מי סופר: ראובן נמדר קורא רק בשירותים
ראובן נמדר, 49, ירושלמי, מתגורר בניו יורק מזה 13 שנה, מלמד ספרות עברית וכותב פרוזה. הרומן "הבית אשר נחרב" (כנרת זמורה ביתן) מתאר שנה בחייו של אנדרו כהן, פרופסור לתרבות השוואתית באוניברסיטת ניו יורק, איש מצליח ואלגנטי שמנהל בקלילות את הקריירה המרשימה שלו ואת יחסיו הסבוכים עם הנשים שבחייו. במהלך השנה מתחילים להופיע סדקים בחזית המטויחת היטב של חייו המושלמים-לכאורה של הגיבור, ומבעדם מתחילים לזלוג אל תודעתו חזיונות, חלומות ושברי הזיות על בית המקדש ועבודת הכהנים. קרעים של זכרון קדום שלפרופסור המתוחכם אין שום כלים פרשניים ורגשיים להתמודד עמם
(ניתן להשיג את הספר בספריית "הקורא העברי")
"הספר נולד כתגובה על המפגש שלי עם העושר והגיוון המדהימים של החוויה האמריקאית בכלל והניו יורקית בפרט", מספר נמדר. "הגעתי לניו יורק בעקבות האהבה – שלשמחתי הפכה גם לזוגיות ולחיי משפחה. האושר הגדול של שנות הנישואין וההורות, הראשוניות וההקסמות שבהם, התנקזו אל תוך הספר הזה –והתמזגו בו עם חדוות הגילוי של העיר הגדולה".
מהו הספר האהוב עליך?
"אני יודע שזה נשמע קלישאי, אבל התנ"ך, כמובן. אני הולך ומתאהב גם בתלמוד ובשום פנים ואופן לא הייתי נוסע אל האי הבודד שלי בלי כל כתבי עגנון, 'בית בודנברוק' של תומס מאן, 'ברלין אלכסנדרפלאץ' של אלפרד דבלין והדיוואן של חאפז השיראזי, גדול משוררי פרס".
איזה קטע מספר אתה מצטער שלא אתה כתבת?
"תיאור הסעודה הנפלא שפותח את בית בודנברוק של תומאס מאן. אני אוהב אותו כל כך עד שלפעמים נדמה לי שדווקא כן כתבתי אותו".
איזה ספר מונח כרגע ליד המיטה שלך?
"יש לי תמיד מגדל בבל קטן של ספרים ליד המיטה. כרגע מתנוסס בראש המגדל 'נפשות מתות' של גוגול, בתרגום החדש של רנה ליטווין ועליו מונח "למראית אין" של מאירה וייס, ספר קטן עם משקל סגולי עצום שאינו נותן לי מנוח".
איזה ספר נהנית לקרוא ומעולם לא העזת להודות בכך?
"'קוד דה וינצ'י' של דן בראון. מביך, אני יודע. קראתי גם את 'מיזרי' של סטיבן קינג, וחשבתי שאני אמור להיות מובך ממנו – אבל הסתבר לי שזה ספר מצוין שאינו נופל במאומה מספרים שנחשבים רציניים יותר".
איזה ספר לא קראת ומעולם לא העזת להודות בכך?
"'המשפט' של קפקא. כשהייתי צעיר נרתעתי ממנו ועקפתי אותו, וכנראה שאני ממשיך לעקוף אותו עד עכשיו".
איזה ספר ילדים הכי נצרב בך?
"'לורד פונטלרוי הקטן' של פרנסס הודג'סון ברנט. ספר רגשני, קיטשי ונפלא על ילד- מלאך אמריקאי, זהוב תלתלים ומושלם, שהופך ללורד אנגלי קטן, זהוב תלתלים ומושלם. גם את 'הרוח בערבי הנחל' בתרגומו הנפלא של יונתן רטוש אני זוכר פחות או יותר בעל פה – עם החפרפּוֹר, הקרפּוֹד והעכבּוֹרש החביבים שלו".
