נבוקוב נולד בסנקט פטרבורג, למשפחת אצולה אמידה. אביו, ולדימיר דימיטרייביץ' נבוקוב, היה פוליטיקאי, עורך דין ועיתונאי בולט. אמו הייתה אלנה איבנובה לבית רוקבישניקוב. בית נבוקוב היה אנגלופילי ונבוקוב למד מגיל צעיר אנגלית לצד רוסית, ובגיל חמש החל ללמוד גם צרפתית.
בגיל 16 ירש נבוקוב אחוזה גדולה מאחי אביו, אך כעבור זמן קצר פרצה המהפכה הרוסית, אביו נעצר לתקופה קצרה והמשפחה כולה נמלטה בשנת 1919 לאנגליה שם החל נבוקוב ללמוד ספרות רוסית וצרפתית בקיימברידג'.
אביו נרצח בברלין בשנת 1922 על ידי מלוכן רוסי, בעת שניסה לסכל ניסיון התנקשות ביריבו הפוליטי פבל מיליוקוב. הרצח השרירותי משתקף במיתות המשונות של דמויות בספריו של נבוקוב, למשל בספרו "אש חיוורת". כעבור שנה, ב-1923, סיים נבוקוב את לימודיו באוניברסיטה ועבר לברלין. באפריל 1925 נישא לוורה אבסיבנה סלונים, נצר למשפחה יהודית. לזוג נולד ילד אחד, דמיטרי, בשנת 1934.
נבוקוב עבד בשנותיו בברלין במגוון עבודות: תרגום, מתן שעורים בצרפתית ובטניס, חיבור בעיות שחמט, כתב תשבצים לעיתון מהגרים רוסי ועוד. הצלחתו הספרותית הראשונה באה לו בזכות תרגומיו לכמה משיריו של היינה. הוא פרסם רומן ראשון, "מארי" (מאשנקה) בשנת 1926 ובשנים שאחרי כן פרסם עוד שמונה רומנים, כולם ברוסית, שלא זכו להד מעבר לקהיליית המהגרים בברלין והוחרמו או זכו להתעלמות בברית המועצות.
הוא עזב את גרמניה עם משפחתו בשנת 1937, אחרי שהנאצים שחררו את רוצח אביו, ועבר לגור בפריז. שלוש שנים לאחר מכן, בסיוע הלוואה מהמלחין סרגיי רחמנינוב, נמלט מהכוחות הגרמניים שהתקדמו לעבר פריז וברח לארצות הברית.
בארצות הברית לימד נבוקוב בקולג' וולסלי ובאוניברסיטת קורנל, על סופרים כגוסטב פלובר, ג'יימס ג'ויס (בו פגש בפריז), טורגנייב וטולסטוי. במקביל, המשיך במחקריו בתחום האנטומולוגיה והפך לחוקר פרפרים מוערך. ככזה, החזיק גם במשרה רשמית במוזיאון לזואולוגיה השוואתית באוניברסיטת הרווארד. משרתו כמרצה ומסעותיו הממושכים בעקבות פרפרים ברחבי ארצות הברית (נבוקוב העריך שבין 1949 ו-1959 נסע מעל ל-200 אלף קילומטרים) מצאו אחר כך הד ביצירתו.
במקביל, החל נבוקוב מתייסר במעבר מכתיבה ברוסית לכתיבה באנגלית. הרומן הראשון שלו באנגלית היה "אלה תולדות סבסטיאן נייט" משנת 1941, והשני "Bend Sinister" משנת 1947. נבוקוב גם פרסם באותה תקופה סיפורים קצרים במגזינים "אטלנטיק" ו"ניו יורקר". הוא המשיך לכתוב ברוסית רק את שיריו ואת ספר זכרונותיו, שהופיע בתחילה בשנת 1951 ואחר כך תחת השם "דָּבֵּר, זיכרון" בשנת 1966. נבוקוב עצמו התייחס לחייו באירוניה מסוימת כאשר כתב לאנדרו פילד, שתכנן לכתוב ביוגרפיה שלו, "אני מופיע בספר כאדם נוקדני למדי. כל השחמט והפרפרים האלו. לא מעניין במיוחד."
