טור אישי שכתבה יהודית קציר על ספרה – צילה.
.ניתן להשיג את הספר אצלנו בספרית הקורא העברי
.שושלת צילה
בשער הפנימי של 'צילה' כתבה יהודית קציר: "הדמויות ברומאן היו במציאות ושמותיהן אמיתיים, אך חלק מן האירועים מדומיינים ונכתבו כאן מן-הסתם לא בדיוק כפי שהתרחשו". עם צאת הספר היא מספרת על הדמויות המרכזיות שמופיעות בו, ומילאו תפקידי מפתח בסיפור המשפחתי הפרטי שלה.
מילדותי סקרנו אותי דמותה וסיפור חייה של צילה רמברג-מרגולין, אם-סבתי, הגיבורה הגדולה של הרומאן 'צילה', שנפטרה בסוף 1967, כשהייתי בת ארבע. וכאשר התוודעתי למחברת הזיכרונות שכתבה, נכבשתי בה לגמרי: אשה שנולדה בעיירה קטנה בליטא ב-1883 ומעולם לא למדה בבית-ספר. בכוחות נפש עצומים התגברה על הפגיעה הפיזית והנפשית הטראומטית מפוגרום 1905 באודסה, שבה הוכתה בגרזן בראשה ובפניה ואיבדה את עינה השמאלית. לאחר שהחלימה החליטה לעזוב את רוסיה ואת משפחתה שם ולנסוע לארץ ישראל, שכל קרוביה כינו בלעג 'טורקיה הפראית'. היא הצליחה לשכנע בכך את בעלה לזר. גם הוא נפגע בפוגרום וחצי פניו נהיו משותקים, אולם הוא לא רצה לנסוע ולעזוב את משפחתו, כי עמד לרשת את בית-החרושת של דודו.
בארץ ישראל עבר הזוג חיי נדודים ותלאות, מלחמות ופרעות. צילה ילדה חמישה ילדים – סבתי יהודית היתה בתם הבכורה, אחריה נולדו יוסף, בועז, רות ותקווה – וגידלה אותם במסירות.
[אליעזר (לזר) עם בתו הבכורה, סבתי יהודית. גדרה 1914]
בגיל 37, כאשר גרו במושבה גדרה, התאהבה צילה בחנן רמברג, חלוץ מוורשה, שהיה צעיר ממנה בתשע שנים, והעלתה גם אותו אל עגלת חייה העמוסה, שאיש מעולם לא ירד ממנה. וכל זה כאשר היא עיוורת בעין אחת. "אנחנו זקוקות לשתי עיניים בשביל להשגיח על גבר אחד", התלוצצו אולי נשות האיכרים כשנפגשו לרכל במרכז המושבה, "וזו, בעין אחת היא מנהלת שניים"…
המום בפניה של צילה דיכא אותה. היא התביישה בו, ותמיד הסתירה אותו במשקף כהה. תמיד הקפידה להצטלם כשצידה הימני הבריא מופנה אל הצופה.
[צילה עם בתה הצעירה תקווה, גדרה 1918 לערך]
כל חייה מצאה צילה דרכים להתפרנס. בשנות העשרים היא פתחה בית אוכל צמחוני בתל-אביב, ברחוב אחד-העם, ולימדה בישול צמחוני גם במסעדות אחרות. ובאמצע שנות החמישים לחייה פתחה ב'קריירה חדשה' כמנהלת של בית-ילדים, שרבים מהם נשלחו אליה על ידי הרופאים, כי היו ילדים קשים במיוחד, "פראי אדם" או "דפקטיביים"… ובתוך מטלות היומיום היא מצאה זמן גם לקרוא הרבה, פיתחה מודעות פמיניסטית מובהקת עוד לפני היות המושג, וגם כתבה ופרסמה רשימות בעיתונים. חמשת ילדיה היו מסורים לה והעריצו אותה. את "הסוד" – חיי המשפחה הבלתי שגרתיים של הוריהם ושל "דוד חנן" – הם שמרו מכל משמר, גם מפני ילדיהם.
שנים-עשר נכדיה של צילה – אמי ובני-דודיה – העריצו את סבתם הרבה פחות מילדיה. אמי תמיד אמרה, במרירות מסוימת, שבעיני ילדיה היתה צילה "אם-האמהות". בעיני הנכדים היא היתה סבתא שתלטנית, שתמיד צריכה לדעת הכל ומתערבת בכל עניין. לא סבתא רכה ומפנקת. את "דוד חנן" לעומת זאת, אהבו כולם. תמיד היתה לו סבלנות בשבילם.
אני, הנינה, כמעט לא הכרתי את צילה. בשנים האחרונות לחייה היא היתה עיוורת לחלוטין, ואני זוכרת את ידיה ממששות את פני. אולי משום כך אני משוחררת מהמבט הביקורתי של הנכדים. התחברתי אליה ישירות דרך כתבי זיכרונותיה, ונכבשתי ביושרה הנפשית הבלתי מתפשרת שלה. עוד התחברתי אליה בצורך של שתינו בכתיבה – "השיח עם עצמך שבה בעת הוא דיבור אל הזולת", ובמיוחד בצורך למסור לזולתנו את הסיפורים שלנו-עצמנו – את הסיפורים הממשיים, ועוד יותר מכך, את אלה של הנפש.
