הקופרזן: קימרלינג. קלמן קימרלינג
הרומן הבלשי של אשר קרביץ, שמתאר את עלילותיו של החוקר הפרטי החרדי קלמן קימרלינג, תפור בצורה נקייה, אמינה ומתובלת בהומור. אבל בניגוד למצופה בז'אנר, הוא לא מצליח להשאיר אותנו חסרי נשימה
(ניתן להשיג את הספר בספריית "הקורא העברי")
אז מה היה לנו:
פשעים, גמרא וגמילות חסדים. קלמן קימרלינג, חוקר פרטי שעלה לארץ מארצות הברית והתיישב בשכונת מאה שערים, צולל אל תוך תעלומה שבמרכזה שרשרת של פריצות לבתים ותקיפות שמתבצעות בזמן נסיעות מאורגנות לקברי צדיקים.
החוקר החרדי הפרטי עובד בשיתוף פעולה עם המשטרה ונעזר בידע במקורות כדי לפענח את התעלומות שעומדות לפתחו. בין לבין מתאהב הגיבור, שהתגרש בעבר מרעייתו, בבלנית שמסייעת לו בחקירותיו. כן, בלנית. יש דבר כזה.
על הכריכה:
הקומיקסאי המוערך אסף חנוכה צייר את דמותו של קימרלינג שמתנוססת בגאווה על רקע שחור. התוצאה: מהכריכות היפות שנראו לאחרונה במחוזותינו, שמעוררת חשק לקרוא עיבוד של הספר במדיום הקומיקס.
פסקה מייצגת:
"דבריו האחרונים של קצין החקירות הלמו בשורש תודעתו של קלמן. הוא השתתק כמי ששמע דבר חוכמה שאין למעלה ממנו. 'קלמן? אתה שם?' שאל גלאס שלא הבין מדוע נדם חברו. 'כן, כן…' מלמל קלמן, שחש כי סוף סוף עלה על משהו." (קימרלינג מוצא תשובה. עמ' 157)
מדד היומרה, או: סיכויי הזכייה בספיר
לא סתם מציב קרביץ את דמותו של קימרלינג במרכז הכריכה ואף קורא לספר על שמו. יותר מכל, בספרו החמישי מבקש הסופר לברוא דמות ייחודית שתנסה לפלס את דרכה אל קאנון ספרות הבלש העברית. על דלת מועדונם של מיכאל אוחיון המלנכולי של בתיה גור, ליזי בדיחי הכונפה של שולמית לפיד וג'וש שירמן המטונף של יאיר לפיד מתדפק כעת קלמן קמרלינג החרדי, רחמנא ליצלן.
העלילה הבלשית תפורה באופן נקי ואמין. בניגוד למקרים אחרים, פתרון התעלומה בספר זה מניח את הדעת ועומד במבחן הסבירות. גם הדרך הלא שקופה בה זורק קרביץ רמזים לאורך הדרך משאירה תחושה נעימה שהסופר יוצא מנקודת הנחה שקוראיו אינטליגנטים. התחקיר, שככל הנראה בוצע הן על העולם החרדי והן על עבודת המשטרה, מורגש במהלך הקריאה ולא מעורר תחושה מאולצת.
אבל – וזה אבל לא קטן – לא הכל ורוד. קרביץ יצר בספר דמות שכמעט וניתן לומר עליה שהיא עשויה ללא חת. קימרלינג ישר כמו סרגל, יש לו מוח אנליטי חד והוא אדיב וטוב לב בצורה כמעט מכעיסה. מתחת לתיאור החיצוני של גבר חרדי המתגורר במאה שערים מסתתר בלש מתוחכם והיי-טקיסטי שנעזר בטכנולוגיה מתקדמת בחקירותיו.
אנשים מסוג זה היינו רוצים כשכנים או חברים, אבל כשמדובר בגיבורים ספרותיים המצב קצת שונה. נראה כי הקונפליקט הפנימי היחיד שמעסיק מדי פעם את הגיבור ומעניק לספר רובד נוסף מלבד המימד הבלשי, הוא האפשרות שמשימותיו יגרמו לו להתרחק מהדת. "עד שהגיע לישראל הקפיד בקלה כבחומרה אך
עתה, בהיותו שרוי בגפו בדלת אמותיו, רחוק מדבקותו בכל קצה של יוד. בעת שלחץ על מתג החשמל משהו בלבו כבה". (השבת בורחת לקימרלינג מתחת לידיים, עמ' 81).
מאז שרלוק הולמס שתואר כאדם כמעט מושלם, הלכה דמות הבלש בספרות ובקולנוע והרחיקה יותר ויותר אל מחוזות האנטי-גיבור. אוחיון, בדיחי ושירמן שמניתי קודם הם רק חלק מחבורה הכוללת, בין היתר, את המפקח קולומבו ה"אסטרונאוט", אדי מרפי הזרוק והחצוף מ"השוטר מבברלי הילס" וגברת מרפל הסבתא החביבה של אגתה כריסטי.
הצבת בלש חרדי ברומן של סופר חילוני שפונה לקוראים חילוניים הוא מהלך מקורי ומסקרן. אולם זהו רק אפיון חיצוני. לאחר קריאה של כמה עמודים וכמה מזוזות גנובות אנחנו מתרגלים לרעיון ומוצאים את עצמנו עם גיבור שהוא פשוט טוב מדי.
קימרלינג הוא נטול קונפליקטים הן ברמה החיצונית כלפי החקירה שכמעט ולא נוגעת לו באופן אישי והן ברמה הפנימית. התוצאה: רומן בלשי שלא מצליח להתרומם אל מעבר להסתבכות של התעלומה.
על המסך הגדול:
דמותו של קלמן קימרלינג כאילו נוצרה בהזמנה לשחקן/זמר שולי רנד.
17 שנה לאחר שגילם את בני השוטר ב"חיים על פי אגפא" יוכל האמן החוזר בתשובה לשוב אל דמות הבלש ואולי להצליח לצקת בה קצת מהעומק שחסר בה.
ההיסטוריה תזכור:
סעיף זה תלוי כל כולו בקרביץ עצמו. כותרים נוספים עם דמותו של קימרלינג עשויים להעניק לה את המורכבות שחסרה לה, נכון לעכשיו, ובכך למצב את "קלמן קמרלינג. חוקר פרטי, בעזרת השם" בקאנון ספרות הבלש הישראלית. כמו כן, אין להתעלם מהעובדה כי לא בכל יום המדיה החילונית מייצרת דמות חרדית חיובית (כאמור, חיובית מדי לטעמי), דבר שעשוי לתרום ולו במעט לקצת קירוב לבבות חילוני-חרדי. מדור הקופרזן, כידוע, תמיד בעד אחווה.
למה כן:
בגלל ההומור היידי – "גור פשוט מיינע טעיירע ווטסון! (Elementary my dear Watson) – שביחד עם השפה ה"עגנונית לייט" – "ובאשר לאסטריד, הוסיפו השאלות לטרוד את מנוחתו שעה שהחיש את צעדיו אל בית הרב איינהרון" – יוצרים ספר שונה ומיוחד.
למה לא:
כי העלילה אמנם אמינה, אך בניגוד למצופה בז'אנר, בשום שלב היא לא מצליחה באמת להשאיר את הקורא חסר נשימה ודבוק אל הספר ללא יכולת להרפות.
פורסם במעריב
