ביקורת ספר – המקווה האחרון בסיביר – אשכול נבו

נבו הוא סופר מוכשר, שכותב על המציאות הישראלית ומכאוביה. אבל המומחיות שלו, שבאה לידי ביטוי גם בספרו המקווה האחרון בסיביר, .היתה ונותרה לתת נחמה לקוראיו

ניתן להשיג את הספר בספרית "הקורא העברי"

ישנו פער מעניין בין ההתקבלות הנלהבת של אשכול נבו בקרב קהל הקוראים הישראלי והאירופי לבין התגובות הצוננות שהוא מקבל דרך קבע בשדה הספרותי בישראל, שנמדד בהתקבלות באקדמיה, בפרסים ספרותיים ובביקורות בעיתונים. "אשכול נבו" הוא מותג ספרותי, מניה בטוחה, שמבטיח את התייצבותו בראש טבלאות רבי המכר מיד עם צאת ספרו לאור. יש קהל קוראים גדול ואדוק שמכיר מראש את הסחורה ומצפה לה, משום שהיא מספקת נחמה ומפלט במציאות חיים מאיימת ומתוחה. נבו אמנם עוסק במציאות העכשווית ומתאר אותה, גם על צדדיה האפלים יותר, אולם תמיד באופן שמספק זיכוך הרמוני, ולעתים אף מתקתק.

הממד הצפוי מראש נטוע בתוכני ספריו ובתחושות שהם מעוררים, אך הוא מתגשם גם בתגובה הביקורתית, שהיא לעתים קרובות זעפנית, נוזפנית ואף מתנשאת. לשם ההגינות יש להודות, שסופרים פופולריים ישראלים אחרים אינם נתקלים בקשות עורף ביקורתית קבועה כזאת, גם אם לעתים ספריהם ראויים פחות משל נבו. בשדה הביקורתי, ספריו של נבו מעוררים תחושה של אכזבה או החמצה, שגם אני הייתי שותף לה בכמה מקרים. הם לא נשפטים כספרים מבדרים, והם אינם נמדדים על סמך האפקטיביות הרגשית שלהם. כישרון הכתיבה המיומן והמרשים לפרקים של נבו, וגם מעמדו המרכזי בספרות העכשווית, מעוררים ציפייה ש"יעזוב את השטויות", "יפסיק לעשות לקוראים נעים בגב", ויפנה את כישרונותיו ואת מרצו לרומנים משמעותיים יותר, נוקבים יותר, שיאירו את האקלים הדחוס של התרבות הישראלית ואת מקומו של הקורא בה, בלי לאפשר לו מפלט נאיבי.

נבו מסוגל לכתוב אחרת – וסימנים לכך אפשר היה לזהות בספרו הקודם, "נוילנד" – אך הוא בוחר שלא לפסוע במשעול הזה. כיוצר, נדמה כי הוא מגויס בעקביות לתפקידו ככתף מנחמת, שמוצעת באופן קבוע לישראלים רבים, ושעליה אפשר לסמוך את הראש ולהמתין ללטיפה. אין זה תפקיד נחות או חסר ערך, כמובן, אולם יש בו איכויות מוכניות שעלולות לאכזב את המצפים לזיכוך אחר, של התעוררות תובנות בלתי צפויות ושל מפגן מורכבות חברתית, פוליטית או רגשית.

מבחינה זו, "המקווה האחרון בסיביר" ממשיך את הקו השגור של נבו; אין חדש תחת השמש. הרומן מתרחש בתחילת שנות ה–90 בעיר צפת, ששמה לא מוזכר במפורש. הוא מעמיד בדרכו גלריה לא שגרתית של דמויות, שהצגתן מתמסרת לפתיחה של בדיחה: קשיש רוסי, נדבן אמריקאי, עסקן חוזר בתשובה וצָפַּר ערבי נפגשים על גבעה. אף על פי שהרומן מפגין נושאים חדשים בכתיבתו של נבו, ובראשם דת, רוחניות ושאלת תפקידו של האל בחיים האנושיים, ואף מפרלטט עם סוגת המעשייה היהודית־עממית, הפוטנציאל הקומי המבטיח מצטבר ברומן רק כדי להתמוסס במֵי הדבש של "פסיפס הזהויות הקסום והמרהיב" שממנו עשויה החברה בישראל.