[יושבים, משמאל לימין: חנן רמברג, אליעזר מרגולין, בועז. עומדים, משמאל לימין: תקווה, צילה, יוסף, רות. תל-אביב 1929. צילם: אברהם סוסקין]
שני הגברים בחייה של צילה, אליעזר וחנן, היו שונים זה-מזה בתכלית. אליעזר היה אדם ארצי, אימפולסיבי ורגשן, ואילו חנן היה נפש מורכבת ורבת סתירות; אינטלקטואל אירופאי מאופק ואצילי בהליכותיו, בעוד נפשו "מיטלטלת תמיד בין גאות ושפל", מפוצלת בין יצרים טבעיים לבין נזירוּת וצוֹמוֹת שגזר על עצמו לעתים קרובות. נפש שכמהה להתמזגות עם "הרצון האחד הכביר השולט ביקום", ומבקשת אחר גאולה רוחנית, בעולם שהאל חדל להיות בו דבר מובן מאליו. חנן היה איש מוכשר ביותר, שלא הצליח לממש את שאיפות נעוריו, לכתוב את רעיונותיו ולפרסם אותם ולזכות בהכרה כזו שזכה לה גיסו, הסופר הגדול מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי. הוא היה צמחוני מנעוריו והעביר את כל המשפחה, כולל לזר, ל"דת הצמחונות", שהמשיכה גם בדור הבא – אמי לא טעמה כל חייה בשר או דג. חנן התעניין בתורת הודו ותרגם לעברית מן ה'בהגאוואד-גיטה', ספר החוכמה ההודי העתיק, אולם בסופו של דבר הוא הקדיש את מרבית חייו לצילה ולילדיה. המשותף לאליעזר ולחנן הוא אולי התלות שפיתחו בה, בצילה, כבמקור של חיים.
העבודה על הרומאן היתה במידה רבה גם מסע להכרת דמותה של סבתי יהודית, שנפטרה בגיל 55, קצת יותר משנה לפני שנולדתי, ונקראתי על שמה. בחלקו השני (מבין שלושה) של הרומאן נפרש סיפור האהבה הצעירה שנרקמת בינה לבין הבחור החיפאי עמינדב לוין, הצעיר ממנה בשנתיים. היא הכירה אותו באונייה 'אדריה' בנמל טריאסט, כאשר חזרה משלוש שנות לימודי עבודה סוציאלית בברלין. הוא חזר אז מטיול בן שמונה שבועות לאירופה. במהלך ההפלגה לארץ נקשרה ביניהם ידידות. לשמחתם קיבלה יהודית עבודה בחיפה כמורה מחליפה, והידידות העמיקה והיתה לאהבה. כאשר הסתיימה העבודה הזמנית והיא חזרה לביתה בתל-אביב המשיך הקשר בהתכתבות בין תל-אביב הקטנה לחיפה הקטנה עוד יותר.
[סבתי וסבי, יהודית ועמינדב. חיפה 1932]
המכתבים, שהופעת הבכורה שלהם בכתיבתי היתה בנובלה 'מכתבים לעמינדב' (בתוך הקובץ 'מגדלורים של יבשה'), היו אתגר מבחינת כתיבה ועריכה. עיקר העבודה היה לזקק את הדרמה של יחסי יהודית ועמינדב ואת הפרטים היותר מעניינים, מתוך ים אינסופי של תכתובת יומיומית שהתפרשה על-פני שנתיים כמעט. מדהים כמה זריז היה הדואר בראשית שנות השלושים, כמעט כמו לשלוח sms … המכתבים, אולי כמו הרומאן כולו, הם מעין מסע במכונת זמן אל הימים ההם – ה"נשפים" בפנסיונים על הכרמל בעונת הקיץ, תחרויות השחייה בים, משחקי כדורגל מול נבחרת מצרים, נשף פורים של אגדתי בראינוע 'עדן', העדלאידע, התערוכה הגדולה ב-1932. חיים ארצישראליים פשוטים ותמימים: חגיגות הבאת הביכורים, תהלוכות אחד במאי והחגים האחרים, ארץ ישראל שלפני השואה – בלי 'יום השואה', 'יום הזיכרון' ו'יום העצמאות'…
"במשך שנים חזרתי וקראתי בהם, בכדי לחוש את המקומות ואת הזמן: איך היו אז חיי הצעירים, ואיך נכתבה וחיה השפה – לשון החולין ולשון האהבה – וכיצד, בחוטים דקיקים שנמתחו במשך שנתיים בין תל-אביב לחיפה – ולפעמים הסתבכו זה בזה ונפרמו ונקרעו ואוחו – נטוו בין כותביהם אהבה ואמון, ונרקמה התוכנית הגדולה לעתיד"… מפליא בעיני שהשניים – פקיד בנק ומורה – היטיבו כל-כך לבטא את עצמם בכתב. את סבתי, שכל ילדותי היתה תצלומים בשחור-לבן וגעגועים של אחרים, גיליתי במכתבים כאִשה צעירה, חמת לב ולעתים גם חמת מזג, ועם זאת עדינה וזהירה, חכמה ומפוכחת, פטליסטית בגישתה לחיים, צלולה וישירה. מרתק לעקוב אחרי התפתחות יחסיהם, כאשר היא יותר 'לחוצה' ממנו בכיוון של מיסוד הקשר, והוא, הצעיר מאוד, מהסס וחושש, והמניפולציות הקטנות שהם עושים זה-לזה. החלק הזה של הרומאן הוא גם מעין 'קרע בזמן' אל חיי משפחת מרגולין בשנים ההן בתל-אביב, ובבית שבנו ברמת-גן; המשולש צילה-אליעזר-חנן, ואיך השפיעו על יהודית החיים הלא שגרתיים של הוריה.
