בריג'ט ג'ונס, אלמנה בת 50 עם שני ילדים, חוזרת
גם ב"בריג'ט ג'ונס: משוגעת על הבחור", הספר השלישי בטרילוגיה הג'ונסית, מצליחה הלן פילדינג להלביש נושאים ותיקים בלבוש קליל
כשבריג'ט ג'ונס פגשה בפעם הראשונה את מארק דרסי, מי שעתיד להיות בעלה, כשהוא עומד לבדו במסיבת ראש השנה וסוקר את הסביבה כמו סנוב, היא חשבה שההתנהגות הזאת מצחיקה מאוד. כמעט כמו להיקרא היתליף ולבלות את הערב בגן כשאתה קורא שוב ושוב "קאתי!" כן, הלן פילדינג אוהבת את הספרות האנגלית וגם חולקת את אהבתה עם קוראיה, אבל היא עושה זאת בלי להכביד על העלילות שלה, שהיו קלילות עוד בספריה הקודמים, "יומנה של בריג'ט ג'ונס" ו"עובדות החיים". האם, בהתחשב באהבה הזאת ובכמה גורמים נוספים, יש קשר בין הטרילוגיה שלה (עד כה) לבין "קורות טום ג'ונס" שכתב הנרי פילדינג ב–1749?
בביקורת שפירסמה מולי לונדקוויסט על "יומנה של בריג'ט ג'ונס" באתר ליטלוורס היא מציינת שהיא רואה בהלן פילדינג יורשת רוחנית של הנרי פילדינג, אבל נדמה לי שהקורא שמנסה לבלות כמה שעות קלילות, יתקשה למצוא קשר בין שני המחברים הללו ובין יצירותיהם. הקשר נובע, אם בכלל, בעיקר מקרבה בין שמות המחברים ומקרבה בין שמות הגיבורים שלהם.
"קורות טום ג'ונס", שתרגומו לעברית זיכה את אסתר כספי בפרס טשרניחובסקי לתרגום, משתרע על פי שני כרכים ומתאר את קורותיו של טום ג'ונס; אסופי, שנמצא במיטתו של מר אולוורתי, שבהתאם לשמו הוא אכן אדם ראוי ביותר. במקום להפקירו לחסדיה הדלים של הקהילה, הוא פורש עליו את חסותו כנגד עצותיהם המרושעות של הסובבים אותו. הילד הקטן גדל ויוצא למסע פיקרסקי, שמוביל אותו למחוזות מרוחקים לא רק מבחינה גיאוגרפית אלא גם בנבכי נשמתו.
למרות סגולותיו של הספר הזה קשה, אפילו קשה מאוד, לקרוא את מאות העמודים הללו, והקושי הזה נגזר מרוחב היריעה ההיסטורית והחברתית שפורש הספר, משלל האזכורים לספרות הקלאסית בלטינית וביוונית, מהתרגום העשיר, אולי העשיר מדי, וממפותלות העלילה. זו יצירת מופת ללא הסתייגויות, ואפשר לקרוא בה זמן רב ולשוב ולהתענג על מכמניה בקריאות חוזרות. ואין תמה אפוא שסופר מפורסם לא פחות מפילדינג, צ'רלס דיקנס, קרא לבנו השמיני מבין עשרת ילדיו בשם הנרי פילדינג דיקנס.
ואיפה הלן פילדינג, אמה של בריג'ט ג'ונס שלנו? גם היא מפלרטטת עם סופרים ועם יצירותיהם, ואפילו עם סופרים חשובים כמו ג'יין אוסטן ושרלוט ברונטה, גם בבחירת השמות לגיבוריה וגם בניסיונותיה להציב במרכז העלילה את אושרה של הגיבורה שלה ואת רווחתה האישית. אבל היא בהחלט לא הנרי פילדינג וגם לא יורשתו, בעיקר לא יורשתו הרוחנית, ובכך, צר לי מאוד,
עלי לחלוק על עמיתתי המלומדת מהאתר ליטלוורס.
מאחר שפרסומו של "משוגעת על הבחור" היה הזדמנות מצוינת לחדש את קריאתי גם בשני הספרים הראשונים בטרילוגיה, אחסוך מהקוראים השוואות מייגעות: טרילוגיית בריג'ט ג'ונס אולי איננה ספרות מופת, אבל היא מצחיקה ומשעשעת מאוד. ספרי המשך תמיד מעוררים את השאלה מי מהמסדרה הוא המוצלח ביותר. ב"יומנה של בריג'ט ג'ונס" הכיר הקורא את בריג'ט, מין "כלאשה", רווקה לונדונית מתבגרת (כשפורסם הספר ב–1996, אשה בת 30 ומשהו נחשבה כבר כמעט מקרה אבוד בכל הנוגע לסיכויה להינשא).
אלא שלמרות המצוקה הזאת, ג'ונס כמו ג'ונס, וכמו אליזבת בנט, הגיבורה של "גאווה ודעה קדומה", עומדת על זכותה להינשא למי שמתחשק לה, וזה כמובן, גם במקרה שלפנינו, וגם במקרה של בנט, למר דארסי. גם אם ג'ונס חיה כמעט 200 שנה אחרי בנט, פילדינג טורחת לחדד את ההבדל המעמדי בינה לבין אהוב לבה, דארסי, ולהערים על דרכם לאושר שלל מכשולים, ביניהם נשים מיוחסות, או לפחות עשירות שמעוניינות בדארסי גם הן, והמון המון ניסיונות לרדת במשקל תוך כדי ספירת קלוריות אינסופית.
