שלוש הנובלות הנודעות של שולמית הראבן, אף כי כל אחת מהן עומדת בפני עצמה, מהוות למעשה רצף כרונולוגי, ובעיקר רצף רגשי, סגנוני וספרותי. הראשונה מתרחשת בתקופת הנדודים במדבר, השנייה בימי ראשית ההתנחלות בארץ, והאחרונה בראשית תקופת השופטים. בשלוש הנובלות הכתובות באיפוק ובצמצום מרהיב זורם מתח תת-קרקעי עז ומרגש, המתגלה במלואו עם כינוסן של כל השלוש בכרך אחד. כפי שציינו כמעט כל המבקרים, העלילה היא בעצם על זמנית, ונוגעת בשורשיה החשופים של ההוויה האנושית בכל תקופה שהיא

כמה מן הביקורות:
"הטרילוגיה היא מלאכת מחשבת של צורה ההולמת את התוכן… על רקע הספרות העכשווית, היא סוג בפני עצמו, עוף נדיר שלא כל יום נראה כמוהו במקומותינו."
(איזה פרליס)
"סינתזה אישית ומקורית… שימוש זמנים מודרני בתכלית… מופת לכתיבה מחושקת ומהודרת שבה כל חוליה נובעת מקודמתה… פסיפס עשרי ורב-אנפין במישורים הסמויים מן העין…"
(פרופ' זיוה שמיר)
"אין לה מתחרה בספרות העברית בת זמננו…"
(מודרן היברו ליטרצ'ר)

וכמה מן הביקורות בחו"ל:
"נצחון… כושר ספרותי נדיר" (ניו יורק טיימס, שכלל את "שונא הנסים" ברשימת מומלצי המערכת).
"יוצרת נס משלה… נובלה אדירת כוח" (דדלוס).
"פרוזה אורית… סיפור מספק בצורה מופלאה… אמנות של אמת" (סן פרנסיסקו כרוניקל).
"כתיבה מאגית" (ל'ארש, צרפת).
"יצירות מופת…" (ליטראטיר אטראנז'ר, צר).