תעלומת הסופרת אלנה פרנטה

אֶלֶנָה פֶרַנטֶה
(באיטלקית:
Elena Ferrante)
הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו,[1] ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

איש אינו יודע את שמה האמיתי. כשניאותה לדבר עם עיתונאים עשתה זאת בכתב. היא כנראה מלמדת באוניברסיטה בטורינו, ואולי אפשר לאתר אותה שם, אבל היא לא תדבר. מיהי הסופרת האיטלקייה המצליחה שכתבה את "ימי הנטישה"?

"באחר צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה". כך נפתח הספר "ימי הנטישה" שכתבה סופרת איטלקייה ושמה אלנה פרנטה.

הספר, שמגולל בגוף ראשון את סיפורה של אשה שבעלה נוטש אותה ואת שני ילדיהם, ומתאר את ההתמוטטות הנפשית שבאה בעקבות כך, היה מיד עם צאתו לאור באיטליה לרב מכר. הוא עובד לקולנוע, תורגם ליותר מעשר שפות ונמכר במאות אלפי עותקים ברחבי עולם. אלא שאיש בעולם אינו יודע מי היא באמת אלנה פרנטה, ומי עומדת – או שמא עומד? – מאחורי הספר הזה. פרנטה אינו שמה האמיתי של המחברת, שממאנת בכל תוקף לחשוף פרטים על עצמה, בוודאי לא לפרסם את תמונתה.

אלה תולדות

הכל התחיל ב-1991. להוצאת הספרים האיטלקית E/O הגיע כתב יד של ספר ביכורים ושמו "אהבה מטרידה". הרומן גולל מערכת יחסים טעונה ומורכבת בין אם ובת בנאפולי. הוצאת הספרים התלהבה מכתב היד והיתה מוכנה להוציא אותו לאור, אלא שפרנטה הודיעה כי שמה הוא פסבדונים, וכי היא אינה מוכנה לקדם את הספר בדרכים המקובלות – כלומר להתראיין בכלי התקשורת, להצטלם לעיתונים, להיפגש עם הקוראים, להשתתף באירועים ספרותיים ועוד. הספר, כך אמרה להוצאה, יעשה את דרכו לבד בעולם, ללא עזרתה.

לא ברור אם זה היה גימיק שיווקי או עניין אמיתי של הסופרת להישאר מחוץ לספירה הציבורית, אבל כך אכן היה: עם צאתו לאור זכה הספר להצלחה רבה בקרב המבקרים, שאף העניקו לפרנטה ב-1992 את פרס אלזה מורנטה לספרות. אבל פרנטה המשיכה בשלה, והתעקשה לא לחשוף את עצמה גם אחרי ההצלחה. במכתב ששלחה למו"לים שלה אחרי שנודע לה דבר זכייתה בפרס, כתבה כי לא תוכל לבוא לטקס, וביקשה מהם לייצג אותה באירוע ולקרוא טקסט שכתבה על אלזה מורנטה.

המו"לים נעתרו ובטקס הענקת הפרס קראו את הטקסט שלה, שעסק בקשר בין ספריה ובין אלה של מורנטה ("אלה תולדות", "כזב וכישוף", "הרדיד האנדלוסי"). פרנטה כתבה כי למרות אהבתה הגדולה לספריה של מורנטה, היא אינה מוצאת דמיון בין שתיהן. הנושא היחיד שבו עסקה מורנטה ואתו יכלה פרנטה להזדהות הוא חוויית האמהות והשפעתה על הגוף הנשי.

אולם, פריצת הדרך המשמעותית של פרנטה התרחשה דווקא בעקבות עיבוד ספרה הראשון לקולנוע ב-1995. הבמאי האיטלקי מריו מרטונה ביקש לקנות את הזכויות של "אהבה מטרידה" ולעבד אותו לסרט. הוא גם ביקש לפגוש את פרנטה, אבל זו סירבה. במקום זאת הציעה קשר של מכתבים, שבהם ידונו יחד בתסריט. כך החלה חליפת מכתבים ממושכת ביניהם, שעוררה את סקרנותם של העיתונים. כשהסרט היה מוכן הוזמנה פרנטה להקרנת הבכורה, אבל גם לשם לא באה. לבמאי שלחה מכתב ובו כתבה כי היא מעדיפה לצפות בסרט לבדה, ולכתוב לו את דעתה לאחר מכן.

