בספרו החדש, חושף מייקל רוס הקנדי את עברו כסוכן מוסד. המבצעים הנועזים שהוא מגולל נשמעים מפוקפקים, אבל בקהילת המודיעין הישראלית אומרים כי התיאורים של שיטות העבודה של המוסד והקשרים עם סוכניות הביון האמריקאיות – אמינים לחלוטין.
אוסטרובסקי למתחילים.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
ב-1993 טסו שני אנשי עסקים, בריטי וקנדי, לטהראן. משדה התעופה הם נסעו למלון ולאחר שהתמקמו בחדר, לקחו מונית ונסעו לפגישה עם נציגים של חברה איראנית. כשחזרו למלון, הוציאו מכשיר רדיו בגלים קצרים והאזינו לשדר קצר. השניים לא היו באמת אנשי עסקים, אלא סוכני מוסד בזהות בדויה, במשימה סודית. מכשיר הרדיו שימש אותם לקלוט תשדורת מוצפנת ממטה המוסד בתל אביב. כשהגיע המסר שסוכם מראש במטה, הם התפצלו ופנו כל אחד למשימתו.
אחד מהם שכר מכונית ונסע מטהראן לנתאנז, מרחק של 250 קילומטרים. הכיסוי שאימץ לעצמו היה של תייר תמים, שמעוניין לבקר בנווה מדבר, לא הרחק מנתאנז. משימתו האמיתית היתה לצלם את האזור וליטול דגימות קרקע, שאותן הטמין בנעליים שהיו בתיקו. משימתו וגם זו בן זוגו הבריטי, שיצא בטיסה לעיר אחרת, עברו בשלום. הם שבו למלון בטהראן ומשם טסו בחזרה לאירופה וממנה לישראל. גיבור העלילה הנועזת הזאת, אם אכן אירעה, פירסם באחרונה, תחת הכינוי "מייקל רוס", ספר בשם "המתנדב: חייו הסודיים של קנדי במוסד".
הספר ומחברו מעוררים זכרונות מפרשת ויקטור אוסטרובסקי. יש אכן דמיון בין "המתנדב" (The Volunteer: A Canadian Secret Life in the Mossad) לספרו של אוסטרובסקי, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", שעורר סערה כשיצא לאור ב-1990. כמו אוסטרובסקי, גם רוס נעזר בעיתונאי קנדי בכיר, ג'ונתן קיי, כדי לפרסם את מעלליו האמיתיים והמדומים. גם רוס עשוי לחשוף שיטות פעולה ולפגוע במוסד. בין השאר, הוא מספר על שימוש במקלטי רדיו בגלים קצרים להעברת תשדורות מוצפנות; על מבצעים כמו זה באיראן לאיסוף דגימות קרקע; ועל עוד רבים אחרים. כמו כן, הוא מספר בפרטי פרטים על שיתוף פעולה של המוסד עם ארגוני ביון זרים, בעיקר הסי-איי-אי, ועל מבצעים משותפים נגד מחבלים של חיזבאללה, כולל על אדמת ארה"ב.
כמו אוסטרובסקי, גם רוס לא קיבל אישור מהמוסד או מוועדת שרים למתן היתרים בפרסום (בהיותו עובד מדינה לשעבר) כדי לפרסם את ספרו. בכך הוא עובר על החוק ומפר את חוזה העבודה שלו, שבו נשבע לשמור את סודות הארגון ולא לפרסמם בלי היתר ובלי שיוסמך לכך. הוא גם מפר את חובת הנאמנות שלו למוסד.
נקודה משותפת נוספת: רוס, כמו קודמו, מאדיר את עלילותיו ומנכס לעצמו מבצעים שבהם ספק אם השתתף, או שהיה בשוליהם. כך לדוגמה, המבצע באיראן. בירור שעשה "הארץ" עם מי שהכירו אותו במוסד, העלה שרוס לא שהה באיראן. הוא היה איש מבצעים ("לוחם" בשפת המוסד) במדינת בסיס (מדינה שלישראל יש עמה קשרים), ולא במדינת יעד (מדינה ערבית או איראן).
