אביו של יורן רוזנברג התאבד כשלושה חודשים לפני יום הולדתו השנים-עשר. בזכרונותיו של יורן האב הוא אדם שמח, בעל חוש הומור, אוהב טבע, פעיל. בפועל היה דוד רוזנברג רדוף צללי השואה, סבל מסיוטים ונטה לדכאונות. במבט מפוכח של אדם מבוגר יורן יודע להסביר שהפעלתנות וההתבדחות, שאפיינו גם את נתק (נפתלי), אחיו של האב, נבעו מחוסר מנוחה, מפחד להירגע, לעצור ולהביט לאחור.
דוד רוזנברג היה בן שש-עשרה כשנכלא עם משפחתו בגטו לודז'. בגטו נכלאה גם הלה, הנערה בה היה מאוהב. השניים, ומרבית בני משפחתם הקרובה, שרדו את תלאות הגטו, ובאוגוסט 1944 הועמסו על הרכבות והוסעו לאושוויץ. רק מיעוטם צלחו את הסלקציה על הרמפות. לאחר מספר ימים באושוויץ שיחק להם "מזלם" והם נשלחו למחנות עבודה שונים שהוקמו בסמוך למפעלים גרמנים ששיוועו לעובדים, ומיינו לעצמם כוח אדם חינם מתוך מאגר הנידונים למוות במחנות הריכוז. כשהסתיימה המלחמה, ואחרי שהות בבתי חולים של בנות הברית, הלה חזרה ללודז', ודוד – יחד עם נתק, האח היחיד ששרד אתו – קבלו את ההצעה לעבור לשבדיה לתקופת ביניים, עד שיתאוששו ויוכלו למצוא לעצמם מקום של קבע. בעת שדוד שהה במחנה בשבדיה, נודע לו שהלה שרדה והיא מחפשת אותו. אחרי קרוב לשתי שנות פירוד התאחדו השניים בעיר סודרטליה שבשבדיה. שבדיה, שלא התלהבה לקלוט קליטה של קבע את פליטי השואה, העניקה בכל זאת אזרחות לכמה מהם, הן משום שהכירה בכך שלא היה להם לאן לחזור, והן משום שהתעשיה המשגשגת של אחרי המלחמה נזקקה נואשות לידים עובדות.
What others are saying
There are no contributions yet.