בשנת 1955 פרסם נבוקוב את "לוליטה", רומן אודות תשוקתו של פדופיל בגיל העמידה לילדה בת שתים עשרה. הצלחתו העצומה של הרומן, שהוחרם בתחילה בצרפת, ארצות הברית ובריטניה, אפשרה לו לנטוש את ההוראה ולהקדיש עצמו לכתיבה. בשנת 1957 פרסם את "פנין", סיפורו של פרופסור רוסי חסר ישע בקולג' אמריקני.
מעטים יודעים שנבוקוב היה גם אנטמולוג (חוקר חרקים) ומומחה בעל שם לפרפרים. ואולם, רבים מעמיתיו בתחום המדע לא התפעלו מאוד מכישוריו. הם תיארו אותו כיסודי ומסוגל לתאר חרק בפרטי פרטים, אך עם זאת כחסר מעוף מדעי, וכחוקר שלא פיתח תיאוריות חשובות או רעיונות מקוריים. כעת מתברר שהם טעו, ותיאוריה מדעית שהגה נבוקוב לפני 66 שנים התבררה כנכונה.
מוצא הכחליליים
בתקופת עבודתו בהרווארד, התמקד נבוקוב בין השאר בסוג של פרפר ממשפחת הכחליליים (Polyommatus). הוא בחן את אוכלוסיית הפרפר הזה בצפון אמריקה, ובסופו של דבר העלה תיאוריה חדשנית למדי לגבי האבולוציה שלהם . במאמר בפרסם ב-1945 טען נבוקוב כי מוצאו של הסוג הזה באסיה, וכי הפרפרים האלה הגיעו לאמריקה בכמה גלי הגירה דרך צפון רוסיה ומצרי ברינג, ובסופו של דבר התפשטו דרומה באמריקה עד צ'ילה. המאמר הזה זכה לציון בעיקר בגלל לשונו הספרותית משהו – בשונה מן הז'רגון היבשושי והמקובל של מאמרים מדעיים – אבל את הרעיון עצמו דחתה הקהילה המדעית על הסף. הרעיון שפרפרים יעברו בעצמם בין יבשות לא נשמע אז מתקבל על הדעת, בעיקר מפי חוקר שסירב להשתמש בשיטות גנטיות לסיווג פרפרים, והתעקש להתמיד בשיטות הישנות כמו השוואה מדוקדקת של מבנה איברי הרבייה [למעשה לא היו אז בדיקות גנטיות במובן המקובל של ימינו. רק כעבור שמונה שנים יפענחו ווטסון וקריק את מבנה ה-DNAויספקו את ההוכחה הסופית כי הוא אכן החומר התורשתי. אבל בתקופה האמורה גילו מדענים שאפשר להבחין בין מינים קרובים על פי מבנה הכרומוזומים (המבנים המהודקים שבהם ארוז ה-DNAבגרעין התא) – שיטה שנבוקוב סירב בתוקף לאמץ].
זמן קצר לאחר מכן קיבל נבוקוב משרת מרצה לרוסית ולספרות אירופית באוניברסיטת קורנל בניו יורק. בעת עבודתו שם המשיך לאסוף פרפרים ברחבי ארה"ב, ובנדודיו רקם את העלילה של "לוליטה" (שגם חלקים ניכרים ממנה מתרחשים בדרכים הצדדיות של ארה"ב). מו"לים אמריקניים סירבו תחילה לפרסם את כתב היד השערורייתי. הספר ראה אור ב-1955 בצרפת, ורק כעבור שלוש שנים נדפס גם בארצות הברית, והפך עד מהרה לרב-מכר. הצלחתו הכלכלית אישפרה לנבוקוב לזנוח את האקדמיה, לעבור לשווייץ ולהתמסר לכתיבה (ובזמנו החופשי לאיסוף פרפרים). ב-1977 מת במונטרה שבשווייץ, ושם גם נקבר.
