הוא לא אוהב שמכנים אותו "סופר שואה" – אהרן אפלפלד

הוא לא אוהב שמכנים אותו "סופר שואה" אבל מודה שהיה ונשאר הילד היהודי ששרד.
אהרן אפלפלד מסביר מדוע הוא סולד מהצעירים הישראלים שנוהרים לאירופה וממשיך להתפעל מיופיים של החיים בארץ.
(ניתן להשיג את ספריו בספריית "הקורא העברי")

ימים יפים עוברים על אהרון אפלפלד, אחד הסופרים הפוריים והמצליחים ביותר על המדף הצפוף של הסופרים העברים כיום. לא מכבר הוענק לו בדורטמונד פרס נלי זק"ש היוקרתי. בסמוך לו קיבל ספרו, "סיפור חיים", את פרס מדיסיס הצרפתי לרומן הזר הטוב ביותר. הוא מפרסם ספרים חדשים בתדירות גבוהה במיוחד. עם השנים אפלפלד הופך – בעיקר בחו"ל – לאייקון ספרותי. לאוהביו המרובים, והח"מ בתוכם, זו ללא ספק שעה נאה של קורת-רוח.

בספרו של אהרן אפלפלד – "לילות קיץ ארוכים", מצויים הגיבורים — נווד עיוור וזקן, חייל לשעבר, המכונה סבא סרגיי, ובן חסותו, ילדון יהודי שנמסר להגנתו ונקרא כעת יאנק — במסע תמידי. הזקן והילד נודדים ונודדים. הם חולפים על פני כפר ועוד כפר, חונים תחת עצים שעלוותם הכבדה מספקת מחסה ומסתור, מדליקים מדורה ואוכלים פרוסת לחם וחתיכת גבינה שהצליחו לקנות מנדבה. סבא סרגיי בעיקר שותק. כשהוא מדבר, הוא נזכר בחייו כחייל או מדבר על אמונתו הדתית או על הדרך שבה צריך יאנק הצעיר להתכונן לעתידו. פה ושם הם נתקלים בשוחרי רע שמבקשים לפגוע בהם. פה ושם הם נתקלים בנדיבות וחסד. את אלו קשה יותר למצוא כשברקע משתוללת מלחמת העולם השנייה. אפילו שזוועותיה רק מטפטפות פה ושם אל מלחמת הקיום הקטנה של יאנק וסבא סרגיי, הקורא משלים בראשו את הפרטים שהופכים את המלחמה הגדולה לרקע ולסיבה למסע. את גורלו פוגש יאנק רק בסופו הנוגע ללב של הספר.

"לילות קיץ ארוכים", שמו של הספר, הוא לא רק ספר נדודים, מסע מקמט לב של חניכה. הקריאה בו, על שפתו הרזה המובהקת של אפלפלד, שמיטיבה להעביר את תחושת הבדידות והניתוק, מפתה את הקוראים לחשוב שהבינו דבר מה עמוק על המחבר, אישי יותר מאי פעם.

עוד לפני שמלאו לו שמונה שנים, נרצחה אמו של אהרן, אז ארווין, אפלפלד. אביו מיכאל והוא נלקחו לגטו ומשם במסע רגלי ארוך, כשהאב נושא אותו על כתפיו, למחנה העבודה טרנסנטריה. זמן קצר אחר כך, כשהופרד מאביו, ברח, ובמשך שנתיים נדד. שנה אחת חי בביתה של זונה אוקראינית. אחר כך, כשחש שסכנה מתקרבת שוב, ברח והסתתר ביערות, שורד לצד חבורות של גנבים ושודדים. הוא המשיך ונדד ברגל עם חיילי הצבא האדום מרומניה לבולגריה ומשם צעד עם ילדים עזובים אחרים לאיטליה, עד שב–1946 עלה לארץ, לבדו.

