מי בעצם היה השומר רילוב, מה עוללה הפמיניסטית הראשונה בעמק ועם מי הצטלם החמור קצ'ק?
עפר אבירן, דור שלישי בנהלל
מארגן סיורים על פי "רומן רוסי" של מאיר שלו
(ניתן להשיג את הספר "רומן רוסי" בספרית הקורא העברי)
לא מזמן מת אחד מזקני נהלל וארכיונו הפרטי הוצע למכירה. היו שם חוברות "הפועל הצעיר" שדיווחו על הולדתם של זקני המשק, היו שם פרוטוקולים של ישיבות הוועד שבהן הוחלט על הדרך שבה יעברו המשקים בירושה במושב העובדים, היו טיוטות של נאומים שנישאו אחר כך לפני מועצת המדינה. עפר אבירן קפץ על המציאה. הוא רכש את הארכיון וצירף אותו אל ארכיונו הפרטי, זה שכבר היו בו, בין השאר, גרפים מצוירים שהכינו בני המשק בשנת תרפ"ח כדי להראות עד כמה גדל הייצור החקלאי מאז העלייה על האדמה בתרפ"א.
אבירן, יליד 1948, דור שלישי בנהלל, מעיד על עצמו כי מצעירותו היה אספן אובססיווי, כדבריו, של עובדות ופרטים הקשורים בסיפור ההתיישבות בעמק; סיפור שהיה בתחילה "הסיפור של סבא וסבתא", שושנה וצבי ביקובסקי, בני העלייה השנייה, וככל שהתבגר, התרחב והיה לסיפור ההיסטורי הרשמי והחצי-רשמי של ההתיישבות בעמק יזרעאל.
לצד הזוג ביקובסקי נמנו עם מקימי נהלל גם טוניה ואהרן בן-ברק. נכדם, הסופר מאיר שלו, כתב את "רומן רוסי" שמשתקף בו סיפור ההתיישבות בעמק. גם עפר אבירן חש צורך לשוב ולספר את סיפורם של המתיישבים. הוא נעזר ב"רומן רוסי" כדי לספר את "קיצור תולדות העמק" לקבוצות מאורגנות.
בעודו שולף את הספר מתיק הצד שלו, בפתח בית הקברות של נהלל על גבעה המשקיפה אל העמק, הוא מזמין את קהלו לסיור שבו "נוריד את המרכאות מהמלה 'ציונות'". העותק שבידיו מהוה, סימניות צבעוניות מזדקרות ממנו ועליהן כתובות כמו "בוסקילה", "רילוב", "טמפלרים". אבירן בחן את דמויות הרומאן בזכוכית מגדלת. ההיכרות שלו אתן אינטימית. רילוב, דמות השומר הוותיק, פורקה לשתי דמויות הלקוחות מהביוגרפיה המשותפת שלו ושל שלו: יהודה מרקובסקי – מורו של משה דיין – שכמו רילוב היה רוכב על סוסו עד ימיו האחרונים, וינאי אבידוב, שבנה סליק-נשק עצום ממדים במסווה של בור שתן.
אבירן זיהה שלוש שורות מנאום שנושא ליברסון בספר כציטוט מדויק מנאום ההספד של חיים ארלוזורוב על הילד דוד יעקובי שנרצח ב-1932 בידי מחבל. רוצחו של הילד הקים אז את כנופיית הטרור "היד השחורה", שנקראה אחרי כן אל-קאסמייה וממשיך דרכה כיום הוא הארגון עז א-דין אל-קאסם. במשך הסיור אוסף אבירן את קהלו סביב קברו של קורבן הטרור, הילד יעקובי, ושולף מתיקו חיבור שכתב כשהיה בן שמונה. את החיבור מצא באחד הארכיונים. הוא מראה לקהל את כתב היד המוקפד, מציין את עיטורי הפרחים היפים סביב החיבור, מאזכר בחצי משפט את ההבדלים בין אז לבין דור האינטרנט של היום וקורא את החיבור. חיבור קצרצר על ריב בין הילד לאחותו, למי עוגה גדולה יותר.
