רפי ואני: אני והאין רוכבים על אופניים / רן ובר

אני והאין רוכבים

כשעבדתי בהובלות בניו יורק היה לי מאוד ברור שה'אני' קיים, ובהודו נחשפתי לדעה שבעצם אין אני, שזאת רק אשליה. רן ובר נותן לרפי כמה נקודות קיומיות למחשבה
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור אני והאין רוכבים

"אתה בכלל לא קיים", הוא אמר.

"באמת?", שאלתי "אז מי עונה לך?".

"לא יודע".

שתקנו לרגע. הוא הסתכל עלי בחיוך ואמר, "וגם אתה לא יודע".

לא עניתי. המשכנו לשתוק. עצמתי את העיניים לכמה דקות ונתתי לדממה לחלחל פנימה ולמלא אותי בנוכחות עדינה של טוב. כמו מים שמרווים אדמה כבדה ודשנה שהתייבשה. רוח אביבית קלה נישאה באוויר וניחוחות של אורנים ושיחים פרחוניים מילאו אותי.

פקחתי את עיניי וראיתי שרפי ממשיך לבהות בי. הוא הסיט את מבטו ממני והסתכל
לרגע על זוגות האופניים שהיו מוטלים לידנו.

"מישהו בוודאי נוסע עליהם", אמרתי לבסוף והצבעתי על האופניים. "זאת אומרת שאולי אני כן קיים?".

"לאו דווקא", אמר רפי בשלווה.

"לאו דווקא?", שאלתי בתמיהה.

"אתה באשליה של נפרדות. האמת היא שיש רק אחד. אפילו לא אכפת לי שתקרא לו הקדוש ברוך הוא. הוא אחד בכל מקרה – אז כל שם שלו הוא חלקי".

"עם זה אני מסכים", אמרתי.

הוא הסתכל עלי בתמיהה ואז הוספתי ".. באופן חלקי".

שנינו צחקנו.

השכל המוגבל

"אז אתה מרגיש שאתה לא קיים? אתה סגור על זה? 'אין שם אף אחד בפנים'?".

"תראה…", אמר רפי והרחיק את מבטו ממני "ככה אומרים…".

"לא שאלתי מה אומרים, רפי".

"לא יודע. אמרתי לך שאני לא יודע. זה מאוד מבלבל", אמר רפי. "מאוד מאוד מבלבל. כשעבדתי בהובלות בניו יורק היה לי מאוד ברור שה'אני' קיים. הרגשתי מאוד חזק את הרצון להצליח, הרגשתי מאוד חזק את הרצון לפתוח עסק משלי, לעשות את הדברים בעצמי – הרגשתי מאוד את ה'אני' שלי. זה הרגיש לי מאוד מאוד אמיתי. וכשנסעתי להודו התחלתי להיחשף לדעה שבעצם אין אני. שהאני, האגו, הוא תפישה שקרית של המציאות. שהאני זאת רק אשליה, שזאת רק הזדהות עם הרגשות והמחשבות שלי, אבל מה שאני בעצם הוא… זאת אומרת… אני לא יכול להגדיר או להגיד את זה, אבל זה לא מוגבל בכלל…".

"נו?", שאלתי בחיוך, "אז מה הבעיה..?".

"תפסיק, תפסיק", צווח רפי. "תפסיק עם החיוכים המתנשאים האלה. אני יודע שאני בפלונטר בקטע הזה. אני לא מצליח לדעת מה האמת כבר. כל פעם אני עף לכיוון אחר. ואתה..".

נאנחתי.

השפלתי את עיני לרגע וחשבתי על הדברים שהוא אמר. חשבתי על הסתירה המבלבלת והכואבת בין מדרגת ה'אני' לבין מדרגת ה'אין' באדם. בין נקודת הנברא לנקודת הבורא כביכול אשר באדם. נשמה שנתת בי. החלק השמימי שבאדם. והחלק הארצי והנפרד שבנו.

"נו?", הוא שאל. "אין לך מה להגיד, אה?".

קמתי מהספסל והרמתי את האופניים שלי, "עוד איזה סיבוב קטן רפי? מה אתה אומר?".

"תמיד אתה מפסיק באמצע המתח", השיב והרים את האופניים שלו.

יצאנו לרכיבה קלה בשבילים המתפתלים של היער, רפי נסע מספיק קרוב כדי שנוכל לדבר, אבל לא אמרנו כלום. הוא הגביר קצת את המהירות ועקף אותי. השביל התפתל שמאלה ואז הגענו לירידה חדה, רפי הגביר מהירות והתחיל לצרוח בהתלהבות. הגברתי מהירות ועמדתי כדי לא לספוג את כל הטלטלות של הקפיצות בירידה. לבסוף הגענו לישורת והרכיבה נהייתה רגועה יותר.