הסרט על פי "אהבה מטרידה" עלה למסכים וזכה להצלחה גדולה באיטליה. במשך שנות ה-90, ועם התעצמות התעלומה שנוצרה סביבה, נהפך הרומן לספר פולחן. אבל פרנטה לא ניצלה את ההצלחה וחלפו עשר שנים עד שפירסמה את ספרה השני, "ימי הנטישה" (שראה אור לאחרונה בעברית, בספרייה החדשה, בתרגום אלון אלטרס).

פרנטה היא כיום אחת הסופרות הבולטות באיטליה. איש לא ראה אותה או שמע את קולה, פרט לאנשי הוצאת הספרים שלה באיטליה. "תעלומת אלנה פרנטה", מכנים זאת בעיתונות האיטלקית.

"קשה מאוד לתחקר את האשה הזאת", אומר אלון אלטרס, מתרגם ספרה לעברית. "היא החליטה שלא יהיה לה שום קיום ציבורי. היא כנראה אשה משכילה, ודי נוקשה. לא אכפת לה לוותר על כל הקריירה הספרותית אם ייקחו ממנה את הפרטיות שלה. לדעתי, הדברים שהיא מתארת ב'ימי הנטישה' קרו לה באמת, וזו אולי הסיבה שהיא לא רוצה שיזהו אותה".

לדברי אלטרס, פרנטה אמורה להיות בת 55-60, היא חיה בטורינו ומלמדת שם באוניברסיטה פילולוגיה קלאסית (יוונית עתיקה ולטינית). "היא היתה כנראה נשואה לגבר יווני, יש לה ילדים, היא חיה ביוון תקופה ונפרדה ממנו. מבחינתה, זה כנראה בלתי נסבל שיקשרו בינה לבין הספרים שלה. היא מספרת על דברים שחוותה באמת, על ההידרדרות הנפשית שלה, על יחסים קשים בין הורים וילדים, על אם שמעדיפה בובה על פני בתה. אפשר אולי לאתר אותה בטורינו, לבדוק מי מלמדת שם פילולוגיה ומדברת בדיאלקט נאפוליטני. אבל גם אם אגלה אותה – מה אעשה בזה? היא הרי לא תרצה לדבר אתי".

אולי היא בכלל גבר

מיד עם צאתו לאור בשנת 2002 נהפך "ימי הנטישה" לרב מכר. הספר כתוב בצורה ישירה, חדה, נטולת רחמים עצמיים. בשלב זה החלה הוצאת הספרים שלה ללחוץ עליה להתראיין. העיתונות שוב חזרה לעסוק ב"תעלומת פרנטה". כמה מהעיתונאים סבורים שפרנטה היא בכלל סופר גבר. שמו של דומניקו סטרנונה, סופר יליד נאפולי, הועלה כאפשרות למי שעומד מאחורי פרנטה. עיתונאים אחרים מייחסים את הספרים למבקר ספרותי חשוב שביקש להישאר עלום, ויש המהמרים על סופרת אחרת ילידת נאפולי, שפירסמה בעבר ספרים אבל לא זכתה להצלחה מסחרית.

בעיצומה של חרושת ההימורים, ועם הצלחת ספרה השני, ניאותה פרנטה להתראיין, אבל תחת תכתיבים נוקשים. העיתונאים שרצו לראיינה התבקשו לשלוח רשימת שאלות להוצאת הספרים שלה. ההוצאה מעבירה אליה את הרשימה, פרנטה כותבת תשובות ושולחת להוצאה, וזו מעבירה בחזרה לעיתונאים. על תצלום שלה, כמובן, אין מה לדבר.

שלושה ראיונות כאלה העניקה פרנטה. בינתיים הצליחה ההוצאה לאור לשכנע אותה לפרסם בשנת 2003 ספר הכולל את ההתכתבויות שלה עם אנשי ההוצאה, עם הבמאי של "אהבה מטרידה", ואת הראיונות הכתובים שהעניקה. פרנטה הסכימה להוציא את הספר, אך שבה והדגישה כי היוזמה אינה שלה וכי זהו אינו ספרה השלישי.

