מדינות סקנדינוויה, ונורווגיה בתוכן, נחשבות בדרך כלל למין אוטופיה צפונית שבה מדינת הרווחה חיה וקיימת, האנשים מפגינים איפוק פרוטסטנטי, נשים ממלאות את מושבי הפרלמנטים והממשלות, ובנוסף על כל זה, כולם בלונדינים וגבוהים. אבל כמו שמתקפות הטרור והטבח מבית הימין הקיצוני בקיץ האחרון גילו, מתחת לפני השטח המנומסים זורמים גם זרמים אחרים, אפלים יותר, שמאיימים להתפרץ בכל רגע.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
המפקח הארי הולה, הבלש של הסופר הנורווגי יו נסבו, עסוק בדרך קבע בחלאות של המדינה הנורדית. הוא טיפוס שמרן, שמאמין ששוטרים מכוערים הם שוטרים טובים, גבר מזדקן שנוהג לקטר, לדעת את הכל ולשתות הרבה יותר מדי, על אף שהוא בתהליכי גמילה. יש לו רומן עכשווי עם אשה בשם רקל, שעסוקה במשפט משמורת על הבן שלה במוסקווה; רומן מן העבר עם צוענייה סוערת בשם אנה שמסתבך במשך הספר; וטראומה שהוא נושא אתו בדמות מותה של שוטרת-שותפה. לזכותו של יו נסבו ייאמר, שהוא הצליח ליצור בלש אנושי ואמין. הוא בטח לא קול כמו פיליפ מארלו של ריימונד צ'נדלר, או קלאסי ואלגנטי כמו מגרה של סימנון או הרקול פוארו של כריסטי, הוא פשוט איש משטרה עם חושי בילוש די טובים ויחסי אנוש די גרועים. אה, ופעם הוא די אהב את ה"סטון רוזס".
ברומן הזה הולה מנסה לפענח שוד בנק אלים במרכז אוסלו, שהולך ומסתעף לשרשרת פשעים, סמים ורציחות שמערבת שודדים, שוטרים וכל מיני נורווגיות מזדקנות שכנראה מחבבות יותר מדי את מכוני השיזוף. אל הארי מצטרפת ביאטה לן, שוטרת צעירה עם יכולת זיהוי פרצופים יוצאת דופן, שגם לה יש טראומה מן העבר בדמות הרצח של אביה השוטר בעת שוד בנק בנסיבות לא ברורות. ביחד הם מחפשים אחרי "המחסל", כשהעלילה חובקת את נורווגיה הסגרירית והמדכאת וברזיל שטופת השמש אך המדכאת. חברו הפושטק של הארי מהשכונה הישנה, אייסטין, אפילו נשלח לסיני שבמצרים באיזה מרדף אינטרנטי ומדבר אתו בטלפון משם, אבל אפילו חצי האי הנחמד מצליח להישמע די מדכא. אל דאגה, יש גם נציג ישראלי בדמות אקדח יריחו 941, סוג של מורשת תרבותית ישראלית, אני מניח.
בניגוד למותחן הקודם בסדרת הארי הולה שתורגם לעברית, "אדום החזה" (בבל), כאן יו נסבו לא מנסה להוציא מהארון שלדים מהעבר הנורווגי המפוקפק. במובן מסוים, זה מותחן עם תמה על-זמנית, אוניברסלית: הנקמה. נמסיס, אלת הנקמה והצדק במיתולוגיה היוונית, שנתנה את שמה לכותרת הספר בעברית, הענישה על גאווה ויומרנות, והיתה המוציאה לפועל של הזעם האלוהי על ההיבריס של בני האדם. העיסוק השזור לאורכו של הספר בנקמה, יחד עם עוד כמה מושגים שכנים – צדק ואי צדק, חוק ומוסר, כורח ובחירה, אלימות, קתרזיס, כפרה – מעניק למותחן הכיפי והקליל הזה קצת יותר עניין וכובד-משקל פילוסופי, אבל גם כמה דיונים שנדמים מעט מאולצים. אומרים שנקמה מוגשת הכי טוב כשהיא קרה, אבל נראה לי שבמקרה הזה היא נשארה מעט יותר מדי זמן במקרר, עם כל הכבוד לאיזכורים של נסבו את אריסטו וניטשה ודיונים בשאלת היחסים בין המונופול על האלימות לבין מקור התרבות.
יו נסבו הוא מקצוען, אולי מקצוען מדי. זהו מותחן קריא ומהנה, עם קצב טוב וכמה הערות שנונות, וגם למדתי ממנו כמה דברים מעניינים כמו למשל העובדה שהטניסאי ביורן בורג הוציא קולקציית בגדים, אבל לא יכולתי להימנע מהתחושה במשך הקריאה שכבר קראתי את הספר הזה, או, נכון יותר, שכבר הייתי בסרט הזה. אולי בגלל שנסבו יורה לכל הכיוונים – קצת אבחנות סוציולוגיות-לשוניות על הנורווגים, שלל רפרנסים מוסיקליים, חלקם די עבשים (סטינג, למשל), ותובנות פסיכולוגיות ותרבותית מפה ועד סאו פאולו – בסופו של דבר הדמויות המרכזיות מתגלות כמעין קלישאה אמריקאית של המותחן הבלשי הקולנועי: המפקח המעט דחוי אך המסור לעבודה, השוטרת הצעירה והמוכשרת עם הטראומה, השוטר הבכיר והמושחת שיורד לחיי הארי. אפילו כניסתו לתמונה של הארכי-פושע האגדי, השודד הצועני רסקול בדג'ט, לא מצליחה לעורר איזה כוח-תנופה עלילתי מיוחד. דמותו נשארת חסרת עומק חוץ מכמה אמירות קלושות על סון טסו ואמנות המלחמה ועל אורחות הצועניים ("הצועני הוא הזר המסתורי והמאיים שלא יודעים עליו שום דבר", רסקול מסביר להארי ולקוראים את המטען התרבותי שהוא נושא אתו משל הם סובלים מקשיי הבנה).
זה לא שלא נהניתי – "נמסיס" כן מצליח לשמור על רמת מתח מסוימת עד סופו, אבל טעם הלוואי שנותר בסוף הוא שזה היה עוד יום במשרד של נסבו, בדרך להארי הולה הבא. אף שהוא מעט מבוגר וצרפתי, אם ז'ראר דפרדייה מוכן להוריד 30 קילו ולהסתפר קצוץ, אני בעדו לעיבוד הקולנועי.
פורסם בעיתון הארץ