בעשרות השנים שחלפו מאז נהפך אפלפלד לבעל משפחה ולסופר עתיר זכויות, כזה שהביוגרפיה שלו סופרה כבר בלא מעט ראיונות. מול הביוגרפיה, במיוחד זו שמספרת את שנות הנדודים הבודדות של ילדותו, הופך המסע הכתוב של "לילות קיץ ארוכים" לחוויה כמעט מנחמת. לראש מתגנבת המחשבה שאולי אפלפלד אף יצר שכתוב לטובה של השנים הקשות ההן, המוכרות לו. תחושה זו מקבלת משנה תוקף כשמתברר שאפלפלד בחר בשם מיכאל כשמו היהודי של יאנק. אלא שאפלפלד לא ממהר להסכים לפרשנות הזאת. "זה אינו שכתוב ואני לא עוסק בפסיכולוגיה", הוא אומר. "אני עוסק בבני אדם, ברור, אבל אני לא עוסק בהסברת תופעות. אלו שני אנשים שנודדים, משוחחים. סבא סרגיי מכין את יאנק לחיים".

נתת ליאנק את השם מיכאל, בעבורך זה לא שם סתמי.

"לא". אפלפלד מביט קדימה, ישר בעיניים. "יש לי נכד ששמו מיכאל", הוא משתהה, כמתלבט מה לומר עוד. "שם מוכר. לי".

יש לו חמימות מיוחדת בעבורך.

אפלפלד מהנהן.

לבדיון יש חוקיות משלו

זהו ספרו ה–45 של אפלפלד, בן 83. אפשר היה להתרשם מן הכבוד שחולקים לו בערב שנערך לכבודו בתחילת אוגוסט במשכנות שאננים בירושלים. האולם היה מלא במאזינים שבאו לשמוע דברים שאמרו עליו חוקרת הספרות קציעה עלון, הסופרת גיל הראבן, נועה מנהיים (עורכת ספרות המקור בהוצאת כנרת זמורה ביתן, שבה מתפרסמים ספריו של אפלפלד) ובנו של הסופר, מאיר. אבל נדמה שבעיקר באו לשמוע אותו עצמו, מקריא בקולו המדוד והחרישי את הפרק הראשון מהספר.

קולו חרישי גם בשעת צהריים, כמה שבועות אחר כך, כשאנו נפגשים בבית השכור בשכונת רחביה שבה הוא מתגורר עם רעייתו. אבל אין לטעות בו. די להיזכר בשיחה שערכה עמו לפני חצי עשור הסופרת האמריקאית ניקול קראוס, מול קהל, במסגרת פסטיבל הסופרים בירושלים. קראוס שאלה את אפלפלד כיצד שרד את כל מה שעבר עליו. הסופר, קומתו קטנה, פניו עגולים וכובע שחור נצחי על ראשו, השיב לה באותה לחישה חרישית שמזוהה עמו כל כך: "ניקול, את הרי יודעת שאני יצור פרא".

"היה צורך במשהו אינסטינקטיבי כדי להישאר בחיים", הוא משיב כעת לאותה השאלה. "אתה צריך לפתח את האינסטינקט כדי לשרוד. ילד רכרוכי לא היה נשאר. יאנק, כמוני, הוא בן יחיד, ילד יהודי. אולי היית מצפה שגורלו יהיה אחר. אולי היית מצפה שגורלי יהיה אחר, אבל היו לי אינסטינקטים נכונים לקבל משהו ממשנתו של סבא סרגיי".

שוב נדמה לי כאילו הספר הזה מבוסס על חייך.

"כמו כל הספרים שלי, הספר הזה ביוגרפי במידה מסוימת וגם לא ביוגרפי, מפני שלבדיון יש חוקיות משלו והיוצר זקוק לבדיון ביצירה. בדרך כלל מה שמעורר בי את הרצון לכתוב הן תחושות שחוויתי, במיוחד אם יש להן אופי אוניברסלי. תחושות שחוויתי בזמן השואה, ואני מוסיף עליהן עכשיו. אני חוויתי את השואה כילד בן שמונה. כשפרצה המלחמה הייתי בן שבע אבל לקח זמן מה כדי שארגיש אותה ממש. אני ניזון מהחומרים האלה".

והשנים האלו, מגיל שמונה עד 12, השאירו בך רושם כל כך עז שהוא מקור להרבה ספרים.

"נכון, אבל זה היה נגמר מהר מאוד אלמלא כוח היצירה. יש הבדל בין זיכרון, שהוא דבר גמור וקבוע, ובין היזכרות. היזכרות היא מעיין נובע".