בשנותיו בשווייץ כתב נבוקוב את הרומנים החשובים והמורכבים ביותר שלו, "אש חיוורת" (1962) ו"אדה" (1969) וכן תרגום מוער בארבעה חלקים ל"יבגני אונייגין" של אלכסנדר פושקין.
עדנה מאוחרת
שלא כמו יצירתו הספרותית, עבודתו המדעית של נבוקוב נשכחה כמעט לגמרי. העניין המחודש בה התעורר בשנות ה-90 של המאה שעברה, אצל הפרופסור נעמי פירס (Pierce) – אוצרת אוסף הפרפרים בהרווארד. לקראת יום השנה ה-100 להולדתו, התחילה פירס לשקוד על מיצג לזכרו של הסופר המפורסם שישב על כסאה עשרות שנים לפניה, ונתקלה בתיאוריה על מוצאו של ה-Polyommatus. היא החליטה לבדוק את התיאוריה לעומק, בכלים שלא היו זמינים בתקופת עבודתו המדעית של נבוקוב. פירס עמדה בראשן של ארבע משלחות מחקר לדרום אמריקה, שאספו פרפרים כחליליים בהרי האנדים. במעבדה בהרווארד השוו פירס ועמיתיה את ה-DNAשל מינים שונים מהסוג הזה, בהנחה שאם המינים נוצרו בדרום אמריקה, הם יהיו קרובים למדי זה לזה. החוקרים גילו כי כל מיני הסוג Polyommatusהתפצלו מאב קדמון משותף שחי לפני כעשרה מיליון שנה. ואולם, הממצא המפתיע יותר היה שכמה מהמינים באמריקה הדרומית קרובים יותר גנטית למינים מן העולם הישן מאשר לשכניהם מן היבשת. בניתוח מדוקדק יותר של הממצאים התברר כי הפרפרים האלה אכן הגיעו מאסיה, בחמישה גלי הגירה, בדיוק כפי שחזה נבוקוב עשרות שנים לפני כן. הממצאים של פירס ועמיתיה פורסמו בשבוע שעבר בכתב העת של האקדמיה המלכותית הבריטית למדעים. 34 שנים אחרי שמת כסופר מפורסם, זכה ולדימיר נבוקוב בהכרה ראויה גם לתיאוריה המדעית שפיתח הרבה לפני שהיו לחוקרים כלים לבחון אותה. היום נהוג לקרוא לזה "סגירת מעגל". נבוקוב ודאי היה כותב על כך סיפור.
ספרי נבוקוב שתורגמו לעברית –
לוליטה, מאנגלית – יוסף ורהפטיג, מעריב לעם, 1959
אלה תולדות סבסטיאן נייט, מאנגלית – לאה דובב, זמורה ביתן, תל אביב, 1987
גוגול, מאנגלית – דורי פרנס, משכל, תל אביב, 1997
הזמנה לגרדום, מרוסית – פטר קריקסונוב, אחרית דבר – מאיה קגנסקיה, הספריה החדשה, 1995
ייאוש, מאנגלית – אילנה דן, ירושלים, כתר, 1987. יצא במהדורה מחודשת ב-2010
לוליטה, מאנגלית – דבורה שטיינהרט, אחרית-דבר – מנחם פרי, דבורה שטיינהרט, הספריה החדשה, 2000
מרי, מאנגלית – הדר יעקובסון, תל אביב, 1991
פנין, תרגם מאנגלית והוסיף הערות אברהם יבין, הערת סיום, מאת נילי מירסקי, עם עובד, 2003
צחוק באפילה, מאנגלית – לאה דובב, ספרית פועלים, 1983
תפארת, תורגם מאנגלית בידי לאה דובב-רוזנבאום, הביא לדפוס אמציה פורת, עם עובד, 1973
דבר, זיכרון, מאנגלית – לאה דובב, ספרית פועלים, 1981
תריסר רוסי, מרוסית נילי מירסקי, הספריה החדשה, 1994
ההגנה של לוז'ין, מרוסית – רונן סוניס, עם עובד, תל אביב, 2006
לאורה – המקור, מאנגלית – רונן סוניס, עריכה מדעית ואחרית דבר – לאונה טוקר, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2010