"אז מה?", צעק רפי. "יש לך מה להגיד על זה?".

"כן. הרבה", אמרתי. "כפי שבטח שיערת".

רפי הנהן במהירות עם ראשו והצביע על חומת אבן קטנה שמשקיפה לעמק – הוא עצר והשעין את האופניים על החומה וסימן לי לעצור. "עצור בצד!", ציווה בבדיחות.

ירדתי מהאופניים והתחלנו ללכת לאט בשביל.

"אתה מבין", התחלתי להסביר, "זה באמת מורכב, כל העסק הזה. כל העולם הזה הוא מאוד מורכב. 'יושב בסתר עליון' – ישוב הסתירה העליונה הוא על ידי שמתיישבת דעתך, על ידי יישוב הדעת. אתה צריך להכיר קודם כל בזה שהמציאות של העולם הזה, המציאות של הבריאה, לא יכולה להיתפס באמת על ידי כלי השכל, כי הוא מוגבל.

הכלי האמיתי הוא האמונה. רק האמונה יכולה ליישב סתירות ולחיות איתן. סתירות שהשכל האנושי המוגבל לא יכול ליישב. זה בגלל שהשכל פועל באופן חלוקתי. ימין ושמאל. טוב ורע. יש ואין. ורק האמונה שמחוברת לכתר העליון יכולה להכיל את ההפכים. להכיל את הסתירות בצורה שמתעלת מעליהן ומעל המחלוקות ומעל הצדדים השונים של העניין".

"נו?", שאל רפי ובעט באבן קטנה, "אתה מנסה להתחמק מהשאלה?".

"לא, לא", אמרתי. "זאת היתה הקדמה כדי להבין שהתשובה היא לא תשובה פשוטה של כן או לא אלא דבר שצריך להעמיק ולהתבונן בו ולתת רווח מעבר למחשבה הרגילה למשהו להיכנס ולהתיישב".

היש שבתוך האין

"טוב", אמר בפשטות ועשה תנועה של פתיחת הגולגולת כמו רובוט אימתני מסרטי מדע בדיוני של שנות החמישים. "פתחתי", אמר לבסוף.

"אז ככה. כל דבר שאנחנו מדברים עליו הוא בעצם בתוך הבריאה. בתוך התפיסה שלנו כנבראים. גם כשאנחנו מדברים על השם יתברך – אנחנו פונים לכינויים שלו, לכוחות שלו שפועלים בעולם, הצמצום, החסד המתרחב ומתפשט, האמת וכיו"ב. ישנם עשרה כוחות בסיסיים שנקראים הספירות. גם באדם פועלים הכוחות האלה – מה שאני מסביר מאוד פשטני, אבל לפחות זה משהו".

"תמשיך, תמשיך", אמר רפי, "דווקא מעניין".

"טוב. בקיצור, נעזוב את כל השמונה ספירות שבאמצע ונלך רגע בקיצוניות לקצוות. הספירה העליונה – הכתר. והספירה התחתונה ביותר – המלכות".

"כתר מלכות!", צעק רפי.

"כן. באמת יש ביניהן קשר – אבל בכל אופן, הכתר הוא ה'אין' הוא מסמל את הנקודה האחדותית הגבוהה ביותר, הוא נמצא מעל למוחין של האדם, הוא קשור לנקודה האמונה, החיבור ליחידה – לנקודת האחד. נקודה שאין בה נפרדות. נקודה שאין בה אני. אין בה הזדהות עם הגוף או הנפש או כל סוג של כפי של נפרדות. ככתר הוא נמצא בכלל מעל הראש – אם אפשר להגיד. הוא מקיף את האדם. הוא מכונה אור מקיף".

"יופי!", אמר רפי, "אז בסך הכל אתה 'אין'. אתה הנקודה של הכתר. אתה אור אינסוף – או איך שתקרא לזה. אמרתי לך שהבאבא ההודי הזה צדק!".

"רגע, רגע, בגס באני", אמרתי בחיבה, "רצת מהר מדי. זה רק חלק אחד בפאזל. יש גם את הקצה השני".

"אה".

"הקצה השני הוא המלכות, ה'אני'. הכלי להכיל את האור הרוחני. לחבר את האור הרוחני לתוך העולם הזה. אם הכתר הוא המשפיע – האין, המלכות היא המקבלת – האני. הכלי המושלם לקבלת האור. המלכות היא החיבור לעולם הזה".

