שלוש סופרות נפלאות ושתיים ממש לא
מעריב
מנחם בן גילה שסביון ליברכט, רונית ליברמנש וסוזן אדם כתבו ספרי פרוזה רבי עוצמה ויופי * לעומת זאת, רקפת זהר ודריה מעוז כתבו ספרים חובבניים, שלא ממש שווה לכתוב עליהם
האמת? הסתבכתי עם המדור הפעם, ואולי הדרך היחידה שלי לצאת מזה היא לספר מה קרה. ובכן, בשבוע שעבר ביקשתי להודיע שאכתוב השבוע על חמש נשים סופרות. כל אחת מהן עוררה בי עניין ראשוני כלשהו, ואמרתי לעצמי שאני חייב לבדוק את ספריהן מקרוב. פרט לכך, נראה לי נכון לעסוק בכמה וכמה נשים סופרות יחד, מתוך ניסיון לאתר אפיונים ייחודיים לכתיבה הנשית, ואין ספק שיש אפיונים כאלה, שמבדילים אותן באופן ברור מן הכותבים הגבריים.אבל מיד כששקעתי באמת בקריאת הספרים, נוכחתי שטעיתי שתי טעויות חמורות: הטעות האחת היא שהכנסתי לאותה רשימה סופרות מעולות וסופרות ירודות. כי באמת אין שום מכנה משותף ספרותי בין המקצוענות של סביון ליברכט, רונית ליברמנש וסוזן אדם לבין החובבנות של רקפת זהר ודריה מעוז. הטעות השנייה נוגעת להיקף הרשימות המתוכננות. היה נדמה לי מלכתחילה, עוד לפני שקראתי, שאצליח להגיד כמה דברי טעם על כל אחת מהסופרות הללו ולדחוס חמש ביקורות למדור אחד. אבל כשקראתי את ספריהן של ליברכט, ליברמנש ואדם, נוכחתי לדעת שמדובר באמת בסופרות נפלאות, אחת אחת, שספריהן מצדיקים רשימות נרחבות הרבה יותר, מפורטות ומדגי מות הרבה יותר. בסופו של דבר, השארתי רק את הרשימות על שלוש הסופרות החשובות, והסתפקתי בהערה קצרה על זהר ומעוז.אציין, מכל מקום, ארבעה אפיונים ומסקנות שעלו בי בעקבות הקריאה במקבץ הנשי הזה: ראשית, הביקורת עשתה עוול ברור לכמה מן הסופרות הללו, קודם כל ובעיקר לרונית ליברמנש, שהביקורת כמעט שלא עסקה בספרה התלאביבי המשוכלל, העמוק והמרגש, ואם עסקה בו, אז בהסתייגות ניכרת. גם לסוזן אדם נגרם עוול מסוים, למרות שזכתה לשבחים וספרה אף נכנס לרשימות רבי המכר, ובכל זאת, הרומן המקסים שלה לא ממש הוכר כערכו. מסקנה שנייה: למרות שגרוסמן, אתגר קרת וא.ב. יהושע הקדימו בהרבה את שלוש הסופרות הללו במכירות שלהם ובהיקף התגובה הביקורתית שזכו לו, בכל זאת, אני עצמי מעדיף בהרבה כל אחת משלוש סופרות העומק הללו על פני השלישיה הגברית הנ"ל. קראתי את ספריהן בהתרגשות, בהיקסמות, בהתפעלות, ולא סבלתי. ממש לא סבלתי. בניגוד לסבל הקריאה הטרחני בספרי גרוסמן וקרת (אצל א.ב. יהושע יש לפחות חלקים יפים ברומן). מסקנה שלישית: נשים סופרות רחוקות בדרך כלל מן ההסתגננות הגברית הליטרטית האופיינית (בנוסח גרוסמן וקרת, או לחלופין עג נוןהזזיזהר, וכל יתר בעלי הסגנון בספרות העברית החדשה). הסגנון הנשי, גם כשהוא עשיר מאוד, עמוק, רגיש עד קצה גוני הצבע הלשוניים והאנושיים, הוא אף פעם לא מרכז העניין. לא נמצא כמעט סופרות שאצלן הסגנון עצמו הוא גיבור מרכזי. לכן אולי לא היו הרבה נשים כותבות בתקופה שהסגנון העגנוניהזזייזהרי שלט בספרות הישראלית. כי ההסתגננות זרה מטבעה לאמת החיים הנשית השקופה, העמוקה, האנושית, הנפשית. מסקנה רביעית: מוקד הכתיבה הנשית והעניין הנשי הוא ביחסים האנושיים. הרבה פחות בממדים הרליגיוזיים, הפילוסופיים, הסמליים, הנופיים, ההרפתקניים או הפוליטיים של הדברים. ולא שאין פה ושם נגיעות בממדים האלה, אבל אלה נגיעות משניות. העיקר הוא תמיד היחסים. זו הפריזמה העיקרית מבעדה רואה הסופרת הנשית האופיינית את העולם. ועכשיו, אחת אחת.