אם הייתי צריכה לנחש, הייתי כנראה חושבת שהאיש שכתב את הספר כמעט מתגעגע לימים הארוכים האלה, לשקיעות המאוחרות, לתחושת השמש והרוח על הפנים.

"הייתי ילד. עברתי ליד נחל ושתיתי ממימיו והמים היו טעימים וקרים, קיבלתי פרוסת לחם ואכלתי, שמחתי. אבל אם לא הצלחתי לעשות מה שדרשו ממני קיבלתי מכות. ציידו אותי בהרבה חוויות", הוא צוחק, "לא פלא שאני כותב הרבה ספרים".

אפלפלד אכן כתב ספרים רבים וגם זכה בפרסים רבים, בהם פרס ברנר, פרס ישראל לספרות, פרס מילוא ופרס אוסישקין. ב–2013 אף היה מועמד לפרס מאן בוקר הבינלאומי, מפרסי הספרות היוקרתיים בעולם. הצלחתו רבת השנים בלטה מול הביקורת שספג בעבר, על דבקותו בכתיבה על השואה ומלחמת העולם השנייה ועל זהותו הספרותית, היהודית במפגיע. הוא היה כזה מאז פורסמו לראשונה שירים שכתב ב–1956. עד אז הספיק ללמוד בבית הספר החקלאי בעין כרם ובנהלל, להתגייס ולהשתחרר וללמוד תואר ראשון ושני בספרות עברית ויידית בירושלים.

ב–1957, כשהיה בן 25, גילה כי אביו שרד את השואה והוא חי בארץ. אפלפלד הבן נסע לפרדס שבו עבד אביו כדי לפגוש אותו, ומבלי ששוחח אתו ידע לבטח כי האיש הוא אמנם אביו. הוא מתאר כיצד ניגש לפועל הזקן שעמד על סולם ושאל "הר אפלפלד?" ואביו הביט בו ולא ענה.

אתה זוכר מה הרגשת?

"בלבול של רגשות".

בוודאי היית נסער.

"נסער היא מלה שלא שייכת לי. כשבא משהו, משהו גדול באמת, אני נוטה להיות תמה, שוקע, נבוך. אני לא מגיב בסערת רגשות. זה גם עניין של גורל, אני לא יכול להגיב בסערת נפש, מפני שלא יכולתי להרשות לעצמי שהרגש ישתלט עלי, לא כילד באירופה ולא כל השנים בארץ,
שבהן בסופו של דבר הייתי לבד".

היו לכם עוד 20 שנים ביחד.

"כן, וזה לא היה פשוט מפני שהוא איבד אותי כשהייתי ילד והיחס אלי, עד סוף ימיו, היה כאל ילד. הוא היה מצלצל בבוקר אלי ואומר לי: 'ארווין, בחוץ קריר, קח סוודר'. אני כבר הייתי נשוי ואבא לילדים בעצמי, אבל הוא עדיין ראה אותי כילד".

אתה מדבר על הבדידות ואני חושבת על סיום הספר שהוא מכמיר לב כל כך. אני תוהה מה היית אומר
היום לילד הבודד הזה.

"הבודד הזה יעבור חיים ארוכים, יפגוש אנשים, ינסה לעזור לעצמו ולאנשים אחרים".

אנרגיות שלא התגלו

מעניין שאלו המלים שבהן בחר. מאוחר יותר, כשיתבקש לתאר את תפקידו כסופר, יאמר כי זוהי "תחושת חובה המוטלת עלי", שגרמה לו לבחור בכתיבה ובמיוחד בכתיבה על הנושאים שבהם התעמק. "כאילו חובה עלי לעשות, להעלות את הפנימי שלי שהוא גם אישי וגם, ידעתי את זה, מאוד קולקטיבי".

"אפלפלד הוא לא מכאן או משם", אמרה עליו מנהיים בערב לכבודו, "הוא גשר שמחבר בין גורלו של ילד אחד לגורלם של היהודים כולם". אלא שכאמור, לא תמיד זכה אפלפלד להוקרה מהבחירה הזאת. "אני באתי ארצה ב–1946", הוא מספר. "עליתי, ואף על פי שביליתי בקיבוצים שעשו את כל המאמצים לשנות אותי, לא השתניתי. נשארתי, ביסודו של דבר, הילד היהודי הפליט ששרד".