עם איזו דמות בדיונית היית מתחלף ל-24 שעות? ולשנה?
"זורבה היווני. אני מאוד אוהב את האנרגיה והחיוניות שלו. לשנה – עם הרוזן ממונטה כריסטו – אבל רק אחרי שהוא התעשר".
מי האדם שהכי השפיע על הרגלי קריאה שלך?
"אמא שלי, שקראה לנו ספרי ילדים בסבלנות אין קץ, ואבא שלי שהיה ממציא לנו סיפורים עתירי דמיון לפני השינה. את תאוות הקריאה עצמאית פתחתי בגיל צעיר מאוד. קראתי מכל הבא ליד, בלי אבחנה: ספרי ילדים, ספרות רוסית בתרגומים ארכאיים שמצאתי באחד הארונות בבית, חוברות ישנות של "דבר לילדים" שהתגלגלו אלינו איכשהו…".
מה המקום הכי מוזר שקראת בו?
"בשירותים. אני קורא כמעט רק בשירותים. כילד נהגתי להסתגר שעות בחדר שירותים כדי לקרוא שם באין מפריע ונוצרה אצלי מין התניה פבלובית: אני לא יכול לקרוא בלי ללכת לשירותים, ולא ללכת לשירותים בלי לקרוא. אני לעולם לא יושב בנחת על הספה, עם ספל תה, וקורא בספר. זה לא קורה לי כמעט אף פעם".
בבוקר בהיר אחד, ביום ו' באלול שנת ה"א אלפים שבע מאות שישים ואחת לבריאת העולם שחל להיות בשישה בחודש ספטמבר שנת 2000 למניין אומות העולם, נפתחו שערי השמים מעל העיר הגדולה ניו יורק וכל שבעת הרקיעים נגלו מבעדם, סדורים זה על גבי זה כשלביו של סולם הניצב ארצה, ממש מעל תחנת הרכבת התחתית של הרחוב הרביעי, וראשו מגיע השמימה. נשמות תועות חמקו להן בין העולמות, עוברות כצללים, וביניהן נרמזה דמות בהירה, שקופה כמעט — מראה איש כהן, ראשו צנוף במצנפת בד ובידו מחתה של זהב. עין אנוש לא שזפה את כל אלה ואיש לא הבין את גודל השעה, שעת רצון שבה מתקבלות כל התפילות כולן. רק כושי זקן אחד: חסר בית נְפוּחַ כָּפָן ומזוהם ששכב מכוסה בסמרטוטים על ספסל בתחנה הרכבת ושאל את נפשו למות, נאסף באחת אל בוראו ומת מיתת נשיקה. חיוך מאושר נותר קפוא על פניו המתות, חיוכם של נשואי העוון שנשלם גלגולם וזכו במנוחת עולם.
באותה השעה ממש, לא רחוק משם, בקפטריה האופנתית שהוקמה לא מזמן בלובי של בניין לויט ושחלונותיה השקיפו על וושינגטון סקוור פארק, ישב פרופסור אנדרו פ' כהן, מרצה בכיר בחוג לתרבות השוואתית של אוניברסיטת ניו יורק והתכונן להרצאת הפתיחה של הקורס "ביקורת התרבות או תרבות הביקורת: מבוא לחשיבה השוואתית", קורס חובה שאותו לימד, כמו בכל שנה, בסמסטר הסתיו. כהן התמחה במתן שמות אלגנטיים לקורסים שלו, קורסים יצירתיים ומקוריים שמשכו אליהם סטודנטים מכל החוגים ושהיו תמיד מלאים עד אפס מקום.