כישרון גדול לאהבה
את ספרה הקודם של סוזן אדם, "כביסה", שזכה לשבחים גדולים, לא קראתי, ולכן לא ידעתי שמדובר בסופרת נפלאה. עכשיו אני יודע. "מיהמיה" הוא אחד מרומני האהבה היפים ביותר שהופיעו בספרות הישראלית. סיפור על אשה אחת, מיהמיה, שיודעת לאהוב ויודעת להתאהב ועל שלושה גברים בחייה דייוויד, פסל שגעוני, מין אח נפשי שלה, שלאהבה איתו ולמיניות איתו ולאיזשהו ממד עומק טמיר של התמכרות לאמנות שיש בו, היא נאמנה תמיד, גם אחרי שהוא משתגע באמת, משתגע ממש, מתאשפז בבית משוגעים, נשאר במקום שנים, מתפורר, קורס, דועך. ומיהמיה ממשיכה לבקר אותו לאורך כל השנים האלה. ובינתיים היא מתחתנת עם איש נוח בשם אילן. גם יפה, גם מפנק, גם אוהב אותה מאוד, אבל משהו בעומקים הנפשיים שלו חסר. וכן, יש גם התאהבות במהלך הנישואים האלה. עם מישהו בשם בועז. בגידה, מין, להט עצום. כמו תמיד בסיפורים האלה. ויש גם אוננות קדחתנית מאושרת (באמצעות ידה השמאלית) בישיבה איתו בחושך בבית קולנוע. תיאור נפלא. אבל יותר מכל חותך בנו סיפורו של דייוויד ואינו מרפה. כל השאר משני לציר העיקרי הזה. לכן גם מתחיל הרומן בסיפור האהבה איתו ונגמר במותו. איזה מ ין גורל נורא של אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים, מסלולי ההשתגעות, התרופות, השיטיון. בראשית הרומן דייוויד עוד פותח את מיהמיה בבתוליה, אחרי שהיא כופה את זה עליו. שימו לב לסוזן אדם. זה הסגנון, זה הכישרון הגדול לאהבה, עם הדימוי המקסים בסוף עם האגסים והסרפדים: "יום אחד אני נעשית תובענית יותר, מבקשת אותו בדמעות שיכבוש אותי, אתה לא אוהב אותי, אני מאשימה אותו. הוא נושף עלי, ממצח עד בהונות הרגליים, מנסה לכבות את האש שאוחזת בי. אני מתנפלת עליו באגרופים, צובטת, שורטת, כולאת אותו בין ירכי, צועקת עליו להמשיך במקום שהוא תמיד מפסיק. הוא מיילל, מיה, אוי מיה, שבע פעמים חוצב בי את שמי. נפרץ המחסום, נובע המעיין, כמה טיפשיים הם כל התיאורים. מיץ אגסים מתוק מהול בעקצוץ סרפדים. אני כבר לא בתולה. ורק הרעיון מעלה בי דמעות של שמחה בעיניים".אבל כמה עשרות עמודים אחר כך, אחרי שמיהמיה עוברת לגור איתו והאהבה כבר מיתעלת במסלולים נינוחיםביתיים כאילו, עם פה ושם התקפי זעם של פסל הנוהג להשמיד את כל פסליו, נתקף דייוויד בשיגעון. פתאום, בהתפרצות פסיכוטית אחת. ואחריה, אשפוזים בבית החולים הפסיכיאטרי בעכו, חוד שים בלי אפשרות לכאורה לבקר אותו, ואחר כך מיהמיה מגיעה פתאום לבית החולים, עוברת את השערים, נכנסת למחלקה הסגורה, לחצר. "ספסל מתקלף. לידו יושב דייוויד שפוף בכיסא גלגלים חוצים את הדשא, נעמדת מולו, קרוב, הראש שלו בגובה הבטן שלי. תלתליו פזורים. מיד עולה בדעתי לאסוף אותם בגומיה. קווצות שיער דבוקות על צווארו, נוזל לו רוק מהפה. אני כורעת לישיבה שפופה. מלטפת את ראשו. הוא מרטיב לי את הברכיים", והדעיכה הזאת הולכת ונמשכת לאורך כל הספר, כסרט שעליו מוקרנות שאר תמונות חייה של מיהמיה, נישואיה, התאהבותה וכו'.