רצית להשתנות? להיות הצבר החדש?

"כולם סביבי השתנו אבל לא רציתי להיות מה שאני לא. בוודאי פה ושם השתניתי, נהגתי בטרקטור ורכבתי על סוס, אבל רציתי להיות אני וכך נשארתי, ילד יהודי שהיו לו הורים יהודים וסבים יהודים. ההורים שלי היו יהודים מתבוללים, אבל הסבים שלי היו שומרי מסורת. כנער בן 13 או 14 בקיבוץ או בחוות הלימוד של רחל ינאית לא רחוק מפה, בכל מקום שהייתי חיפשתי את עצמי. לא רציתי להיות כמו מישהו אחר, רציתי להיות אני. אני זוכר שהייתי בורח מדי פעם ליפו, לג'יבליה, מפני ששם היה ריכוז של פליטי שואה שפתחו דוכנים וחנויות קטנות, מסעדות. הייתי בורח לשם כדי להיות בקרבתם של אלה שהיו במחנות. לא רציתי להתרחק".

זה נוגע מאוד ללב.

הוא מהנהן. "הרצון, כלומר, מה שחשבו שצריך, היה ללוש את החומר הצעיר הזה ולהפוך אותו לחלוצים, לאנשי פלמ"ח. בכל מקום היה כתוב 'תשכח' ואני רציתי דווקא לזכור. להיות ליד אנשים שעברו חוויות דומות לשלי, שנדדו וברחו, שהסתתרו ביערות או שרדו בגטו. גם מאוחר יותר לא רציתי את הלוקליזם הישראלי. אם גדלת בנהלל זכית לייחוס שלם ואני לא רציתי את הייחוס הזה. רציתי להיות אני. ילד עיקש".

אפלפלד התעקש על זהותו בתקופה שבה המנהגים הישנים נחשבו בזויים ושילם על כך בביקורת. כיום, מאבק זהות וזכויות אחר, זה המזרחי, נראה כמעט כתמונת מראה שלו. אילן רייזינגר, במאמר שפורסם לפני כשנה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", אף טען כי אפלפלד הוא אביה הרוחני של קבוצת המשוררים "ערס פואטיקה" ויוצרים מזרחיים בני הדור השלישי. הוא היה, ביקש רייזינגר לטעון, מי שניסח בעבורם את טענותיהם וכי "המרחק בין הרי הקרפטים במזרח, שמהם בא אפלפלד, להרי האטלס במערב, אינו רב כל כך".

"יש בארץ המון אנרגיות שעוד לא באו לידי גילוי", אומר אפלפלד. "אנשים שעברו את השואה כמעט ולא כתבו עליה. מעט ממוארים, מעט היסטוריה, אבל כמעט ולא כתיבה של חוויה, פרוזה. כך גם בני עדות המזרח. הם באו לארץ מלאי חוויות, מקצתן משיחיות, עלייה מתוך תחושה משיחית, ומעט מאוד כתבו על זה. יש המון אנרגיות שעוד לא התגבשו ובאו לידי ביטוי בספרות. הספרות שישנה היא ספרות ההתיישבות העובדת".

"ימי צקלג" ו"הוא הלך בשדות".

"כן, זה מה שאני קורא לו לוקליזם ארץ־ישראלי. שום דבר אתה לא שומע מעבר לזה. זה קולה של ספרות ילדותית. ילדים הגיעו לגבעה הזאת, ילדים של היישוב העברי עשו כך, כאילו החיים התחילו כאן. אני לא ניתקתי את עצמי ממה שהיה קודם לכן, ממי שהיה להם גורל דומה, מאלה שהקיפו אותי. כשאני כותב על ההורים שלי אני כותב על יהודים מתבוללים. כשאני כותב על הסבים שלי אלו יהודים שומרי מסורת, מעורים ביהדות שלהם. כאן הדביקו לי בשעתו 'סופר שואה'. אני לא סופר שואה".

הפריע לך שכך כינו אותך? היתה בכך ביקורת עליך.

"הביקורת הזאת פירושה צמצום, כתיבה 'לאומללים האלו'. אמרו עלי בביקורת שאני יותר מדי יהודי ומעולם לא היה לי ברור מה הכוונה ביותר מדי שואה, ביותר מדי יהודי. היה יחס אמביוולנטי אלי, לא ידעו איך לאכול אותי".