הספר על אודות פרנטה הוא הזדמנות טובה ללמוד על הסופרת ועל הקריירה הספרותית המוזרה שלה. "מאז ומעולם ביקשתי להפריד את חיי היום-יום שלי מן הכתיבה", ענתה באחד הראיונות, כשנשאלה על שאיפתה לאלמוניות (את הדברים תירגם אלטרס מאיטלקית). "אנחנו משקרים כדי לשאת את הקיום היום-יומי שלנו, ובעיקר אנחנו משקרים לעצמנו. לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים, לפעמים סתם שקרים עלובים. השקרים מגינים עלינו, משככים את הכאב, הם מאפשרים לנו להימנע מן החרדה שמעורר הרהור רציני על אודות החיים, הם מצילים אותנו אפילו מעצמנו.

"לעומת זאת, כשכותבים ספרות אסור לשקר כלל. דווקא בבדיון הספרותי יש להיות כנים ככל האפשר… הקושי הכרוך בכתיבה, במקרה שלי, נוגע בכל מקום בגופי. כשאני מסיימת ספר יש לי תחושה כאילו הסתיים חיפוש מדוקדק שערכו על גופי, וכל מה שאני רוצה ברגע כזה הוא לחזור ולהיות אני עצמי; על מחשבותי, שפתי, קשרי עם אנשים. מה שנהפך לנחלת הכלל הוא היצירה, ובה נמצא כל מה שיש לי לומר. למי באמת אכפת היום מאישיותו של מחבר הספר?"

בנקודה זו נראה שפרנטה אינה צודקת – קוראיה ממשיכים להתעניין בביוגרפיה שלה. האם, בסופו של דבר, לא השיגה את המטרה ההפוכה, אם המסתורין סביבה מעורר עניין בדמותה לא פחות ואולי יותר מאשר בספריה? "היא מבינה שזה מה שקרה ומצטערת על כך", אומר אלטרס, "היא מעלה את השאלה, למה אף אחד לא שואל מי היו ההורים של ישו או מה היה שם משפחתו. "אם זה היה רק גימיק היא לא היתה כל כך מתעקשת. אבל הספרים האלה באותה מידה יכלו להיכשל. אני חושב שהיא מגזימה, כי מבחינה אתית אם אתה כותב ספרים אתה מחויב איכשהו למי שקורא אותם. יש מקרים דומים בתולדות התרבות. כמה זמן נדרש לרומן גארי לחשוף שהוא אמיל אז'אר? או סופרים אמריקאים כמו ג'יי-די סאלינג'ר ותומס פינצ'ון שלא מתראיינים. גם בישראל, הסופר יובל שמעוני חי במדינה קטנה אבל מסרב להצטלם, מסרב לקבל פרסים, לא מתראיין. גם יהושע קנז לא מתראיין, כמו חנוך לוין בזמנו. זה לא נדיר".

הייתי יכולה לומר שאני יפה

בשנה הקרובה מתכנן אלטרס לתרגם לעברית את ספרה הראשון של פרנטה ואת הרומן השלישי שפירסמה בינתיים, "ילדה אפלה". "אני רואה בספרים האלה טרילוגיה, מעין מבצע כתיבה: תחילה על אם ובת בנאפולי, אחר כך על בעל ואשה בטורינו – שהיא האנטי-תזה לנאפולי – ולבסוף על יחסי אם ובת צעירה, מנקודת מבט אפלה".

כשנשאלה פרנטה באחד הראיונות אתה על כך שכתיבתה מוגדרת ככתיבה נשית מובהקת, ענתה: "כשהייתי צעירה מאוד רציתי לכתוב כמו גבר. חשבתי אז שכל הסופרים הגדולים הם גברים, ואם אני רוצה לכתוב ברצינות, עלי לכתוב כמו גבר אמיתי. לאחר מכן קראתי ספרות נשים בעיון רב, והבנתי שיש ללמוד היטב כל פרגמנט של טקסט שיש בו ייחוד של כתיבה נשית. אחר כך השתחררתי גם מזה, וכעת אני כותבת בלי לשאול את עצמי אם אני גבר, אשה או ישות נייטרלית".

עיתונאי זר, שריאיין אותה בכתב עם צאת ספרה בתרגום לנורווגית, ביקש ממנה לתאר את המראה החיצוני שלה. "הייתי יכולה לומר לך שאני יפה ואתלטית", כתבה, "ממש כוכבת קולנוע. או שאני רתוקה לכיסא גלגלים מאז ילדותי. או שאני אשה ביישנית המפחדת מהצל של עצמה. או שאני אוהבת בוגנוויליות ושאני כותבת כל יום משתיים בלילה עד חמש בבוקר. אבל אני לא אוהבת שקרים, ולכן לא אענה לך על שאלה זו כלל".

פורסם בעיתון הארץ