ספרו של איימן סיכסק הוא טקסט של סופר ישראלי פלסטיני, דובר עברית וכותב עברית, העוסק בחברה הערבית ומצבה הבלתי אפשרי מבית ומחוץ.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
וואחיד עאטף, מרצה צעיר לכימיה, עוזר לאמו להתקין מדף חדש בארון הבגדים בחדר השינה שלה שבבית ילדותו ביפו. צילום דודתו, נדיה, אחות אמו, מבצבץ מתחת לחולצות המכופתרות של אביו ומפר את שלוותו. "תשרין", שם הספר, הוא חודש תשרי, המבטא גם התחלות חדשות. תשרין הוא חודש המתפצל ומכפיל את עצמו (תשרין אל אאול ותשרין א ת'אני, עברית: תשרי הראשון ותשרי השני), ושניהם נפרשים מתחילת אוקטובר ועד סוף נובמבר. זאת גם התקופה שבה נעלמה הדודה נדיה מביתה בעג'מי — בתחילת נובמבר 1969. כחודשיים לפני מלאות 40 שנה למותה, וואחיד נחוש לערוך לה אזכרה בפעם הראשונה.
הספר נפתח במכתב ששולח וואחיד לאחיו הבכור, זוהיר, המרצה מאסר בכלא השרון, ובו הוא מנסה — אחרי נתק ארוך ביניהם — לדלות מידע על מות דודתם. עד מהרה מגלה וואחיד (בתרגום לעברית: יחיד במינו; בודד) שבני משפחתו מחזיקים במידע על האירוע והוא מנותק כליל. בהדרגה הופך הניסיון להבין את נסיבות מותה של נדיה למסע לחקר זהותו. ככל שמתערערת מציאות חייו, מגלה וואחיד אמיתות על עצמו וסביבתו, וזהותו מתחילה להתגבש מחדש.
כל חייו ניסה וואחיד להעלים את אחיו המכור לסמים מהביוגרפיה שלו, להעלים את הסיפור המשפחתי שלו ואת הזהות שלו. הוא בעל תואר שני, מרצה באוניברסיטה המתמחה בכימיה פורנזית. הוא מתגורר בחיפה בבית חדש עם רנין אשתו, עובדת סוציאלית המטפלת במכורים לסמים. הערבית שלו רצוצה וכשהוא שועט במדרגות וכמעט נכשל הוא מדמיין איך יוחזר לרנין "מרוסק ונפוח, כמו חייל צה"ל בתום מבצע מסוכן". מילדות הוא "אפוף סודות" וככל שמתקדמת העלילה מתחוור לקורא שאף על פי שהוא רודף אחר האמת, הוא עצמו מערים פעם אחר פעם על הקרובים לו, ואף מתחזה ומשתמש בשמו של אחיו כשהוא מתחיל עם נשים — כך במפגש הראשון עם אשתו וכך גם בהיכרות הפלרטטנית עם עידית, שהוא פוגש באוניברסיטה, המלווה בבנות "תגלית".
במכתב החותם את הספר מתוודה וואחיד בפני אחיו: "כל הזמן היה לי הרושם שאני עובד על כולם, שזאת תרמית מוצלחת שיצאה משליטה, ועכשיו כולם משוכנעים שאני מוצלח, אבל שמתישהו הבלוף ייחשף, וכולם יידעו שנעזרתי בקביים, ושאני בדיוק כמוך, לא מצליח לעמוד יציב לאורך זמן". באותו מכתב הוא גם מספר שהחל לקרוא את ספר שיריו של אברהם סוצקבר, שקנתה לו אשתו. "היא סיפרה לי שאברהם סוצקבר כתב ביידיש בתקופה שהשפה דעכה, בימי קום המדינה, כשגם העלאת הצגות ביידיש היתה מנוגדת לחוק. אלה היו הזמנים שהיה חשוב שהעברית תנצח, בכל מחיר. וכמה זה עצוב ובלתי נסלח בעיניה לחשוב על משורר שרואה בימי חייו את שפתו גוועת. שאין אבל גדול יותר מזה שעל שפת האם שלך. מי ידע שבסופו של דבר אקרא בספר הזה כאן, לבד. אולי העברית ניצחה בכל זאת".
"תשרין" הוא ספרו השני של איימן סיכסק, סופר, מבקר ספרות ופובליציסט ערבי־ישראלי יליד יפו, הכותב בעברית. ספר הביכורים שלו, "אל יפו" (ידיעות ספרים, 2010) הוא רומן המתבסס על הרשימות הללו. במרכזו גיבור חסר שם, סטודנט, המשוטט בעיר ומתבונן בקווי התפר שבין המרחב הערבי שנמחק בנכבה למרחב הישראלי הכובש ומייהד את יפו־יאפא. עמדת המספר הכפולה והשסועה משקפת ב"אל יפו" את הסכסוך הפלסטיני־ישראלי הפרטי והלאומי.