אולי מפני שהיה יחס אמביוולנטי בכלל אל השואה ואל מי שהעזו לדבוק בסממנים הישנים.

"נכון מאוד. מצד אחד, קיבלתי את כל הפרסים האפשריים בארץ. נכון הוא שבחוץ לארץ קיבלתי עוד יותר", הוא צוחק. "אלה דברים חיצוניים, לא משנים".

מיישן ספרים

ומן העבר השני, החזרה לאירופה של צעירים רבים, מטרידה אותו. בעלי הדרכונים הזרים, המהגרים לארצות שמהן נמלטו סביהם, נראים לו כמי שהתבלבלו "בלבול נפש גדול".

למה בעצם? הם תובעים את מה ששייך להם כחוק.

"אין באירופה ברגע זה חיים יהודיים. יש שרידים, אולי. אני פוגש בגרמניה ובצרפת כאלה, הם לא ישראלים, לא גרמנים, לא צרפתים. אין שום דבר להיאחז בו. כאן יש במה להיאחז. אירופה היתה מערת פריצים".

אתה ציוני?

"אני יהודי".

יש מקום אחר ליהודים מלבד ישראל?

"ברגע זה אין. גלגל ההיסטוריה הוא כזה שלפני מלחמת העולם השנייה באירופה היו חיים יהודיים תוססים, תרבות גדולה, גימנסיות וספרות עברית ויידית. מי תיאר לעצמו שתוך עשרות שנים לא יישאר שם זכר? לא נשאר שום דבר. כאן בכל זאת יש היסטוריה, בנייה, שפה שהיא דבר לא מבוטל שהולכת ומתעשרת במשמעות. אם למישהו אין שום עניין בלהיות יהודי, גם זה לא פשוט. יש המון ישראלים בארצות הברית, והם אבודים. לא כאן ולא שם, אין להם שום עולם רוחני. תוכל להגיד שגם בישראל אין תמיד עולם רוחני, אבל יש אם אתה רוצה".

אולי מעצם השימוש בשפה והחיים ביחד.

"נכון, ויש מקורות ישנים שאתה יכול להתייחס אליהם, בתי מדרש שונים. החיים פה אינם אידיליה, אבל יש בהם יופי משלהם, יש בני אדם שאתה שמח לפגוש ויש ספרות, שירה ומוזיקה".

ואם נזכרה כבר הספרות, הרי שלאפלפלד עוד מגירה מלאה בספרים ושיטת כתיבה שמזכירה שיטות של מרתף יין ולאו דווקא כתיבת פרוזה. הוא נוטה לכתוב ספר ולשכוח מקיומו, לשוב ולעיין בו אחרי שלוש או ארבע שנים ולסיים את העבודה עליו, בלי נדר, כמה שנים אחר כך, אחרי שהונח שוב. "אני לא עובד בקצב הזמן", הוא מסביר בפשטות. "אני כותב וכשפחות או יותר הספר נגמר, אני מניח אותו במגירה לכמה שנים. אחרי זה אני חוזר אליו, בכמה שלבים, קורא ומתקן".

למה?

"מטבע בריאתו, אדם חוזר על עצמו, מבלבל דברים, כותב דברים מיותרים. כדי לנכש טעויות דרוש ריחוק מסוים. 'לילות קיץ ארוכים' שכב בערך חמש שנים במגירה".

וכמה ספרים עוד שוכבים במגירה?

"מספר ספרים. יש כאלה שלא אחזור אליהם".

כעת, הוא מספר, הוא עובד על ספר שנכתב לפני שבע או שמונה שנים. לפני כארבע שנים בחן אותו לראשונה, "ועכשיו הגיע הזמן לעבוד עליו".

אתה מיישן את ספרייך.

"זה דבר נפלא. אחרי שזה מונח, השגיאות צפות, המיותר בולט".

אתה עדיין כותב סיפורים חדשים?

"מה פירוש? הרי רק התחלתי", הוא מחייך.

אתה מרגיש שאתה מקיים את השליחות ההיא כלפי בני דורך?

"שליחות היא מלה גדולה, אני מרגיש בנוח יותר עם המלה חובה. זה תפקידי".

פורסם בעיתון הארץ