ביקורת ספר – כל בית צריך מרפסת

לא סולחת למבקרים
בדומה לספריה, גם בחיים רינה פרנק מיטרני מציגה תערובת קולחת של שמחת חיים, חספוס, ביטחון עצמי והיעדר מעצורים

כל אישה צריכה חדר משלה כדי לכתוב, כך על פי וירג'יניה וולף. והנה בשנת 2000 צצה לה אחת, רינה פרנק מיטרני, והוסיפה עוד שורה: כל בית צריך מרפסת. אז אנחנו מבינים מכאן שכל אישה צריכה בית, עם חדר משלה וגם מרפסת חיננית, וכנראה גם הרבה מזל וכישרון וטיימינג נכון כדי להתיישב בגיל 46 על כיסא מול המחשב ולהוציא מתחת לידיה רב מכר. זה לא קל, אבל זה בהחלט יכול לקרות. תשאלו את מיטרני.

פרסומות אינטנסיביות ברדיו מדווחות על ספר שאסור להחמיץ, "בעיניים עצומות" (הוצאת ידיעות אחרונות), ספרה השלישי של מיטרני, מפיקת טלוויזיה במקצועה. ב-2000 היא הוציאה את "גבר אחר" המגולל בלי הרבה צנזורה את סיפור אהבתה למנתח לב מדופלם ונשוי מדי, שבא כדי להוציא גידול ממאיר שהסתתר לו סמוך ללבה ונשאר בגלל האהבה. בלשון חושפנית וצבעונית היא מתארת שם את האהבה והקנאה, את המריבות ואת הזיונים. חמש שנים אחר כך הוציאה את "כל בית צריך מרפסת", ספר אוטוביוגרפי גדוש בתיאורים צבעוניים שכבש את רשימות רבי המכר עם כ-70 אלף עותקים והציב אותה כסופרת פופולרית. והנה עכשיו היא מוציאה "בעיניים פקוחות", אותו סיפור של אהבה גנובה לאותו רופא, בניתוח פוסט-מורטם של חמש שנים אחרי, בלשון מפוכחת ומעובדת כ-20 אלף עותקים מכר הספר עד כה, ועוד היד נטויה.עטיפת
עטיפת "כל בית צריך מרפסת". עטיפת הספר

שיעורים בפרספקטיבה
מיטרני (54), ילידת שכונת ואדי סאליב שבחיפה, אם לשניים וגרושה מבעלה הספרדי, מתגוררת היום בתל אביב ונהנית מכל רגע בעבר היא הפיקה תוכניות רבות בטלוויזיה, ביניהן "פלטפוס", "העולם הערב", "דודו מספר לגולו" והסדרה "אישה אחרת". אבל רוב האנשים מכירים אותה בעיקר בתור סופרת שהצליחה לגעת להם אי שם בכמה עצבים רגישים. מדהים איך שכמה עשרות אלפי עותקים הופכים אותך לכותל מערבי מאולתר.

"אין יום שלא מתקשרים אליי קוראים הביתה. לפעמים אחד, לפעמים שלושה. הרבה נשים וגברים שהספרים נגעו בהם, שרוצים לספר סיפורים אישיים, לחלוק, או סתם להודות לי על הספר. אני מקשיבה, מודה להם שהם התקשרו וזהו. אני לא פסיכולוגית ולא תמיד אני יכולה לעזור מעבר לזה. לשמחתי, המשמיצים שלי לא מתקשרים, הם מתבטאים דרך האינטרנט".

למה בעצם לכתוב שוב את אותו סיפור, דבר די חריג בספרות המקומית ובכלל?
"זה אמנם אותו סיפור שהופיע ב'גבר אחר', אותם חומרים, אבל זה מסופר בצורה לגמרי שונה. הזמן נותן פרספקטיבה, התייחסות אחרת לדברים. אז זה היה סיפור אהבה אובססיבי, היום אני רואה את הכל ממרחק של חמש שנים. הכתיבה שלי יותר מעובדת, יש לי הרבה פחות כעס כלפי הגבר ההוא והרבה יותר חמלה. למרות שאני יודעת גם היום שהוא היה שקרן פתולוגי. בשבילי, תהליך הכתיבה אחרי ארבע שנים היה תהליך מרתק, כי היה לי זמן לעבד את החומרים".

