"מסירות נפש זה לא רק למות בעד ארצנו, זה לחיות כשאתה קובר שני בנים"

כשמרים פרץ איבדה את אוריאל, בנה הבכור, במלחמת לבנון הראשונה, היא הבינה שהיא חייבת להמשיך לחיות גם בתוך הכאב. לפני שלוש שנים, כשבן נוסף שלה, אלירז, נפל בעזה היא כבר שאלה את אלוהים למה אני. אבל דווקא האמונה שלה, השאלות שהיא שואלת, והזעקה שלה – כל אלה נותנים לה כוח. אמא מעוררת השראה.
(סמדר שיר תספר על ספרה רב המכר "שירת מרים" במפגש שיתקיים בתאריך 22.5.16 בניו יורק)

סמדר שיר נפגשה עם מרים פרץ וסיפורה כשנתיים לפני נפילת אלירז, במסגרת כתבה למוסף יום הזיכרון ב"ידיעות אחרונות". כבר אז התרשמה מאישיותה ומהאופן שבו היא מבטאת את דבריה. כשהגיעה לשיר הידיעה על נפילת אלירז, גמלה בלבה ההחלטה לכתוב את הביוגרפיה של מרים, המבוססת על מפגשים אישיים וראיונות עומק אתה ועם בני ביתה. הספר, שעבר בדיקה ואישור על ידי פרץ, נכתב בגוף ראשון, כמונולוג ערוך ומחולק לפרקים. בנוסף מופיעים בו מונולוגים קצרים הרבה יותר של ילדיה, וזאת מתוך הבנה ששכול הוא אירוע טראגי משנה חיים למשפחה כולה.

הספר זינק לרשימת רבי המכר בקטגורית פרוזה, כאשר, כאמור, הוא אינו שייך כלל לסוגה זו או לכל סוגה ספרותית אחרת.

לפני 14 שנה איבדה מרים פרץ את בנה הבכור אוריאל, מפקד בסיירת גולני בשירות סדיר, במארב בלבנון. לפני שלוש שנים שכלה גם את בנה אלירז, רס"ן בקבע, בגיל 32, בתקרית אש ברצועת עזה. בין שתי האבידות היקרות נפטר גם בעלה, אליעזר, ממחלה קשה. אבל למרות הכאב הבלתי נתפס, מרים אינה שוקעת. היא לא נותנת לעצמה. במקום לקפוא במקום ולשאול את עצמה למה זה קרה לה, היא מנתבת את חייה לעשייה, להרצאות בנושא ציונות והחדרת אהבת הארץ בקרב צעירים, ולגידול ארבעת ילדיה ונכדיה.

יש אלוהים?
"אני רוצה להגיד לך איפה יש אלוהים עבורי. דווקא אחרי נפילת הבנים שלי, אני חשה את אלוהים בהתגלמותו ביומיום, בדברים הקטנים, במפגש עם אדם שלא היה ביני לבינו שום קשר. הייתי בהוריקן בארה"ב, בבית מלון של דיילים ישראלים. נכנסה דיילת, מוריאל, ראיתי אותה ואמרתי לה שהיא נראית לי מוכרת. במהלך השיחה איתה, שאלתי איך היא הולכת לבלות את השבת. היא אמרה לי שחזרה בתשובה לפני חצי שנה, ושעד אז הייתה בתהום ובמקומות שלא עלינו. שאלתי אותה מה השפיע עלייך. היא אמרה שקראה ספר בשם 'שירת מרים', הספר שלי. שאלתי אותה מה הייתה עושה אם הייתה פוגשת את המרים הזאת, וענתה בפשטות 'הייתי מחבקת אותה'. אמרתי לה שאני מרים. באירוע פשוט, פגשתי אדם שלא הכרתי שרוצה לחבק אותי. וזו כוונתי כשאני אומרת שאלוהים זה ביומיום, במפגש עם בני אדם. אני רואה את אלוקים בעיניים של הנכדים שלי. אני רואה אותם גדלים, ויודעת שאלוקים שם, כי אני יודעת שהוא שומע יתומים. לי לא היה נס. אני ממשיכה לשיר את שירת חיי הפשוטה, אבל בלי ניסים, במעבר הזה שאני עוברת בין קבר לקבר, בכל צעד שלי. אם לא היה שם אלוקים לא הייתי חיה".

מתי לאחרונה היה לך דיבור עם אלוהים?
"בכל יום. היה לי דיבור קשה איתו בערב יום השואה. שאלתי אותו איפה היית. פעמים רבות הדיבור שלי איתו הוא של כעס, אבל גם של אהבה. אני לא יכולה להסביר לך, ולא יהיו לי אף פעם תשובות לשאלות על השואה, או על למה הבנים שלי, או למה אני. כשבאו להודיע לי על אלירז אמרתי שהמחשב של הקב"ה התבלבל. כך גם כשאליעזר בעלי, שלא עמד בנפילת אוריאל, נפטר. אני שואלת למה אני. למה אתה נלחם נגד אישה פשוטה. ואני רוצה לומר לך שרק מתוך הזעקה אני מרגישה את קרבת האלוקים. מתוך הזעקה ומתוך השאלות שאני יודעת שאין עליהן תשובות. הדיבור הוא יומיומי ומקבל צורות שונות. לפעמים אני עומדת על המזוזה, כמו שאמי עשתה, עם שתי ידיי ומבקשת בשביל בניי, בנותיי, נכדיי וגם קצת בשבילי. אני בדיאלוג מתמיד איתו, בלי תשובות, אבל חשה אותו קרוב קרוב. אני מסתכלת על האירועים בחיי לא כמקריות. לכל אירוע בחיי יש משמעות".