בסופו של דבר הצליחה יהודית 'לגרור' את עמינדב אל החופה, והם התחתנו בחצר בית מרגולין ברמת-גן באוקטובר 1933, חתונה שהיתה מעין תיקון לחתונתם העצובה של צילה ואליעזר הפצועים והמצולקים באודסה, חתונה בלי הורים, שכל הנוכחים בה מיררו בבכי.
[צילה עם ארבעה מילדיה וכמה מנכדיה. יושבת משמאל: רות. כורע משמאל: בועז. במרכז, עם כתר הצמה: דודה תקווה. הילדה מימינה: אמי עמליה. עומד מאחור עם שפם: חנן. מימינו: יוסף]
מבלי שהוחלט על כך במפורש, היתה דודה תקווה מעין "סבתא מאמצת" לי, נכדתה של אחותה הבכורה שנפטרה, וגם לשני אחי. אחרי כל לידה הגיעה אלינו לחיפה לעזור לאמי, ובחופשות הקיץ התארחנו בביתה בהרצלייה, בית מוקף חצר גדולה ופורחת, גן העדן של ילדותי; "שם שרר הווה נצחי, וחופשת הקיץ נדמתה אינסופית כמו הילדות עצמה, כמו החיים".
כתבתי עליה בספרים קודמים, בשמות שונים. ב'למאטיס יש את השמש בבטן' וב'הנה אני מתחילה' היא היתה "דודה תחיה". בנובלה 'והעננים נוסעים נוסעים' היא היתה "דודה רות". היא למדה בסמינר לגננות בשיטת מונטסורי, שדגלה ב'חנוך לנער על פי דרכו': מתן חופש ועצמאות לילד לחקור את הסביבה והטבע, לחלום, לשהות על יד המבוגרים וללמוד מהם דרך הסתכלות. וכך נהגה גם אתי. שוחחנו הרבה, בעיקר במטבח שלה בזמן שבישלה, והיא סיפרה לי סיפורים מילדותם. תמיד דיברה עם ילדים כמו היו מבוגרים. כשלמדתי לקרוא הבחינה בתאוות הקריאה שלי ונתנה לי ספרי נעורים של בנותיה שהתבגרו. אהבנו לנסוע יחד לגן-החיות בתל-אביב ולחקות את החיות. מכיוון שתמיד נאלצה להכיל את המבוגרים סביבה – לטפל באביה וכעבור שנים גם באמה ובחנן, ולהבין את נפשות כולם ואת סבלם – היא ניחנה ביכולת אמפתיה יוצאת דופן ובאינטליגנציה רגשית מופלאה.
הורי היו אנשים מופנמים, ולא דיברנו בבית על רגשות. דודה תקווה ידעה תמיד לקרוא לרגש בשמו, לשים לו גדר, שלא יציף את הנפש. ידעה לומר את הדבר הנכון, הנבון והמרגיע בקולה העמוק והמיוחד שאהבתי. חייה-שלה לא היו קלים – היא איבדה את בעלה האהוב ואת בנה הבכור, שניהם נפטרו צעירים, מדום לב.
[הורי, פנחס ועמליה, ביום נישואיהם]
דודה תקווה טיפלה באמי כשזו היתה ילדה והתארחה ב'בית הילדים' המשפחתי ברמת-גן, שתקווה עבדה בו עם צילה, אמה. כאשר התחתנה אמי ליוותה אותה תקווה לחופה במקום אמה המנוחה. כאשר נולדתי אני המשיכה ללוות את חיינו, וכאשר התחתנתי אני היא ליוותה אותי לחופה במקום אמי, שנפטרה שנה קודם לכן. גם כאשר ילדתי את בתי הבכורה, עמליה, היא באה לעזור לי לטפל בה. כך ליוותה דודה תקווה את השושלת העצובה שלנו, יהודית-עמליה-יהודית-עמליה…
פורסם ב-11.3.13