ספק רב אם ב-1993, כשהעניין האיראני עוד לא תפס מקום נכבד כל כך בסדר העדיפויות הישראלי, היה המוסד מסכן שניים מסוכניו למבצע כזה. על פניו, אין גם היגיון בשליחת סוכן לאסוף דגימות קרקע מאתר שנמצא רק בשלבי תכנון או בנייה ראשונית, וברור שאין בו חומרים רדיואקטיוויים.
ובכל זאת יש כמה הבדלים בין השניים. אוסטרובסקי, למשל, לא היסס לפרסם את זכרונותיו תחת שמו, בעוד שרוס אינו שמו האמיתי של המחבר. רוס היה נוצרי קנדי שהתגייר והתחתן עם ישראלית, ואילו אוסטרובסקי היה ישראלי שהוריו היגרו לקנדה. פרטים רבים בספרו של רוס נכונים, ותיאור האנשים וחלק מהמבצעים – מדויק. אבל מעל לכל, אפשר להתרשם שרוס, בניגוד לאוסטרובסקי, אינו חדור בשנאה למוסד. הוא לא מונע מיצר נקמה ולא משמיץ את חבריו לארגון. הוא מציין רק את שמם הפרטי ולא את שמות המשפחה שלהם, אף שניתן לזהותם לפי סימנים שהוא נותן.
הבדל נוסף: אוסטרובסקי הודח מהמוסד שבועיים לפני סיום קורס צוערים, שנמשך כשנה וחצי. רוס שירת במוסד כ-13 שנה, אף שלבסוף עזב את הארגון כשהוא מריר לאחר שלא קודם ועננה מרחפת מעל ראשו בשל בעיות משמעת.
עם זאת, רוס מעיד על עצמו: "אף שאני גאה על מה שעשיתי וצערי לא רב, עובדה היא שהחיים הסודיים עלו במחיר אנושי גדול: ילדים מתנכרים, גירושים, דיכאון, זעם, התנהלות כפייתית, תסמונות פוסט-טראומטיות של לחץ נפשי וניכור כללי". ובכל זאת הוא מכריז על אהבתו לישראל ועל הערכתו לארגון. "המאבק של ישראל", הוא כותב בספר, "הוא מאבק של כולנו". רוס נמנע מלהזכיר את שמו של אוסטרובסקי.
משריונר למרגל
רוס מספר בספרו שהוא נולד ב-1961 בקנדה ושירת שלוש שנים ביחידה מיוחדת של חיל השריון הקנדי. בתום שירותו הצבאי, בגיל 21, הוא יצא לטיול באירופה ומשם הגיע לישראל. לטענתו, רק בגלל מזג האוויר הנוח, ולאחר ששמע שאפשר להתנדב בקיבוץ, תמורת מיטה, גג ומזון ולחסוך מעט כסף. הוא התגורר בקיבוץ בעמק בית שאן. במשך כמה חודשים עבד בשדות כותנה, למד עברית והתאהב בישראל. הוא התאהב גם בישראלית, נשא אותה לאשה ונולד להם תינוק.
הרגע המכונן, לדבריו, היה כשפגש ניצול שואה באוטובוס בדרך לחיפה. בעקבות הפגישה החליט להתגייר. "ישראל הפכה לביתי", הוא כותב. רוס קיבל אזרחות ישראלית והתגייס ב-1984 לצה"ל. הוא שירת שירות מקוצר בהנדסה קרבית בשטחים ועשה מילואים בלבנון. ב-1985 סיים את שירותו בצה"ל וחזר לקנדה.
לפני שעזב את ישראל קיבל רוס זימון לפגישה עם "גורם ממשלתי" בדירה בתל אביב. האיש שעמו נפגש הציע לו לעבוד למען המדינה בתחום "שיתוף פעולה בינלאומי" ונתן לו כרטיס ביקור עם מספר טלפון. רוס התעלם מהבקשה, אך לאחר שנתיים שב עם אשתו וילדם לישראל והחליט להתקשר למספר.