Helen Fielding introduces Bridget Jones: Mad about The Boy –
יש שכר לפעולתה של ג'ונס: אחרי תמרונים משולבים של כוחות הים והיבשה היא מצליחה לזכות בלבו של דארסי ולהינשא לו. הקורא שחיכה לתיאור טקס הנישואים וגם לתיאור הנישואים עצמם עלול להתאכזב, שכן פילדינג נצמדת למקור: בדומה לרומן הנישואים של המאה ה–19, שאליו היא נושאת את עיניה הספרותיות, גם היא רואה בנישואים מטרה שיש להגשימה, ומתמקדת בדרכים לעשות זאת ולא בנישואים עצמם. בכך מתייחסת כתיבתה לרומן הנישואים המוקדם, זה של אוסטן, ולא לרומן הנישואים המאוחר, כמו זה של תאקרי, שב"יריד ההבלים" שפורסם ב–1842 והוא מתאר בעסיסיות רבה את מכמני חיי הנישואים של גיבורתו האלמותית, רבקה שרפ, ושל עוד כמה גיבורי משנה.
אם את "עובדות החיים", הכרך השני של הטרילוגיה, הקדישה ג'ונס להפלתו של דארסי ברשתה, במהלכים שחלקם מתוכננים וחלקם פרי המקרה, הרי החלק השלישי, "משוגעת על הבחור", משיב את הגיבורה לנקודת ההתחלה, או למשהו בדומה לה. בתחילת הספר מתחוור שג'ונס התאלמנה לאחר שדארסי עלה על מוקש באפריקה כשיצא לשם כחלק ממשלחת בענייני זכויות אדם, והיא נותרה לבדה עם שני הילדים שנולדו להם בנישואיהם הקצרים. היא בראשית שנות ה–50 לחייה (ויש כאן בעיה כרונולוגית, משום שהיא בעצם, על פי שני הכרכים הקודמים, צעירה יותר, אבל לא נורא), והיא מתמודדת עם כל מיני דברים שאימהות צעירות מתמודדות איתם ובעיקר, וזה הנושא הקבוע של פילדינג בעצם, איך לתפוס בן זוג מתאים. פילדינג, כמו פילדינג, יודעת כפי הנראה את מה שהיא יודעת, לא יותר ולא פחות, אבל היא עושה את זה נחמד מאוד.
נטע חוטר מהאתר "מאקו" שנאה את השטיק הזה, וככה היא כותבת עליו: "לא זה מה שהופך את 'משוגעת על הבחור' לספר מעפן, אלא המאמץ הניכר להפוך את בריג'ט לאותה בחורה מבולבלת וקצת מטופשת, תכונות שהן אולי חמודות בשנות ה–20 וה–30 אבל מזדקנות רע". והיא מסיימת את הביקורת בהערה ארסית: "אם להודות על האמת, לפעמים הוא אפילו מזכיר קצת את 'חמישים גוונים של אפור', לא בגלל הסקס, אלא בגלל שטיחות ודלות מסוימת שתמיד איפיינו את אנסטסיה סטיל אבל מעולם לא את בריג'ט ג'ונס".
אני סבורה שזאת ביקורת לא מוצדקת, גם אם יש בספר הזה ניסיון למחזור הצלחות קודמות. אם בספרים הקודמים עסקה פילדינג בשאלת היחסים בין בני 30–40, הרי שהפעם היא עוסקת בשאלה מה יש לאשה בשנות ה–50 של חייה להציע לבן זוג פוטנציאלי ומה היא רוצה ממנו. לצורך כך היא מפנה את ג'ונס מכל דאגה כלכלית (דארסי היה אדם בעל אמצעים מרובים מאוד), וג'ונס מתמסרת לתפקיד בתשוקה. עוד בספרים הקודמים התגלתה כבטלנית כרונית וכחסרת כישרון מוכח בתחום כלשהו, זולת ירידה במשקל, וגם בכרך הזה, בשינויים המתבקשים מהגיל ומהנסיבות, היא מקדישה את מרצה למשימה של תפיסת הבעל. גם בכך היא דומה לגיבורות הלא מתפרנסות של רומן הנישואים של המאה ה–19 (במאה ה–18 הגיבורות דווקא התפרנסו, ראו למשל את מול פלנדרס או את רוקסנה, הגיבורות של דניאל דפו, שהיה כידוע קצת פחות צדקן מסופרי המאה ה–19). וזה לא הכל: מי שקרא רומן נישואים של המאה ה–19 יודע את הסוף עוד לפני ההתחלה, אבל הדרך חשובה, אפילו חשובה מאוד, ובעיקר מצחיקה.
רב מכר? בטח שרב מכר. מי שמצליחה להתכתב יפה כל כך עם יצירות מופת ולהלביש נושאים ותיקים בלבוש קליל, יודעת לכתוב רבי מכר שמזכים אותה באהדת הקהל ובאהבתו מכל הסיבות הנכונות.
ועכשיו לדירוג: במקום השני: "עובדות החיים". במקום הראשון: "יומנה של בריג'ט ג'ונס" ו"משוגעת על הבחור". מי שיוצא בטיסה סדירה לחופשת בטן גב עתירת קלוריות ייקח עמו את שלושת הכרכים, וכך יתרחק, ולו במעט, מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (קלורית) שנקראת בעגת הנופשונים "הכל כלול". מי שיוצא בלואו קוסט ומשלם על מזוודות, או שסתם סידר לעצמו חופשה שיש בה מה לעשות חוץ מאוכל, ייקח את אחד משני המקומות הראשונים. כולם כאחד מבטיחים קריאה קלילה, לא מחייבת ומענגת עד אין קץ.
פורסם בעיתון "הארץ"