"תשרין" הוא רומן משפחתי־לאומי הארוג בתחכום ובכישרון רב, והוא ממקם את סיכסק בלב שדה הספרות העברית העכשווית. במובנים רבים סיכסק ממשיך בכתיבתו את המהפכה הספרותית שהחל בה אנטון שמאס, עם הרומן "ערבסקות" (עם עובד, 1986). במאמר "עשרים וחמש שנה להופעת ערבסקות" ("תיאוריה וביקורת", 2013) כתב פרופ' חנן חבר ש"שמאס חשף לאור היום את הסתירה המוכחשת בין יהודיות לדמוקרטיות כשפירסם בהוצאת עם עובד היוקרתית רומן עברי של סופר פלסטיני. לעומת ההכחשה הזאת, שמצניעה את העובדה שהאתניות היהודית היא תנאי להיכללות בקנון העברי, פיתח שמאס מהלך ספרותי של סופר ערבי שכותב בעברית, כלומר כותב בלשון ה'אחר', ושיבש בכך את החפיפה בין הזהות האתנית של הסופר ללשונו. בעקבותיו צעדו נעים עריידי, סלמאן מצלאחה, סייד קשוע ואיימן סיכסק".
אך לא רק בכתיבה בעברית המרחיבה את ההגדרה הצרה של הספרות העברית ממשיך סיכסק את דרכו של שמאס. "שמאס העמיד את קובעי הקנון במצב הבלתי אפשרי של חוסר יכולת לבלוע אותו אל תוכם וחוסר יכולת להקיא אותו מתוכם", כותב חבר, "וזאת באמצעות ייצוג אירוני ופרודי של קרבה וריחוק מן הכתיבה היהודית הישראלית, במיוחד זאת של א"ב יהושע מבכירי סופרי דור המדינה".
בראיון למוסף "הארץ" ב–2010 אמר סיכסק ש"עם ספרות עברית יש לי יחסים לא יציבים. המון זמן אהבתי את סמי מיכאל ואת א"ב יהושע, שלדעתי הוא הרב־אמן של המבנה בספרות העברית". ואמנם, פעמים רבות במהלך הקריאה ב"תשרין" מורגשת השפעה עזה מיצירותיו של יהושע, כדוגמת "מולכו" ו"מר מאני". "תשרין" משופע בתחבולות מבניות וספרותיות המתכתבות עם יצירות אלה. כמו מולכו, וואחיד מחפש את זהותו שנמחקה וכל הדמויות ב"תשרין" מבינות שהן כלואות ולא יכולות להשתחרר. המצב הקיומי של זוהיר האסיר מאפיין את שאר הדמויות. כל אחת פורצת את גבול הזהות שלה, אך חוזרת לבסוף לשורשיה, נחבטת ומתרסקת ומנסה מחדש לקום על רגליה.
סיכסק יוצר אלגוריה משפחתית־לאומית רבת שכבות, שבה לכל דמות ברומן יש בבואה הזהה לה אך בו זמנית היא גם משתברת לדמות מנוגדת ומהופכת — והעלילה נעה במעגליות בין שייכות להיעלמות, בין הנפקדים לנוכחים. אם הייתי צריכה לסמן ממשיך לכתיבה הספרותית של מיכאל הייתי בוחרת בסיכסק. כתיבתו הייחודית בעברית מתנגנת לאורך כל הקריאה בצליל המזכיר את השפה הערבית־יהודית של מיכאל. שני הסופרים שערבית היא שפת אמם כותבים בעברית ומלהטטים בה ביצירתיות ובתאווה, אבל בצליל דפי יצירותיהם נשזר עצב של מהגרים בשפתם.
"תשרין" מבטא את הפיצול והקרע והנרטיב השונה בתא משפחתי שחציו ערבי־ישראלי וחציו פלסטיני. הוא משופע בביקורת פנימית על החברה הערבית ויחסה לנשים, והוא מיטיב לשקף דמויות פלסטיניות מכל המעמדות בחברה. על עטיפת הספר מתנוסס ציור הצבר הבודד, העקור מאדמתו ונטוע בעציץ ביתי. הציור, של עאסם אבו שקרה, מבטא ביקורת חתרנית על מעמד הפלסטינים בחברה הישראלית ובאופן אירוני מבטא את המאבק על מיתוסים וניכוסם. הוא הולם את "תשרין" המאופק והעשיר בו־זמנית, מלא העצב והתוגה, המסתורין והחידתיות.
פורסם בעיתון הארץ
