עמודים של סאגה צפופה אינם עניין של מה בכך. ועוד על צפת, מכל המקומות שבעולם. בר-יוסף בחר אחת מ"ארבע ארצות", הרי הן צפת, טבריה, ירושלים וחברון, כדי לספר את סיפורה. הסיפור הוא סיפור קסום. העיר היא עיר קסומה.

בצפת ישבו גדולי המקובלים מהאר"י, דרך יוסף קארו, ישראל נג'ארה ושלמה אלקבץ. מעיר מרכזית בגליל העליון היא הפכה לעיר הנסמכת על החלוקה, חלוקת כסף לתלמידי הכוללים, דבר שהבטיח את יכולתם של לומדי התורה, הגמרא והמשניות לשרוד, ללא שום צורך לעבוד, לא הם ולא בני משפחותיהם. הכסף בא מאירופה ואנו פוגשים את גיבורי הספר בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים.

החלוקה, אותם כספים שהתקבלו וחולקו, יצרו מעמד אשכנזי מיוחד בצפת. אלפי בני אדם פשוט לא עשו דבר פרט ללימודים, שיננו והתפללו סביב השעון, קמו באישון לילה לרחוץ במים קרים, לרוץ להתפלל וכך שוב ושוב. זה יכול להשמע מוזר משהו, אבל הסיפור קסום, העיר קסומה, שלא לומר, בועה.

את הבועה אנו לומדים להכיר תחילה דרך הרבי מאברוץ', ראש בית המדרש החשוב בצפת, זה שהבטיח ששוב לא תהיה רעידת אדמה שהרגה רבים, פרט לאלה שנמצאו אותו יום בבית מדרשו ולא נפגעו. רעידת האדמה אכן לא חזרה.

לצפת מגיע ר' חיים כ"ץ. כבשנות החמישים הוא, מגיע כמו רבים אחרים לסיים חייו במקום המופלא הזה, הנישא בגובהו על פני שאר הסביבה, אוויר נהדר וחיי קהילה ולימוד תוססים. אלא שלא סיום חיים מתרחש, כי אם אשה שניה ואף בן, מגיבורי הסיפור המרכזיים, הלא הוא אלעזר כ"ץ. גם בית גדול וחזק מאוד בנה ר' חיים כ"ץ, בית שלא ימוט חיש קל ברעש זה או אחר ויכיל משפחה רחבה לתפארה.

אלעזר בחור חכם, אבל נוהה הוא אחר בעל-התשובה, טיפוס מסתורי, רופא בעברו, שבשל מעשה שעשה שוב אין הוא עוסק ברפואה ומתקיים מלימוד ותענית. אלעזר הצעיר לומד ממנו את רזי הרפואה והופך למרפא-חובש בעיר בה כולם נרפאים דרך לחשים, קמעות ועשבים. במילים אחרות, מחציתם מתים, רובם מסתובבים עם מחלות עיניים וכאב גרון, שלא לומר, גוררים רגל. להפוך מלומד משניות לרופא אין זה מהדברים המקובלים בצפת עיר המקובלים, אבל אלעזר כ"ץ מצליח בכמה תחבולות להתקבל על הסביבה ואלה החלו מאמינים בו וביכולתו הפלאית.

אלעזר כ"ץ עושה חיל, מנסה להצטרף לרופא אחר שהגיע לעיר, רופא בו לא מאמינים תושבי העיר בהיותו גלוח פנים. זה לא ממש מסתייע ומכאן, בלי ועם קשר, יש גם חתונה כמקובל אצל צעירי העיר, יש התפתחות של משפחה וכמקובל גם, חצי מילדיו מתים במגיפה. נותר הבן חיים ושלוש בנות.

בר-יוסף מפליא לתאר את גיבוריו, את האווירה המיוחדת בעיר מלומדים זו, שם טוחן הקמח, הסנדלר, מגבן הגבינות והחנווני הם הנחותים, ואילו לומדי דף הגמרא היומי הם האליטה, וככל שיטיבו להתפלפל כך מעמדם בהתאם. בתוך אליטה זו, מעמדו של אלעזר כ"ץ, בנו של עשיר, מרפא מהולל בפני עצמו ומשפחה צדקת גבוה ויציב.

אך לא לאורך זמן.

אסונות נופלים על צפת, חלקם לא פוסח כמובן על משפחת כ"ץ. מוות הוא עניין שבשגרה, טירוף הדעת מעט פחות, אבל בישוב שמרני וחרדי כמו צפת הכל גדל ונבחן תחת זכוכית מגדלת. אפילו יציאה לעבודה וזניחת חיים של לימוד דף גמרא יומי נראים כחטא, אבל בחיים כמו בחיים איכשהו ממשיכים הלאה.

משפחת כ"ץ מיטיבה לתאר את צפת, עיר המקובלים. בועה מיוחדת זו מצליחה להתקיים כל עוד כוחות כבירים חיצוניים לא מפריעים. כוח כזה אכן הפריע – ירידת קרנה של האימפריה העות'מנית, מלחמת העולם הראשונה והמנדט. אלא שכל עוד לא הפריעו כוחות חיצוניים, צפת היוותה בועה של למדנות, מקום אטום כמעט למתרחש בעולם, אטום מרצון. רק דבר אחד היה חשוב: כספי החלוקה.

אם מכאן נוצר הרושם של עיר בה חיים טפילים, אין דבר רחוק מן האמת. רוב התושבים הלמדנים ומשפחותיהם נחשבו לפי סטנדרטים של אירופה לעניים מרודים. מתוך עוני יחסי זה צמחו למדנים להלל, נדבנים שחילקו מהמעט שיש להם לעניים אף מהם, אנשים שידעו לשמוח הרבה ולבכות הרבה ובעיקר ללמוד הרבה ולהיות בעלי מצוות. השגרה הברוכה של חתונה בגיל ההתבגרות, העמדת ילדים, הגדלת המשפחה המורחבת, הלמדנות המופלגת של הגברים, החגים, הנסיעה השנתית לקבר רבי שמעון בר יוחאי הסמוך במירון, כל אלה החזיקו תקופה ארוכה, ויכלו להחזיק הלאה, טרם באה פורענות. סוף תקופה בא עם לווייתו של אלעזר כ"ץ, המרפא המחונן, האישיות המיוחדת. צפת כולה באה ללוויית האיש המיוחד הזה והדמעות כבר זורמות מעצמן.

והסוף? הסוף מייאש, עצוב וקודר. תחילה מגייסים את הצעירים לצבא התורכי, רעב פוקד את העיר ורבים נאלצים למכור כל מה שיש להם ולהמשיך לרעוב. בסוף בא טיפוס הבהרות ושולח חצי מהעיר אל ידי מלאך המוות.

ספר מופתי.