זה היה ב-1989 ומספר הטלפון היה כמובן של המוסד. לדבריו, המוסד נוהג להחליף מעת לעת את מספרי הטלפון, מסיבות של ביטחון שדה. למזלו, הוא הספיק להתקשר למספר, זמן קצר לפני שהוחלף. רוס הוזמן לראיון ועבר תחקור ביטחוני מתיש, שבסיומו התקבל לקורס צוערים של המוסד. "עד היום אני תמה מדוע המוסד בחר בי. אולי בגלל האזרחות הקנדית שלי והרקע האנגלו-סקסי שלי", הוא כותב.
רוס מתאר בפירוט את תקופת האימונים: משימות ליצירת מגע עם זרים בבתי מלון, לימוד שיטות מעקב וניעור עוקבים ועוד. בתום האימונים "הפכתי ללוחם ביחידה המיתולוגית קיסריה", הוא כותב. מדובר ביחידת המבצעים המרכזית של המוסד, שבראשה עמד אז "אבי". רוס מספר שבמסגרת עבודתו הוא נשלח לאירופה כדי לבסס את זהותו, שאותה הוא מסרב להסגיר בספר. סיפור הכיסוי שלו היה של עובד חברת סחר שנרשמה בשווייץ. בפעילותו המבצעית הוא הגיע למדינות ערביות כמו מרוקו וסודאן.
בין המבצעים שבהם לקח חלק עם שותפו "צ'רלס" (בן הזוג הבריטי מהמבצע באיראן), היה מעקב אחר ספינה שהובילה טילי סקאד לסוריה ב-1991. על השניים הוטל להטמין מכשיר איתור בספינה, כדי שחיל האוויר יוכל לאתר אותה בים התיכון ובעת הצורך לתקוף אותה. בסופו של דבר, לטענתו, לא אישר ראש הממשלה, יצחק שמיר, את התקיפה. גם תיאור זה לא נשמע אמין. סביר יותר שאם ישראל היתה מתכננת לפגוע בספינה, היא היתה מנסה להטביעה בעזרת פצצה ולא בתקיפה אווירית.
מבצע אחר שמתאר רוס נגד האיראנים, שגם הוא מעורר ספקות אשר לאמינותו, התרחש ביוהנסבורג בדרום אפריקה. המשימה הפעם היתה להפחיד סוכני רכש איראנים של משמרות המהפכה, שביקשו לרכוש נשק מתקדם. רוס וסייען יהודי איתרו את האיראנים במלונם והתחזו לאנשי שירות הביטחון המקומי. הוא מתוודה שבניגוד להוראה להטיל אימה על האיראנים ולגרום להם לעזוב את המדינה, הוא היכה אותם נמרצות בדחף סדיסטי שלא ניתן לשליטה. לא ממש מעשה של איש מוסד. אי מילוי קפדני של הוראות, ועוד בפעילות מבצעית, הוא אחת העבירות החמורות ביותר במוסד, שכרוכה בפיטורים.
לטענת רוס, אחרי שבע שנים בקיסריה הוא חדל להיות לוחם והוצב בתפקיד של דסקאי זוטר, במטה המוסד באגף "תבל" שבראשו עמד אז "יורם". אחד מראשי תבל בעבר היה יורם הסל. תבל הוא אגף שאחראי בין השאר על קיום קשרים חשאיים עם מדינות וארגונים שלא מקיימים קשרים רשמיים עם ישראל ועל שיתוף פעולה עם ארגוני ביון עמיתים.
תפקידו של רוס היה במחלקת צפון אמריקה, שעסקה בתיאום עם הסי-איי-אי והאף-בי-איי. בראש המחלקה עמד "אורי", שאותו הוא מתאר כבחור נוירוטי, שגם הנושא הפעוט ביותר נהפך אצלו למשבר עולמי. אורי חן, לימים ראש אגף המודיעין במוסד, היה בשלב מסוים ראש מחלקת אמריקה בתבל.