הדמויות בספר הבדיוני מתחברות בסיור של אבירן לדמויות המפתח של הסיפור הציוני. מי שקרא את ספרו של שלו יזהה את השמות, אבל לא תמיד בהתאמה לדמויות. שמו של ליברסון הזקן הושאל מתחייה ליברסון, הפמיניסטית הראשונה בעמק, רווקה שבאה לנהלל ודרשה חווה משלה ושוויון זכויות. החמור קצ'קה של שלו מופיע פתאום בתמונה יחד עם סבא וסבתא של אבירן ומתגלה כפרד לא קטן.
ספרו של שלו מוביל את הסיור, אבל משולבים בו גם טקסטים של כותבים אחרים, מוקדמים יותר. למשל, פואמה שכתב אלכסנדר פן על שומר היערות אלכסנדר זייד. אחרי מותו של זייד כתב לזכרו פן את "אדמה אדמתי". וגם שורות של נתן אלתרמן מהטור השביעי על נפתלי הרץ אימבר וההימנון שחיבר. ושיר שכתב יצחק שלו. ושיר מאת חנה סנש.
אבירן מתבל את סיפוריו באנקדוטות על גבול הרכילות. הוא מרמז לרומן שהיה או לא היה בין אליס אוליפנט לנפתלי הרץ אימבר ומספר על שתי אהבותיו של מחבר "התקוה" – נשים ובקבוק משקה.
את המלה "משקה" אומר אבירן במלעיל וכך גם את המלה "מצופה". מין ניגון-עברית שניחוח העלייה השנייה נודף ממנו. בגלל כל הספרים ההיסטוריים שקרא, הוא אומר, דבקו בשפתו ביטויים ארכאיים. על השולחן בסלונו מונחים ספרים מאת ארתור רופין וברל כצנלסון. סימניות צבעוניות מזדקרות מבין דפיהם
חלק גדול מהסיור התקיים בבית הקברות עצמו. אבירן אומר כי הוא "חי בשלום עם המתים", הוא מרגיש שהחיים בנהלל נמשכים באופן טבעי אל הגבעה שמעליה. הקבוצה מתקהלת סביב קברו של משה דיין. אבירן מצטט מספרה של רות דיין את תיאור פגישתה הראשונה עם דבורה, אמו של משה: "נדמתה היא לי כגזורה מתוך רומן רוסי…" אחר כך הוא מראה תמונה של משה רכוב על סוסתו, איזדורה דאנקן. דיין מביט אל הצלם בשתי עיניים בריאות. זאת הזדמנות גם לספר את סיפורו של אחד ממוריו הרוחניים של דיין – אורד וינגייט.
הנה שם, מראה אבירן, קברה של אביבה דיין-גפן. הוא שולף מתיקו את "אשה יקרה" שכתב בנה, יהונתן, שלמד כיתה מעליו, וקורא שיר שכתב על אמו: "אמי מתה משום שהיתה עייפה…" אבירן ממליץ על הספר, "ספר לא קל", הוא אומר, "יהונתן עורך פה התחשבנות עם הוריו. קוראים את הספר בערב אחד וכל הלילה אחר כך חושבים עליו". בם מעקם את אפו.
בם הוא אברהם המר, יליד נהלל, 1930, "תעשה את החישוב לבד", הוא אומר. זאת לו הפעם הראשונה שהוא מצטרף אל הסיור של עפר אבירן. את הספר של מאיר שלו הוא אהב מאוד, "הוא כתוב באהבה". את הספר של יהונתן גפן בכלל לא, "אז מה אם אמא שלו תפסה אותו מאונן?"
את ההיסטוריה בם מכיר היטב. כשאבירן מדבר הוא יודע לחבר שם לפרצוף. "אבל אני אוהב את הסיפורים", הוא אומר, ומציג את גרסתו שלו לסיפור שעפר מספר באותו רגע מעל קברו של איתן אבידוב: "היחיד בבית הקברות שנרצח בידי יהודי".