קשה לשים את האצבע על מה שכובש את הלב בכתיבתה של סוזן אדם. יש כמה דברים: החן הנפשי, האינטליגנציה הרגשית, הזרימה הסיפורית הטבעית של הדברים. שום מלאכותיות בסגנון. שום התאמצות להיות מישהי אחרת. מין פשטות רגשית מקסימה, ישירה. ומצד שני, עוצמות האהבה, עוצמות החום, הדיוקים עם המציאות הפיזית, עם הנופים, עם הכל. ואף לא טיפת יהירות אחת, לא בסגנון, לא בתנוחה הנפשית, לא ביומרה הספרותית. ועם זאת, הלשון היא לשון עומק מאוד לא פשטנית. פשוט, סופרת מקסימה. ולחשוב שא.ב.יהושע ברומן האחרון שלו, ש חלקו עמוס מלל מתיש וחלקו מותחנות שטוחה (אבל יש בו גם קסם של חיים אמיתיים), או דוד גרוסמן בשתי הנובלות האחרונות, המלאכותיות והמעוותות שלו נחשבים בטעות כסופרים בכירים לעומת סוזן אדם. הרי זה מסוג העיוותים התרבותיים הספרותיים של חיינו. סוזן אדם תענוגית לאין ערוך, אמיתית פי כמה ומקסימה בהרבה.
(סוזן אדם, "מיהמיה", הוצאת כתר, 228 עמ')
גילויים חדשים באהבה
עניינה של סביון ליברכט הוא בדרמות הגדולות של חיי הנפש: גירושים, פרידות, בגידות, מוות, ובתוך כל זה, התאהבויות גדולות. לא, לא גדולות מן החיים אלא גדולות כמו החיים. כמו הרגעים הכי תיאטרליים, הכי מאוהבים, הכי אסוניים של החיים עצמם. כמעט בכל אחד משבעת סיפורי הספר החדש שלה (להוציא את הסיפור האחרון החריג, הסוריאליסטי והחלש יותר) היא מצליחה להביא אותנו להתרגשות אמיתית עד למחנק קל בגרון, על סף בכי או תחושת יופי נדירה. ליברכט עושה את זה בסגנון נהדר. קדחתני, חם, אבל תמיד סדור לגמרי, קווי, לא משובש, שאינו מתבייש להיות גם משוכלל וגבוה וגם פשוט לגמרי, ותמיד בקצב הנפש המדברת, המספרת סיפורעומק.בסיפור הראשון, למשל, "אמריקה", מסופרות שתי גירסאות, מתוך שתי נקודות מבט שונות, על סיפור גירושים אחד "כשאמא שלי ואבא שלך עזבו את אבא שלי ואמא שלך, ארזו את חפציהם ובן רגע, כאילו החליטו על כך בהטלת מטבע, חילקו ביניהם את הילדות שהן אנחנו: אני בת שבע וחצי ואת בת שנתיים, ועדיין מגששות את דרכנו בתוך עולמותינו החדשים, כבר אנחנו מתחילות לבנות לעצמנו את האמיתות הנפרדות של סיפורי חיינו". מי התחיל עם מי? מי פיתה את מי? מי התחיל בהרס המשפחתי? שתי הגירסאות מסופרות ולא עלינו לבחור ביניהן. מה שחשוב הוא שסביון ליברכט מצליחה גם כאן לספר סיפור אהבה מקסים בסך הכל ולנגוע בכאב הפרידה עד קצה הנפש. למשל, הרגע שבו האמא המאוהבת באיש החדש שלה נוטשת את בתה, והבת המספרת, שנים אחרכך, חיה עדיין את הפצע האסוני הזה: "לא יכולה לעצור את עצמי מלהיאחז בה, זרועותי סביב מותניה כמבקשת להלחים את עצמי אל איבריה. גם היא מחבקת אותי, דומעת כולה. אני מייבבת: 'מתי תחזרי, אמא?', והיא אומרת: 'כמה שאפשר יותר מהר', ועדיין דומעת היא מנסה לקרוע את עצמה מתוך זרועותי הלופתות". איאפשר לקרוא את זה בלי להרגיש את הבכי מחלחל בגרוננו, והקטע במלואו הרבה יותר חזק, והוא הולך וגואה עלינו, בעוצמה המצטברת האופיינית לליברכט.