לא רק שמות הקורסים היו אלגנטיים, אלא גם התכנים שנלמדו בהם — רעיונות עגולים, בהירים וחלקים שהיו אמנם בעלי כוח חדירה לא מבוטל, אלא שעיקר כוחם היה ביופיים ובמובהקותם של המודלים הפרשניים שאותם העמידו, מודלים תקשורתיים ומנוסחים להפליא שקל היה להיאחז בהם ולהפנים אותם. ובכלל "אלגנטי" היה התואר השכיח ביותר שהוצמד לכל דבר שבו ניכרו השפעתו ונוכחותו של פרופסור אנדרו פ' כהן, כל הוויתו היתה כזו: מראהו ולבושו, שפת הגוף וטון הדיבור שלו, סגנון הכתיבה שלו, רעיונותיו — בכל אלה משלה איזו צלילות מעודנת, אריסטוקרטית, שצבעה בגוון זהוב חגיגי את כל מה שנגע בו והפעימה את כל מי שבא עמו במגע. רבים מאלה שחשו באותה התפעמות חגיגית בחרו לתאר אותה במושג "כריזמה", אבל גם הם חשו מיד שהמושג לא מספיק קולע ונשמע בהקשר זה וולגרי מדי.
כריזמה היתה לו, ללא ספק, כריזמה יוצאת דופן, מתוחכמת ודקה מן הדקה, אבל היה בו גם משהו נוסף, חמקמק, שקשה היה לתפוס במילים. אחת מתלמידותיו — אנג'לה מורנטי, קולנוענית צעירה וחריפה שהתמחתה בטכנולוגיות ויזואליות מתקדמות — הצליחה פעם ללכוד ולנסח במילים את התחושה שנוכחותו עוררה בה: "יש לו הילה". זה היה בקפטריה, מיד אחרי הסמינר השבועי של תלמידי המחקר. כהן לא הנחה את הדיון באותו השבוע, הוא ישב עם תלמידיו והקשיב יחד איתם לדבריה של מרצה אורחת מהחוג ללימודי מגדר שהרצתה על ההטיות המגדריות הסמויות המצויות בסביבה הניטרלית־לכאורה של העולם הווירטואלי.
"את רואה," הסבירה אנג'לה לדוקטורנטית הממושקפת שהתלוותה אליה כשחמקה אל יציאת החירום של הקפטריה כדי לחטוף סיגריה אסורה, "זאת לא 'הילה'" (אצבעותיה סימנו מירכאות כפולות באוויר)" מהסוג שהפסיאודו־מיסטיקונים נוסח העידן החדש מדברים עליה. זו הילה קולנועית, או יותר נכון טלוויזיונית. את יודעת איך שלפעמים את נתקלת בכל מיני מפורסמים, זה חזק בעיקר כשזה קורה מחוץ לאור הזרקורים, כשאת רואה אותם בנסיבות פרטיות: במסיבות, במסעדות, בפתיחות של תערוכות…
ויש להם את ההילה הזו, זה כאילו שהאיפור הטלוויזיוני עוד מרוח להם על הפנים והזרקורים עדיין מכוונים אליהם — העור שלהם קורן, ממש זורח והם… בואי נחזור."
היא השליכה את הבדל הבוער על הארץ ופנתה חזרה אל הבניין, הדוקטורנטית ממהרת אחריה. "הם לא נראים אמיתיים. זהו זה! הם נראים לא־אמיתיים! הם נראים כמו בובות שעווה של עצמם — כמו ייצוגים מושלמים, מְיוּפים ומוארים של עצמם. זה סוג של הישג, אני מתארת לי, להפוך את עצמך לאייקון של עצמך, לסמל של מי שאתה, או יותר נכון של מה שאתה. את יודעת על מה אני מדברת!" הדוקטורנטית, שהיתה מאוהבת קצת באנג'לה כמו שהיתה מאוהבת קצת גם בכהן, הינהנה בלהיטות למרות שלא היתה בטוחה כלל אם היא אכן יודעת.
פורסם ב
NRG