שתי שורות מעל קברו של יצחק וולקני, שעל-שמו קרוי מכון וולקני, עומדת מצבה שהשם המר חרוט בה. "הורי", אומר בם ולא נעצר, "אבל אבא שלי לא היה מהראשונים, הוא הגיע שנה וחצי אחרי ההקמה ובכלל הוא היה בעלייה שלישית".
"בן 36 היה במותו", כתוב על המצבה.
אבירן מצביע למטה, אל החורשה שבצומת תמרת – חורשת בן-ברק שנטע סבא של מאיר שלו. קצת אחריה אפשר לראות חורשת עצי שיטה מלבינה. "איך הגיעה לכאן השיטה המלבינה מאפריקה?" הוא שואל ומיד מציג כמה סברות. אחת מהן מהספר "אגדות ארץ ישראל" מאת זאב וילנאי. "אבא של מתן", אומר אבירן, "פעם אמרו על מתן – הבן של זאב".
במשך כשלוש שעות מבקרות רוב דמויות המפתח של סיפור הציונות הרשמי בסיפוריו של אבירן. יהושע חנקין שקנה את האדמות בעזרתם של מנחם אוסישקין ורופין, רחל בלומשטיין, היא רחל המשוררת שעבדה פה עם חנה מייזל, מקימת בית הספר לבנות בנהלל. חנה סנש, יצחק רבין ואלתרמן. חלוצים ומשוררים, סופרים ולוחמים.
אחר כך מוזמנת הקבוצה לארוחת צהריים צמחונית ב"צריף" – לול התרנגולות הישן שנהפך לצריף אירוח. את הארוחה בישלה אצילית אבירן, אשתו של עפר. "את הסיור הוא עורך זה חמש שנים", מספרת אצילית. "אבא של עפר דבר כמה שפות, ותמיד כשהיתה מגיעה קבוצה מחו"ל והיה צריך להסביר להם, היו פונים אליו. זה התגלגל אל עפר".
בהתחלה היו מספרים לילדי בית ספר ולתיירים. לפני שלוש שנים התחילו לקיים את הסיור באופן מסחרי; דבר-קיומו עבר מפה לאוזן. לפני שנתיים נעשה "רומן רוסי" עמוד השדרה של הסיור. עכשיו כמעט כל יום מבקרת שם קבוצה. לשבתות הם סגורים חודשים מראש.
מאיר שלו נכח בסיור של עפר אבירן במסגרת אירוע משפחתי גדול. שלו מציין את כושרו ורגישותו של אבירן באיתור קצוות סיפורים ושברי דמויות הלקוחים מהמציאות, אבל הוא מבקש להדגיש כי "רומן רוסי" אינו רומן מפתח. "הספר, כולו, על עלילותיו, הוא מעשה בדיה", הוא אומר. "עד היום אני מקבל מכתבים מאנשים שאומרים לי שצירקין-מנדולינה זה סבא שלהם, כי סבא שלהם גם ניגן במנדולינה". שלו מציין כי אבירן הוא היחיד מחוקרי ספרו שגילה כי הנאום הבדיוני של ליברסון הושאל מהנאום הממשי של ארלוזורוב.
כשאבירן עומד על הגבעה שמעל נהלל ומספר את סיפור הציונות נוצרת תחושה כי נהלל היא העיגול שממנו הכל התחיל – לב-לבו של המפעל הציוני. שלו מזדהה עם התחושה. "היום אופנתי לשלול ולהמעיט מערכה של העלייה השנייה בסיפור בניית הארץ", הוא אומר. "היו גם כאלה שחשבו כי 'רומן רוסי' הוא ספר שבא לבקר את הדור ההוא. מה שעושה עפר אבירן הוא להזכיר, ובצדק, מי בנה את הארץ הזאת. זה נכון שהאנשים ההם ידעו גם להנציח את עצמם בהיסטוריה ובספרי הלימוד, אבל צריך לזכור מה היה תפקידם בבניית מדינת ישראל, גם אם יש בזה נימה מסוימת של התנשאות. זאת היתה קבוצה אידיאולוגית, מהפכנית וחדורת חזון והיא שסללה את הדרך להקמת המדינה, לטוב ולרע".