הסיפור הבא, "קיבוץ", מביא את סיפורו של זוג חריג, הסובל מפיגור קל, שבנם הנורמלי לגמרי מצליח לפענח את סיפור מותם הטרגי, שנסב סביב לעגם של בני הקיבוץ עליהם. כאן העסק קצת דרמתי מדי, לטעמי, בעיקר גילוי מסתורין המוות, אבל החמלה הגדולה של ליברכט על הדמויות החריגות שלה הופכת גם את הסיפור הזה למעורר הז דהות. סיפור אחר, "תלאביב", מביא את סיפורם של בחור ובחורה, חברים עוד מכיתה ב', שמתאחדים לאהבה מינית מפתיעה דווקא אחרי שהבחורה חושפת בפני הבחור את מה שגילתה בעניין ההומוסקסואליות הפעילה שלו ("ואחרכך הייתי שואלת את רוני, אבל בעיקר תוהה ביני לביני, למה שכבנו דווקא אז, בערב ההוא שבו סיפר לי על הקשר המסובך עם הבחור הערבי?"). סיפור אחר, "הירושימה", מתרחש בחיי ישראלית שמתגוררת ביפן, בהירושימה דווקא, עם אהובה האמריקאי, "שכל כולו מסיפורי הילדות שלו באחוזה המשפחתית בטנסי ועד איבר מינו היה שונה ממה שהכירה". וזכר השואה היהודית (שתמיד מבצבץ בספריה של ליברכט) נוגע כאן, בהירושימה, בזכר השואה היפנית. כי אצל הסופרת הזו (וזה חלק ממבנה העומק של סיפוריה) האהבה מתחככת תמיד באסון האורב. ויש עוד סיפורים סביב מקום ואהבה וצער, "מינכן", "ירושלים", והכל נקרא בסערת נפש תענוגית. כדאי, אגב, לציין בהקשרי האהבה האלה, כי סביון ליברכט מרחיקה לכת בספר הזה יותר מבספריה הקודמים כמדומה בעניינים מיניים, והיא עושה את זה לפעמים בעדנה לוהטת, ולפעמים בישירות בוטה, ומפיקה כמה מהטקסטים הארוטיים הכי יפים בספרות הישראלית, כשהכל טבוע בחותמה של אמת חושנית, נפשית, לא ליטרטית: "בקול נמוך, כומס הבטחות, מרעיד זכרונות רדומים, תיאר האיש בפרטי פרטים את המשולש השקוע בין עצם הבריח שלה לצווארה ולקו שכמותיה, והיא, אפוסת נשימה עד כאב צלעות, ערה לחום הנעים, החרישי, הגואה בחלציה ולקצב פעימות לבה ההולך ומתמהר, כמעט יכלה להגיש את הבל נשימתו נקווה במקום שתיאר ואת פיו החם, המסעיר, נודד מצווארה אל כתפה, צולל בעומק המשולש ההוא, עוצר על פס הסאטן הצר של רצועת חזיה".הזיה יכולה להיות, כידוע, לוהטת וענוגה לא פחות מהמין עצמו, ולפעמים יותר. אבל מה שבולט כאן יותר מכל הוא התיאטרון של החיים, של העולם. על פי מהלך הדברים, רגעי השיא, ההתהפכויות, יכול כמעט כל אחד מהסיפורים כאן להיהפך לסרט או להצגת תיאטרון. אבל מה יהיה אז על סגנונה המפואר של ליברכט? ומה על הפרוטוקולים הכי סמויים של הנפש, שהיא מתמחה בהם כלכך? אני מתכוון, למשל, לניסוחים אופייניים וחכמים כמו: "לרגע הצטערתי על שהנחתי לרוני לשכנע אותי לבוא. חובת האדישות כלפי אבי שהטילו עלי בלי מילים אמי ודודתי, הכבידה". מילים כאלה מתקיימות במלוא דיוקן הנפשי רק בספר ות הכתובה.