אז למה בעצם הוצאת את הספר בשעתו? למה לא חיכית?
"את הסיפור הקודם כתבתי בסערת רגשות, מיד אחרי שזה קרה. מבחינה מסוימת זה היה אפילו להקיא את החומר, להוציא אותו החוצה. אבל היום בדיעבד אני אומרת שאולי היה יותר חכם לחכות קצת. אולי אם בהוצאה היו אומרים לי לא, הייתי מחכה ומבשילה. מצד שני, אם אז לא הייתי כותבת את הדברים, היום לא הייתי זוכרת הכל. אבל יכול להיות שהייתי צריכה לכתוב את זה אז, כמו יומן, ולשמור לעצמי. אני עדיין חושבת ש'גבר אחר' היה ספר חשוב ברמה של ללמוד את הלקח. באותה תקופה הרבה נשים התקשרו אליי ואמרו לי שזה נגע להן ופתח להן את העיניים".

לא כתבת קודם, מעולם. איך זה קרה שפתאום יום אחד התחלת?
"התחלתי לכתוב את 'כל בית צריך מרפסת' לפני שמונה שנים, בגיל 46, כשאחותי נהרגה. יצאה מהבית יום אחד ולא חזרה. חזרתי הביתה ביום ה-30 למותה עם עצב שאי אפשר לתאר, והתחלתי לכתוב. ראיתי שהכתיבה מאוד קולחת לי. לפני זה בחיים לא חטאתי בכתיבה, לא נגעתי בשורה, לא כתבתי שיר למגירה. הכתיבה מאוד שחררה אותי ועזרה לי, היא חיברה אותי לכאב מאוד גדול. כתבתי את כל סיפורי עברי, ואז שמתי את זה בצד, כי החומר היה כבד מבחינה נפשית גם
בשבילי. הייתי כותבת ובוכה, והרבה פעמים גם צוחקת, כי היו שם המון התייחסויות שלי כילדה לאירועים, ומצאתי שם גם הרבה הומור.

,אחרי שכתבתי, נרשמתי לסדנת כתיבה יוצרת בבית אריאלה, עם חיים באר, יורם קניוק ויצחק בן-נר, ושם בעצם קיבלתי את המשוב הראשון. בסדנה הזאת היו המון צעירים, והופתעתי לגלות כמה שהם התחברו לכתיבה שלי. הם כל הזמן אמרו 'רינה, אנחנו רוצים עוד'. זה היה המקום הראשון שבו הרגשתי שאני חייבת לפרסם".

את חושפת את עצמך מאוד בספרים שלך. אין הרבה נשים שהיו מגוללות את סיפור הרומן שלהן, בגוף ראשון ובשמן המלא, כולל תיאורי סקס עסיסיים.
"כשהוצאתי את הספר הראשון, החושפני, כמה ידידים גברים שלי אמרו לי 'את לא מבינה שעכשיו אף גבר לא יעז להתקרב אלייך?'. אמרתי להם 'מי שלא יעז, אז הוא כנראה לא שווה את זה'. אני חושבת שאם הייתי נולדת באיחור של 20 שנה ולא בשנות ה-50 היה לי קל יותר בחיים. אני מאוד ישירה, ואף פעם לא נכנעתי לכל מיני תכתיבים חברתיים. כבר בתיכון סבלתי מאוד כי אמרתי מה שאני חושבת ועשיתי מה שאני רוצה. אז קראו לזה חוצפה והתמרדות, היום יש הרבה יותר סבלנות וסלחנות כלפי אנשים שונים. הספר לא שונה במובן הזה משאר החיים שלי".