"וואלה? עכשיו מה זה בלבלת אותי. אז אתה 'אני' או שאתה 'אין'?!".

"גם וגם. בדרך כלל אנחנו מזדהים רק עם ה'אני'. בדרך כלל אנחנו לא מכירים בכלל את הרעיון הזה שיש בתוכנו הכל. יש בתוכנו גם נקודה של נפרדות שבדרך כלל משתלטת לנו על כל החיים, אבל גם נקודה של אחדות אינסופית. והמסע שלנו הוא גם לקבל את הנקודה הזאת וגם את הנקודה הזאת".
הוא הסתכל עלי בעצבים – "סיבכת אותי, אמיגו", אמר. "סיבכת אותי בטורבו. תביא, תביא ת'אופניים, נרביץ איזה סיבוב".

עלינו על האופניים ואחרי כמה דקות רפי שאל כשהוא מתנשף – "נו? ו..?".

"חשבתי ששיגעתי אותך כבר ונמאס לך".

"סיבכת אותי, אבל עכשיו אתה צריך לסדר לי את הדברים", קרא.

"בקיצור", אמרתי תוך כדי התנשפות, "גם וגם. תבין שאתה גם מחובר לאור אינסוף, לנקודה אחדותית, וגם נמצא בתוך עולם סופי. גם מחובר לבלתי בעל גבול וגם נמצא בתוך הגבול. העניין הוא להתחיל לחבר את העניינים ולחזק את הקשר שלך לצד הרוחני, אבל לא לשכוח את הצד הארצי".

"תזהר!", רפי קרא.

הסתכלתי קדימה וראיתי שהשביל שעלינו בו בקושי הפך לירידה תלולה מאוד. התחלתי לרדת במהירות גוברת וצעקתי "תודה אחי!".

רפי פידל במהירות וצווח, "אל תשכח את הצד הארצי".

'אני ואין רוכבים על אופניים' הוא סיפור על ארבעה חברי ילדות, החוזרים ונפגשים זה עם זה, וגם כל אחד עם עצמו. בעין משעשעת וברוח טובה, אורג רן ובר, בין רכיבה ביער ולימוד קבוצתי בסלון, טיולי ג׳יפים במדבר וטבילה לילית בחוף הילטון, וגם הרבה הרבה קפה שחור בפינג׳ן – לכדי מסע פנימי, מקומי ועכשווי מאוד. בתוך כך שוזר ובר בסיפור תובנות רוחניות ונפשיות לאור תורתו של רבי נחמן מברסלב, בצורה שווה לכל נפש ובגובה העיניים.

זהו ספרו השלישי של רן ובר, מחבר רב המכר 'סוד הנקודה הטובה' שזכה לשבחים רבים.

אודות המחבר:

קוראים לי רן ובר, חלקכם אולי מכירים אותי מאחד מספרי הקודמים – ״התגלות״ או ״סוד הנקודה הטובה״ (רב מכר ).

מלבד כתיבה ויצירה אני עוסק בייעוץ אישי וזוגי ומעביר סדנאות ושיעורים ברחבי הארץ.

בעבר הייתי איש הייטק אבל עזבתי את עולם ההיטק כי הרגשתי שחשוב לי יותר לעבוד ישירות עם אנשים וליצור מאשר ליצור תוכנות ויישומים וירטואליים. חשוב לי לעשות טוב בעולם. עד כמה שזה יכול להשמע תמים – זה עובד!  אחד הדברים שעזרו לי לעזוב את עולם ההי-טק היתה ההרגשה שמה שאנחנו עושים בחברה, מעבר לרווח פוטנציאלי למשקיעים לא באמת משפר משהו בעולם.

אני זוכה להתפרנס ולעבוד במה שאני הכי אוהב לעשות – ליצור ולעבוד עם אנשים, ואני מקבל הרבה תגובות מרגשות מאנשים שהספרים נגעו בהם ועזרו להם בחייהם שלהם. אחת המטרות שלי בחיים היא לעודד כל אחד ואחת להגשים את הפוטנציאל והחלומות שבתוכנו באופן שמוסיף טוב בעולם. כל אחד ואחת בניחוח המיוחד שלו או שלה ועם הכשרונות המיוחדים שניתנו להם.

אני משתדל להכניס את התפיסות האלו לתוך הספרים שאני כותב כדי לחזק ולעודד כל אחד מאתנו להוסיף טוב בעולם. שנזכה!

פורסם במעריב

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.