רב המכר "נערה עם קעקוע דרקון" נמצא אצלנו בספריה –
מהרו לקחת לפני "שיחטפו" אותו
שמו המקורי של הספר, בשבדית, הוא
"Män som hatar kvinnor" – "
"גברים ששונאים נשים".
שם זה נרמז בגוף הספר באפיון שנותנת ליסבת לרוצח שהיא ומיכאל מחפשים: "חלאה ששונא נשים".
שם בוטה זה, שעלול להרחיק קוראים מהספר, הוחלף בתרגום לצרפתית לשם מרוכך במעט,
"Les Hommes qui n'aimaient pas les femmes" – "גברים שאינם אוהבים נשים",
ובתרגום לאנגלית נבחר שם שונה –
"The Girl with the Dragon Tattoo",
ושם זה ניתן גם לתרגום לעברית של הספר
,"נערה עם קעקוע דרקון"
אף שהספר עצמו תורגם מהמקור בשבדית. מבחינת מבנהו, דומה שם זה לשמו של רב מכר קודם, שונה באופיו, "נערה עם עגיל פנינה". גיבורת הספר, ליסבת סלאנדר, שעל שמה הוא נקרא, היא בת 24, מעט מבוגרת מכדי להיקרא "נערה", אם כי מתואר שהיא נראית כנערה.
בחודש ספטמבר אחרון 2015 באירוע השקה חוצה יבשות, מהסוג שבדרך כלל מאפיין הקרנות בכורה של סרטים או סדרות טלוויזיה, ראה אור ב-25 מדינות בו-זמנית "הנערה ברשת העכביש", ההמשך לטרילוגיית המתח השוודית "מילניום". עד אז נשמר תוכנו של הספר בסודיות מוחלטת, כיאה ליצירה העוסקת באבטחת מידע וגניבת סודות מסחריים, שהמסר העיקרי שלה הוא שפצחן טוב מסוגל להניח את טלפיו על כל מידע מכל מחשב שהוא, מאובטח ככל שיהיה. רמת הפרנויה הייתה גבוהה עד כדי כך שהמחבר והעורך השתמשו במחשבים שאינם מחוברים לאינטרנט, העבירו ביניהם את כתב היד באמצעות שליח, מסרו את העותק הסופי למו"לים ולמתרגמים תחת הסכמי סודיות דרקוניים, ושיחררו רק פרטים ספורים וכלליים מאוד מהעלילה.
זה די נדיר כשסופרים מסוימים מחליטים להמשיך לכתוב מהמקום שבו סופרים אחרים הפסיקו עקב מותם. נקודת המוצא המתבקשת כשמדובר בספר הרביעי בסדרה "הנערה ברשת העכביש", שנכתב על ידי דיוויד לגרקנץ, היא להשוות אותו לשלושת הספרים הקודמים שנכתבו על ידי סטיג לרסון המנוח ("נערה עם קעקוע דרקון", "הנערה ששיחקה באש", "הנערה שבעטה בקן צרעות"), וכמובן קל יהיה לטעון שמדובר על חיקוי שקביל עד גבול מסוים, ובעיקר: לחפש בספר החדש את קיומה של בושה גדולה.
זו כמובן הדרך הקלה, המתבקשת, אבל אולי עדיף לשים את כל אלו בצד, ולהתייחס לספר עצמו, ולמרות שיהיה קשה להתעלם מהשוואות ללרסון, לנסות בכל זאת לראות אם הוא שווה משהו. אז התשובה החד-משמעית היא כן. יש כאן ספר ש"עושה את העבודה", ולגרקרנץ בהחלט יכול לסמן "וי" בכל הנוגע לכתיבת ספר מתח מסקרן, כתוב היטב, וגם חסר כל שמץ של בנאליות עלילתית וטוויסטים צפויים מדי – מחלות כה שכיחות בז'אנר המתח.
להייפ המטורף סביב הספר אחראיות שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שסדרת "מילניום" מאת הסופר, העיתונאי ופעיל השמאל סטיג לרסון, אשר כללה עד עכשיו את להיטי הענק "נערה עם קעקוע דרקון", "הנערה ששיחקה באש" ו"הנערה שבעטה בקן הצרעות", היא אחת מסדרות ספרי המתח המצליחות בעולם בשנים האחרונות. הסדרה זכתה גם לעיבוד קולנועי כפול, בשוודיה ובארה"ב. הסיבה השנייה היא שלרסון חסר המזל הלך לעולמו בגיל צעיר לפני יותר מעשור, מת בשנת 2004 מהתקף לב בגיל 50. ולא זכה לראות את הטרילוגיה שכתב מתפרסמת ומעניקה לו תהילת עולם. נראה שבעלי הזכויות על עזבונו של המחבר המנוח הגיעו למסקנה שיהיה חבל להפסיק לחלוב את פרת המזומנים השמנה הזו דווקא כשהיא נמצאת בשיאה, ולמרות התנגדותה העזה של בת זוגו של לרסון הם פנו לסופר השוודי דויד לגרקרנץ (על כריכת המהדורה העברית החליטו, משום מה, לאנגלז את שמו ל"דיוויד"), מחבר הביוגרפיה המצליחה של הכדורגלן השערורייתי זלאטן איברהימוביץ', וביקשו ממנו לכתוב את ספר ההמשך. הסכמתו של לגרקרנץ להצעה אמנם הבטיחה לו מראש שיצירתו תהפוך לרב מכר ענק (בואו נודה על האמת, אתם הולכים לקרוא אותו בלי קשר למה שייכתב בביקורת הזו), אבל היא גם גזרה עליו לעבור אינספור השוואות לא מחמיאות ללרסון, כמו גם האשמות בתפיסת טרמפ ספרותי ו"שוד קברים".