אל תיגע לי בציצי
בכלל, מיטרני מעידה על עצמה שהיא טיפוס חם מזג. אחד הרגעים הדרמטיים ב"בעיניים עצומות", וגם בביוגרפיה של מיטרני עצמה, מתרחש כשבוקר אחד היא הולכת לבית של המאהבת של בעלה ופשוט מחטיפה לה מכות עסיסיות. התוצאה היא אמבטיית בוץ, רק בלי הבוץ. "הלכתי לבית של המאהבת של בעלי, אב ילדיי, במטרה שתפסיק את הסיפור", היא משחזרת. "התכוונתי לדבר איתה, אבל הדם הרומני שלי עלה לי לראש, ומיד כשראיתי אותה שכחתי את כל מה שרציתי להגיד. פשוט רציתי להרביץ. יש לי דם חם, אני בן אדם שנוטה לכעוס במהירות. בואי נאמר שגם אני חטפתי בחזרה".

והיום, בדיעבד, את מתחרטת על זה?
"אני לא מתחרטת ולא גאה. זאת אני, לטוב ולרע. הייתי אז בתקופה של סערת רגשות. פעם גם קרה שנסעתי במכונית עם הבת שלי, ומישהי מימין יצאה מסמטה בלי להסתכל וכמעט הרגה אותנו. אז יצאתי מהמכונית, ניגשתי אליה והחטפתי לה שתי סטירות מכל הלב. היה טבוע בי כנראה איזה יצר של הגנה. כשאתה גדל בשכונת ואדי סאליב בחיפה, אתה יודע שאין מצב שמישהו יעשה לך רע, לך או לילדיך, ולא תחזיר לו. אתה תחזיר לו אפילו אחרי 20 שנה, לא תסלח. ברור שהעניין הזה עם המכונית לא היה בזדון, וזה באמת לא הגיע לה. היתה גם פעם, זה סיפור ידוע שכתוב גם בספר, שעמדתי בטרמפיאדה ומישהו מתוך מכונית שלף יד ובכל החשק אחז בשד שלי. במקרים כאלה אני לא יכולה להבליג. אני לא רכוש של אף אחד. רציתי לתת לו סטירה אבל פחדתי שהיד תיתקע לי בחלון, אז ירקתי לו בתוך העין, יריקה שהצילה את כבודי. זה היה מאוד משפיל, והחברים שלו נורא צחקו עליו".

אבל מאחורי הטמפרמנט פועם לב רומני פרולטרי חם. מאז יצא "כל בית צריך מרפסת" בתחילת השנה, היא מוצפת בפניות ובהזמנות, מחוזרת על ידי הוצאת ספרים גדולה באיטליה וגם על ידי הוצאה קטנה ברומניה. היא אפילו הוזמנה לאוניברסיטה העברית כדי לדבר על יהדות רומניה. הספר גדוש בתיאורי צבע על ילדות ענייה בחיפה עם בני משפחתה המורחבת, פליטים שהגיעו מרומניה והשתדלו לבנות פה חיים חדשים. "זה לא ייאמן מה הספר הזה עושה לרומנים ולחיפאים", היא אומרת. "מבחינתם אני הישראלית הראשונה שממש כתבה את ההיסטוריה של הרומנים בארץ ונתנה להם לגיטימציה. הרי יהודי רומניה תמיד נחשבו לשוליים יותר, קראו להם 'השחורים של אירופה', התייחסו אליהם בזלזול. אולי משום שרובם לא קיבלו שילומים מגרמניה כי לא היו במחנות ההשמדה, אבל גם הם סבלו שואה. דוד שלי עבד בעבודות כפייה כל המלחמה, אבל הוא לא הוכר כניצול. ככה נוצרו המעמדות בשנות ה-50 וה-60. הרומנים הם אנשים עם הרבה שמחת חיים, אין בהם מרמור, ולכן הם פשוט חיו. אנשים אומרים לי שכשהם קוראים את הספר הם ממש יכולים להריח את הריחות, וזאת המחמאה הכי גדולה".

