את חיה עם בן אדם 50 שנה, יש איזה מרחק. אני אוהבת את המרחק הזה, בעיניי הוא נורא חשוב. המרחק מאפשר לי לא להשתלט, לא לכבוש. אני חושבת שהמרחק זה אחד הדברים החשובים ביחסים בין בני אדם".

הספר כולו מבוסס על מרחק. על הים הזה שביניהם. זה לא מתסכל לכתוב רומן, שהגיבור הראשי שלו הוא בעצם פספוס טראגי?
"כשרחל הייתה בריאה, היו לה יחסים עם המון אנשים. כולם היו מאוהבים בה. היא הייתה סוערת ומלאת שמחה. היא תפסה הכל בידיים, ברגליים ובכל החושים. אבל כשהיא חלתה, היא נראתה לא כל כך טוב, בלשון המעטה, ושחפת הייתה מחלה שהפחידה מאוד והרחיקה אנשים. חברים המשיכו לבקר, אבל את האהבה שהיא חיפשה, את הקשר האמיתי, היא ידעה שכבר לא תשיג, ולכן היא בנתה אותה בשירים".

אבל בכל זאת, בחיים, האהבה רוצה להתממש באופן הכי פיזי.
"ובחיים הדברים לא מתקלקלים? אנחנו רוצים דברים נצחיים, אבל אלה מתקיימים בעצם רק בזכות המילים. בשביל זה המציאו את השפה. אני מלמדת קורסים של כתיבת ביוגרפיה, ואני אומרת לתלמידים שלי: 'ברגע שאתם יכולים לכתוב מה אתם מרגישים, חושבים או עושים, תהיו אנשים מאושרים יותר'".

בואי נחזור לספר. רחל היא דמות מלהיבה, אין על זה שאלה. אבל דמות הגבר, למה בחרת דווקא במיכאל? הרי היו לרחל רומנים עם גברים שונים, וביניהם גם ידועים, כמו המשורר אורי צבי גרינברג?
"זה התחיל מזה שלא כל כך הצלחתי להגיע אליה, משהו בה היה עטוף לי מדי, מכוסה ביותר מדי שכבות של דברים שכבר נאמרו עליה, והייתי צריכה עיניים של מישהו. כשקראתי את המכתבים מצאתי בהם דיאלוג תרבותי ועומק, שמהדהד גם בשירים שלה. מיכאל נמצא בשירים שלה יותר מהגברים האחרים שהיו בחייה. בהתחלה הוא שימש לי רק כקביים, כדי להגיע אליה, אבל לאט לאט הוא מצא חן בעיניי יותר ויותר. הוא בן אדם מקסים".

אותי הוא הכעיס. למה הוא לא קם ונוסע אליה כבר לארץ?
"הרבה קוראים מתעצבנים עליו. בעיניי יש משהו נורא יפה בזה שאתה רוצה לשמר דברים. וגם יש רגע שהוא כן מחליט לבוא והיא כבר מסרבת. היא כותבת לו: 'זה המכתב האחרון. יותר לא אכתוב לך'".

אבל מי שבאמת אוהב, פועל. לא?
עכשיו נורית כבר כמעט נוזפת בי, כמו אימא המגנה על בנה האהוב: 'אז זהו, שאני קוראת לך לצאת מתוך המבט הזה של האישה ולראות כמה זה יפה. הוא העניק לה דווקא מה שאחרים לא העניקו לה: אפשרות לחיות לא סתם אהבה פשוטה, אלא משהו יותר מזה. משהו שיישאר. היום לא כל כך מבינים מה יכול להיות יותר מזה שנהיה מאושרים עם ילדים, ועם בעל טוב, אבל יכול להיות הרבה יותר"

אבל מימוש קיים גם בדברים הפשוטים, בית ומשפחה.
"לנו אין את מה שהיה לאנשים הללו, בתחילת המאה ההיא, וזה תמונה מאוד ברורה של איך המציאות יכולה להיות. מיכאל החזיק בשלושה חלומות גדולים של התקופה: חלום הציונות, ורחל מילאה לו אותו דרך תיאורי המולדת, חלום המהפכה שתבנה חברה ואדם חדש. והחלום השלישי זה חלום האהבה המוחלטת. הוא ממשיך לחלום עד הסוף, אבל לא מצליח לממש, כי הוא חכם ורואה גם את האפשרות לאכזבה ופיכחון. בניגוד לחבריו בסביבה, הוא יודע מה יקרה למהפכה הרוסית, ובמידה מסוימת גם לציונות".

אני מרגישה נודניקית, אבל אני מתעקשת על חלום האהבה.
"בשלב המתקדם של המחלה, רחל כבר לא יכולה לטוות לו כל הזמן את חלום המולדת, את אותם מרחבים שהיא מתארת לו, גם למענו, וגם למענה. ואז היא מפסיקה לכתוב לו. הוא מבין שהיא חולה רק כשמגיע אליו ספר השירים שלה. וזה הרגע שבו הוא מחליף אהבה באהבה. וכאן יש פרק שאני מנסה להיכנס אליה הביתה, דרכו, יחד אתו – אני מציצה לו מעבר לכתף – שנינו נכנסים אליה לחדר בבוגרשוב חמש. ורואים אותה עם הכאבים, הבחילות, הגוף השחוק. ואני מקווה שבספר, דרך הפספוס, הצלחתי לתת איזו הבנה של העוצמה הזאת של האהבה: מצד אחד אהבה של חלום, האהבה המוחלטת הזאת, ומהצד השני אהבה של מישהו שאכפת לך ממישהו, שאתה מנסה לדאוג לו, לעזור, לחמול. הרגע שבו אתה באמת רואה את הבן אדם".

השילוב של קרקע מול חלום נכח גם בתהליך כתיבת הספר. איך זה לכתוב על דמויות כה מלהיבות, ולצד זה לנבור בארכיונים מרוחקים, לעשות עבודת פרך של ניירת, המצריכה סבלנות סיזיפית כמעט?
"זה מה שאני אוהבת בכתיבה – ללכת מהעובדות הכי יבשות, מאיזה מקום ספציפי מהמציאות, איזה פינת רחוב עם פנס, ואולי איזה בית קפה עם כמה כיסאות, ומשם להמריא. אבל בזהירות, כי צריך לשמור על הרגליים באדמה, ולהפנות את הראש לשמים".

אני סקרנית לדעת עם מי תפליג במסעה הבא.
היא צוחקת, ועונה: "רק גמרתי ספר. אני בריק מוחלט, ועדיין לא נפרדתי, צריך זמן פרידה. נפרדת פעם מגבר?"

אני מודה באשמה בחיוך.
"אז את יודעת. את לא ישר מתחילה לחשוב על הגבר הבא. את עדיין אתו ועם מה שהיה. אני עכשיו שם עדיין".

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.