(סביון ליברכט, "מקום טוב ללילה", הוצאת כתר, 260 עמ')
אהבות תלאביביות במיוחד
ככל שהמשכתי וקראתי ברומן התלאביבי המצוין של רונית ליברמנש, כן הלכה והחריפה בי תחושת העוול הגדול שנעשה לה. נדמה לי שכל מה שקראתי על הספר הזה הוא איזושהי הסתייגות מתנשאת וחלולה של ירון פריד ב"העיר", אבל מדובר באמת בספר שמתעד בעומק נפלא את החיים התלאביביים בחתך סוציולוגי מסוים מאוד: באזורים הצפוניים, הפאביים, בין משרדי עורכי הדין למשרדי הפרסום ומיזמי האינטרנט, באגף הפנוייםפנויות המבוגרים והאינטליגנטיים, בתחומי הבדידות המשוכללת. רונית ליברמנש עושה את זה בתדר סגנוני קצבי, ברוטאלי, חותך, מעודן, מחורמן, שמעטים כמוהו ליופי ולאמת, לנועזות ולפשטות מורכבת בספרות הישראלית. רומן חם ומרגש על אנשים מתייאשים אבל לא מיואשים בת"א, שאינה מתייאשת לעולם.הגיבורים העיקריים של הרומן הם ורה, עו"ד בת ,45 רווקה ספק בתולה, שאהבה מישהו שלא אהב אותה, ומשורר בשם דויד, גרוש בן ,54 העובד כעורך באתר אינטרנט, לאחר שננטש עלידי אשתו (שגילתה אצלו איזשהם צילומי תועבה הומוסקסואליים, אבל הסוד כאן הוא הרבה יותר גדול). הוא מסתיר משהו ממנה, הוא מסתיר משהו בשלב זה מהקוראים. יש למה לחכות. עוד מככבים כא ן מאי, משכתבת, ברמנית, מובטלת והחברה הכי טובה של ורה, אדי השארמר שהזדקן בינתיים ושקסם לכמה וכמה נשים (ורה ממשיכה להיות מאוהבת בו, עם מאי היה לו רבע זיון. דברים. כאלה.) ועוד עשרות דמויות תלאביביות, שהתלאביביות כשלעצמה כמו מגדירה אותן.רונית ליברמנש, משוררת שהתגלתה כזכור לראשונה על ידי נתן זך, כותבת בסגנון דיבורי לחלוטין, ובכל זאת משוררי, תוך שימוש בכל העושר הלשוני של העברית הישראלית, ומגיעה עד קצה החדות הנפשית והאנושית של הדברים ושל הנפשות. בלי לחנטרש, בלי להזדייף, בלי לשקר, בלי להתנפח, בלי להתגנדר. אבל עם איזושהי ברוטאליות, אכזריות מילולית שיודעת לקרוע את המסכות מעל כל הפנים. אבל גם עם סוג של נדיבות נפשית. מתוך התיאורים הפלסטיים, המיואשים, הסרקאסטיים, החמים של ליברמנש שוצפים החיים התלאביביים האמיתיים, האנושיים, העכשוויים. די לקרוא כמה מן ההגדרות וההתנסחויות שלה כדי להבין שמדובר במשוררת פרוזה אינטליגנטית ביותר. הנה שורת הגדרות חותכות, מפה ומשם: הנה היא מגדירה לנו לרגע את חייה של ורה: "ורה לא שמחה לחזור הביתה. לא שמחה ולא עצובה. הרגשות שלה חלודים מחוסר שימוש". והנה ח ייה של מאי: "יום חמישי, עשר בערב. מאי משועממת. היא מתחילה לדבר. שלשום חתכה סופית את הרומן המדשדש עם מרק, מהנדס תוכנה שבחודשים האחרונים לא הצליח לקיים". לקיים מה? אה. חיתוכים תלאביביים מהירים. רומן אינטליגנטי ביותר, גם קריא, גם מבדח, גם מדכא, תלאביבי עד שורשי שערותיו, המיועד לקוראים חכמים, ציניים ובשלים.(רונית ליברמנש, "חיים כמעט מתוקים", הוצאת מודן, 233 עמ')את רקפת זהר וספרה הוולגרי, המגזימני והקלישאי "האחיות שוסטר נכנסות להריון" (שם מוצלח, אגב, שהטעה אותי לרגע לחשוב שמדובר בספר מוצלח), ואת דריה מעוז, דוקטורנטית שכתבה רומן על חיי תרמילאים ישראלים בהודו, אבל נשארה במידה רבה דוקטורנטית בנאלית מעט ולא סופרת אין טעם להכניס לרצף הזה. אמרתי עליהן מילה. מספיק. תיקון: השחקן בפרסומת על המלפפונים החמוצים הוא חנן גולדבלט ולא פולי. שניהם, כמובן, מעולים.