הפרסום ברדיו עובד
בגוורדיה הספרותית המקומית מיטרני היא דמות שנויה במחלוקת. להרבה פיגורות ספרותיות מעודנות קצת קשה לקבל את העובדה שאישה כמוה, שמעולם לא כתבה קודם, קמה יום אחד וכובשת את שוק הספרים בהתלהבות. "עד היום, קשה לפתח עור של פיל", היא מודה. "אני יודעת שהרבה פעמים זה בא ממקום של קנאה וצרות עין. בכל זאת, למכור כל כך הרבה כבר בספר השני זה הישג מדהים. אני שמחה שאני נמצאת במקום הזה שבו אני צריכה להגיב על אנשים שמתלוננים על ההצלחה שלי".

ברדיו רצות כל הזמן פרסומות לספר החדש, והרבה אנשים בברנז'ה הספרותית לא רווים נחת מזה. אומרים שזה המסחור הטוטאלי של הספרים.
"אני כל כך מתעבת את הפלצנות הברנז'אית הזאת. שמעתי לא מעט אנשים בענף שאומרים שלפרסם ספר ברדיו זה דבר נחות, ושמוצר תרבות כמו ספר לא ראוי לשווק ככה. אבל הרי מה המטרה שלנו? שיותר אנשים יקנו ספרים. אני לא מבינה למה לפרסם בקבוק קוקה קולה ברדיו זה לגיטימי וספר לא. לא מעט אנשים אומרים לי שהפרסום ברדיו זה מה שמגרה אותם לרוץ לחנות ולקנות את הספרים. זה דבר שאנחנו הכי צריכים לעודד, שישווקו נכון את המוצר שנקרא תרבות. הלוואי שהיו משווקים ברדיו גם הצגות תיאטרון, ויותר אנשים היו צורכים תרבות בארץ. במקרה של הספר שלי, אני לא יכולה להבין אנשים שאומרים שבזכות השיווק האינטנסיבי הספר הצליח. פרסום ברדיו מביא לך מקסימום 5,000 עותקים, אבל הוא לא יכול להפוך את הספר למצליח אם אנשים לא אוהבים אותו ומתחברים אליו.

"מאוד מקוממים אותי גם כל אותם עורכים ספרותיים שתוקפים את הספר. מי שלא אוהב את הספר, זאת זכותו, וזה לגיטימי. אני כמעט לא מכירה עורך ספרות שלא הוציא בעצמו ספר, וברגע שהוא מוציא ספר, כולם כותבים עליהם, התקשורת עוטפת אותם, ואף אחד לא מעז לכתוב עליהם ביקורת רעה, כי בפירוש כולם מתחנפים אליהם. יכול להיות שזה ספר טוב, אבל את זה כבר הקהל שופט, ולפעמים הספר באמת לא מוכר יותר מאלף עותקים. זה מרגיז כי אחר כך אותם פלצנים באים ואומרים 'אה, הספר שלה הצליח בגלל הפרסום ברדיו'. ואני אומרת, מה, אתם לא זכיתם לפרסום? אתם זכיתם, והרבה יותר ממני, כי זה מגיע בצורה של כתבות אובייקטיביות בעיתון והקוראים לא מתייחסים לזה כאל פרסומת".

את מדברת על מישהו ספציפי?

