אלגנטיות של קיפוד

סיפורם של שוערת בניין מהודר בפריז, ילדה שקטה ומחוננת המתגוררת בו ודייר יפני המשנה את מהלך חייהן יסחף גם את קוראי העברית.

פרק ראשון | רנה, בת חמישים וארבע, שוערת בית מס' 7 ברחוב גרנל
שמי רֶנֶה, אני בת חמישים וארבע. כבר עשרים ושבע שנה אני שוערת בניין בבית מספר 7 ברחוב גְרֶנֶל – חווילה עירונית גדולה, עם חצר קדמית וגן אחורי, שחולקה לשמונה דירות פאר ענקיות, המאוכלסות כולן. אני אלמנה, אישה קטנה, מכוערת ושמנמנה, עם יבלות ברגליים וריח פה של ממותה, אם לשפוט על פי הדחייה שאני מעוררת בעצמי בבקרים מסוימים. מעולם לא למדתי בצורה מסודרת ומאז ומתמיד הייתי ענייה, זניחה ונחבאת אל הכלים. אני חיה לבדי עם החתול שלי – זכר שמן ועצלן, חסר כל ייחודיות ראויה לציון מלבד הסירחון שעולה מכפות רגליו כשהוא כועס. גם הוא וגם אני לא מתאמצים כלל להתערות בחוגים של בני מיננו.
לעתים נדירות אני מתנהגת בחביבות לאנשים, אם כי על נימוס כלפיהם אני שומרת תמיד, ולכן הם לא אוהבים אותי ובכל זאת משלימים עם נוכחותי, כי אני הולמת להפליא את תבנית הקונסיירז'* כפי שהתגבשה בתפיסה החברתית, ולכן אני אחד מגלגלי השיניים הרבים שמסובבים את האשליה האוניברסלית הגדולה שלפיה החיים הם בעלי משמעות שניתנת בקלות לפענוח. ומכיוון שכתוב אי שם ששוערות בניין הן זקנות, מכוערות ונרגנות, הרי שבמרומי אותו רקיע מטופש חקוקה באותיות של אש גם העובדה שלשוערות האלה יש חתולים שמנים ונרפים, שישנים כל היום על כריות עטופות בציפיות סרוגות.

מאפייני הספר או המוצר