בתפקיד זה, מספר רוס, הוא היה מעורב במבצע משותף עם הסוכנויות האמריקאיות נגד אמריקאי ממוצא לבנוני, פאוזי מוסטפא עסי, שכונה "ראמז". עסי היה מהנדס בחברת פורד במישיגן ופעיל של חיזבאללה בארה"ב, שעסק ברכישת ציוד עבור הארגון. לפי הספר, המוסד עלה על עקבותיו בעקבות האזנה לשיחות טלפון של חיזבאללה. האף-בי-איי עצר את עסי במבצע "עוקץ", אבל שופט שיחרר אותו בערבות והוא נמלט לקנדה בדרכון של אחיו.
המחבר גם מספר על האזנות של המודיעין הישראלי לתשדורות איראניות, שהביאו לחשיפת פעילי טרור באזרבייג'אן. רוס מתהדר שיצא בעצמו לבאקו, בירת אזרבייג'אן, כדי להשתתף במבצע. שוב פעם אפשר להטיל ספק אם דסקאי זוטר ולא עוד "לוחם", היה נשלח למשימה כה עדינה.
מאגף תבל הוא עבר ליחידת "ביצור", שבראשה עמד "מישל", פסיכולוג שעלה מצרפת. ביצור, שבמוסד שקלו כמה פעמים לסגור אותה, היא יחידה קטנה שאחראית על קשר עם קהילות יהודיות בעולם. גם כאן מעצים מייקל רוס את תפקידו הזוטר.
פרש אחרי שלא קודם
בתשובה לפניית "הארץ", נמסר ממשרד ראש הממשלה כי "המוסד אינו נוהג למסור מידע לגבי עובדיו או פעולותיו".
אבל מי שפרשו מהמוסד מאשרים את דבר קיומו של האיש וזוכרים במעורפל עובד ממוצא קנדי, יונתן ג', ששמו המבצעי היה ריק, שאכן היה כשבע שנים לוחם בארץ בסיס. בחור נאה עם עיניים כחולות, ממוצע קומה, שהילך עם גו מכופף מעט. הם מספרים על אדם שהפגין חוסר ביטחון ולא התבלט כלל. תעיד על כך העובדה שנשאר בתפקיד זוטר גם לאחר 13 שנה ולא קודם. זו היתה אחת הסיבות לפרישתו ב-2001. רוס עצמו כותב בספר שהחליט לפרוש משום שחש "עייפות החומר", וחשב שבגיל 40 יוכל לפתוח בקריירה חדשה.
המחבר סירב להתראיין לכתבה זו בטענה שלא יעשה זאת עד שלא ימצא מו"ל בישראל. בחליפת אימיילים מקנדה, כתב: "עלי להדגיש כי ספרי אינו ספר שחושף הכל, ואין בכוונתי לפגוע במבצעים המתנהלים כיום. לכן השתדלתי להיות זהיר בכותבי את הספר.
"אני יודע שהשאלה הגדולה שאישאל היא 'מדוע אתה כותב את הספר הזה?' התשובה בפשטות היא שאני רוצה לפרסם את מה שעשיתי בחיי הקודמים… אין לי ספק שבמוסד לא יאהבו את זה. הם יגיבו בדרך שתתאים לאינטרס שלהם, כפי שעשו כשסוכנים אחרים פירסמו את ספריהם. זה כל מה שאוכל לומר על כך".
אולי בסתר לבו מקווה רוס שאנשי המוסד ינסו למנוע את פרסום הספר ובכך יסייעו לקידום המכירות שלו, בדיוק כפי שקרה לאוסטרובסקי. אבל זה לא יקרה. הפעם המוסד נוהג בזהירות ובתבונה, ובכך הפנים את הלקח מפרשת אוסטרובסקי.
פורסם בעתון הארץ