הרומן נפתח במכתב של יהודי אמריקאי עשיר בשם ג'רמיה מנדלשטרום, שבו הוא מבשר על החלטתו לתרום מקווה חדש בעיר הצדיקים לזכר אשתו המנוחה. אולם איתור המקום למבנה אינו פשוט: העיר רוויה במקוואות, ויש לשמור בקפידה על האיזון בין הזרמים הדתיים השונים. לפיכך מחליטים ראש העיר, עסקן ממולח שנרדף על ידי טראומה משפחתית, ועוזרו הנאמן משה בן־צוק, נער חוץ בקיבוץ שחזר בתשובה לאחר שהפנה עורף לאהבת חייו, להקים את המקווה בשכונה מרוחקת מעט, שבה שוכנו עולים מבוגרים מרוסיה, ומכונה "סיביר". קבלן ערבי צעיר נשכר לבנות את המקום, אף על פי שכל עניינו הוא צפייה בציפורים. ומכאן מתגלגלת הבדיחה, מלווה בצחוק ודמע, אף פעם לא יותר מדי צחוק ולא פחות מדי דמע – בדיוק במינון הנכון – אל ההתרחשויות שאופפות את הקמת המקווה ואל הדמויות שמעורבות בו.

תושבי "סיביר" מצפים שהמבנה החדש ישמש מועדון שחמט, ולא לחלוטין מבינים מדוע יש בו בריכה קטנה וחדרי מקלחת, אולם גם מבחינים בפוטנציאל הארוטי של חלל המבנה. משה בן־צוק מרגיש מבלי דעת שאהובתו מחייו הקודמים חוזרת לחייו, והדבר משבש את אמונתו ואת חיי המשפחה הסדורים שלו. נעים, הבנאי הערבי, נכלא משום שנחשד כי המשקפת שמבעדה הוא מתבונן בציפורים כוונה לאזור בסיס המודיעין הסודי הסמוך, ואילו הנדבן היהודי העשיר כבר מתכוון להגיע לארץ לטקס חניכת המקווה, יחד עם אהבתו החדשה, מורתו לקלרינט, ועתיד להזדעזע מהשימוש הלא־מקובל, אם להתנסח בעדינות, שעושים בו תושבי המקום.

הרומן בנוי כקומדיית טעויות, שאמורה להפגין את האבסורד החצוף של מקבץ הזהויות
הבלתי אפשרי שמתפקד יחדיו בעיר צפת ומחוצה לה. המערך הסאטירי של העלילה נבנה בקפידה, אולם אינו מוגשם. הסאטירה קורסת מול תועפות חמלה, בנוסח "האלוהים הוא האהבה", כלומר כל בני האדם, מכל דת וגזע ומין, פצועים מאהבה וחותרים לאהבה, ובבדידותם כולם שווים מתחת למסיכות, וכולנו ציפורים נודדות שרחקו מהלהקה וגו' – עד שהמפגש ביניהם מתכסה בזיגוג מסוכר של אהבת ישראל ואהבת אדם. וברקע קצת יהדות מתקדמת ומדרשים והתגלויות בלתי מוסברות, שורות משיריהם של אהוד בנאי ועדי רן, ותהיות כמו "אם זה יצר הרע, למה זה מרגיש כל כך טוב?", וגם ביקורת סלחנית על פולחן הצדיקים ועל הפוליטיקה שלו, וסוף מתוק שפותר את הכל.

נדמה שהמוטו של הספר, וגם של הסופר, הוא "והעיקר לא לפחד כלל"; אבל הייתי רוצה שנבו – והקוראים בו – יפחדו קצת יותר. יפחדו מהלא־צפוי, מהקצה, מטעם פראי וחריף יותר. אך אבוי: הנה אני שוב נסחף לטון הנוזפני והממורמר שהבטחתי לעצמי להימנע ממנו. ובאמת אין בו תכלית; הספר נעים ומלטף ורבים יאהבו אותו. הוא קצת מצחיק וקצת מרגש, לא יותר מדי, קצת מעורר מחשבה, לא יותר מדי. הכל בסדר: נבו יודע מה הוא עושה, וקוראיו יודעים מה הם עושים. המבקרים נובחים, והשיירה עוברת.

פורסם בעיתון הארץ