"לפני כמה שבועות, למשל, התפרסם ריאיון עם שמעון אדף. הוא אמר: 'את הספר 'כל בית צריך מרפסת' לשמחתי לא הוצאתי, כי זה ספר איום ונורא'. הוא עצמו כתב ספר שלא הגיע לאלף עותקים, אז להגיד 'איום ונורא' על ספר ש-70 אלף איש קראו אותו? יכולת לא לאהוב, זה לגיטימי, אבל להשתמש בביטוי כזה, 'איום ונורא'? אז אני אומרת, הקנאה בכל זאת אוכלת אותו (אדף סירב להגיב לדברים -פ.ג). גם לפני שבועיים בני ציפר כתב בעיתון הארץ שהוא הלך לחנות ספרים ודפדף בספר 'כל בית צריך מרפסת', ואיך שהוא פתח את העמוד הראשון וראה את שגיאות הכתיב, הוא אמר, 'מיד הייתי מחזיר את זה לסופרת'. אני לא מדברת עברית תקנית, השפה שלי היא שפה מדוברת, לא הסכמתי שיערכו אותי לכתיבה ספרותית. וכנראה הקוראים אומרים את שלהם".

דודו מספר לרינה
לפני שהפכה לסופרת פופולרית הספיקה מיטרני להיות הנדסאית ועובדת בנק, אבל הקריירה הבולטת ביותר שלה עד כה היתה הפקת טלוויזיה. "אני מאמינה גדולה שצריך להחליף מקצוע בכל חמש שנים. במקור הייתי הנדסאית ארכיטקטורה במשך שבע שנים וראיתי שמיציתי, ועברתי לעבוד בבנק והתקדמתי נורא מהר, ואז עברתי לעיתונות, עבדתי ברכישת מודעות ב'מוניטין' וב' גלובס', ומשם עברתי לטלוויזיה בגלל הרקע שלי בשיווק.

"ב-1990-1989 הפקתי את התוכנית הראשונה של דודו טופז, 'דודו מספר לגולו'. אלה היו הימים הראשונים של הערוץ השני הניסיוני והיה צריך לגייס כספים לפרסום סמוי, כי לא השתמשו עדיין בחסויות ולא היו פרסומות. ב'דודו מספר ל'גולו' עשיתי הסכם עם חברת עלית, הצעתי להם לשווק שוקו שקוראים לו 'גולו', ובכל תוכנית דודו היה אומר לגולו 'אל תשכח לשתות שוקו, גולו'. זה היה דבר שהחזיק לנו 120 תוכניות. ואחרי זה גם השגנו חסויות מכיתן ומחברות נוספות".

אז היתם צריכים לפזר סדינים של כיתן ברחבי האולפן?
"זה לא היה קשה, כי גולו היה כל הזמן במיטה. זאת היתה הדמות שלו".

כמי שהכירה את דודו כשדודו טופז היה עדיין תמים ומתוק, מה את חושבת על תקרית נטליה אוריירו, והרצון של רשת להקליט את התוכניות שלו מראש כדי למנוע תקריות מביכות?
"דודו נשאר דודו. זה האיש, לטוב ולרע. הוא מצליחן אמיתי."

בקרוב תחזור מיטרני לטלוויזיה עם פיילוט שעליו היא עובדת בשביל קשת, סדרת דרמה קומית שתעלה בחורף הבא. "מאז שגיליתי את 'פלטפוס' אני מחפשת את הדבר הבא: חבורת צעירים וכל מה שעובר עליהם. הפעם עבדנו הפוך, במקום לגשת לתסריטאי ולבקש ממנו לכתוב תסריט ואז לעשות אודישנים, אנחנו קודם עשינו אודישנים, בחרנו את אותה חבורת צעירים שישחקו, ואת הסיפורים האמיתיים שלהם עיבדנו לתסריט. לא היינו צריכים להמציא דמויות, אלא התבססנו על דמויות קיימות".

וכן , יש גם ניוז. בשנים האחרונות היא חוטאת בכתיבת שירה. שיר אחד אפילו הולחן וביצעה אותו הזמרת אנה היא, והוא ייצא לרדיו בקרוב. מישהו אמר "רב-תחומית" ולא קיבל את סרט ההמשך?

הניתן להשיג את הספר " כל בית צריך מפרסת" אצלנו בספרית הקורא העברי

פורסם ב
מעריבnrg