מתי את מאבדת אמונה?
"יש רגעים שבהם אני תוהה 'תגיד לי, אתה באמת פה?'. יש שאלות כאלה, רגעים כאלה, אבל מיד הם חולפים, כי סיטואציות אחרות מוכיחות לי שהוא כאן. באחד מערבי האזכרה של אלירז הרגשתי בודדה בנשיאת הנטל, ודווקא באותו לילה ראיתי בחלומי את אליעזר בעלי. אני מביאה את הסיטואציות האלה שיחזקו את המציאות שלי. כך אני נותנת מרגוע לנפשי, נותנת לעצמי תשובות, ומזל שכך. הרי את הכוחות אתה צריך לחפש בעצמך".

מה המשמעות של מסירות נפש מבחינתך?
"אנחנו משתמשים הרבה בביטוי 'מסירות נפש' כשנופלים חיילים, דווקא בהקשר של מוות, אבל אני למדתי שמסירות נפש היא לא רק למות בעד ארצנו, זה לחיות כשאתה קובר שני בנים. זה להתמודד יום יום בקשיים שעומדים לפנייך. לאחר שאוריאל מת, תמיד אלירז אמר לי 'קל יותר למות. קשה יותר לחיות בתוך כאב, בתוך צער, בתוך אובדן וגעגוע מתמיד'. הימים האלה, למשל, הם ימים מטורפים: שואה, תקומה, זיכרון, חורבן – הכל ביחד. להמשיך בימים האלה לחיות, לראות את החברים של הבנים באים הביתה עם הילדים שלהם, לראות אותם מקימים משפחות – להמשיך לחיות בתוך הכאב הזה זו מסירות נפש".

מה נותן לך את הכוחות שיש לך?
"אנשים מסתכלים על הורים שכולים כעל אנשים חזקים, אבל יש הרבה רגעי שבר, הרבה נפילות. מה נותן את הכוח לקום מהנפילות הגדולות האלה? להיות מסוגל לראות נקודת אור בתוך חושך גדול. המסוגלות הזאת, אתה צריך לעבוד עליה. זו המסוגלות, כתפיסת חיים, לראות נקודות טובות בתוך כל הכאוס, בתוך כל השחור הזה. אני כג'ינג'ית נולדתי עם אופטימיות טבעית, ולא מרשה לעצמי לראות את כל הכוס השחורה הזאת. יש כמה דברים שעוזרים לי בכך. אני אדם מאמין, והאמונה נותנת כוח. האפסיות שלי מול הקדוש ברוך הוא, שהרי מי אני? אני זאת שמחליטה מי יחיה ומי ימות? התפיסה האמונית שיש מי שמנהיג את העולם ומחליט מי ימות ומי יחיה, מי באש ומי במים – עוזרת. האמונה הזאת היא מאוד חזקה, ואני חושבת שירשתי אותה מהוריי שהיו אנשים פשוטים. יש בי ידיעה שאני לא שולטת בדברים האלה, ושמה שקרה לי זה לא בידיים שלי. כל זמן שהילדים היו בידיים שלי הענקתי להם את כל מה שיכולתי בחיי. זה לא קשור דווקא לכסף, זה קשור לחיבוק, לאהבה ולחום. כל מה שיכולתי הענקתי להם, את מה שהיה לי כאמא, אבל כנראה שדבר אחד אין לי – פטנט להשאיר אותם בחיים".
זאת גישה שחילונים עשויים להתקשות להשלים איתה.
"לא גדלתי בבית של למדנים, והוריי לא היו אנשי ספר, אבל אני יכולה לומר לך שהם הטמיעו בנו את האמונה הזאת ברגש. זה לא שכלתני. מיום שאני מכירה את עצמי אני זוכרת את אמי עומדת כל בוקר ליד מזוזה, מניחה את שתי כפות ידיה ואומרת 'אלוקים, תודה שקמתי הבוקר', וחוץ מזה שהיא מודה לו, היא אומרת לו גם כל יום 'אל תיתן לי לראות את מות ילדיי ונכדיי'. יכול להיות שמישהו יבקר את האמונה הזאת ויאמר 'מה זאת המזוזה הזאת?'. אבל האמונה הטוטאלית הזאת חדרה בי. גדלתי בשכונת מצוקה בבאר שבע ולא היו שם תלמידים שהלכו ללמוד. אני המשכתי לאוניברסיטה. כשהיה לי מבחן אמרתי לאבא 'תתפלל בשבילי', והוא היה הולך לארון הקודש בכל מבחן ומתפלל שאצליח. אני הצלחתי כי לא רציתי לאכזב את האמונה שלו. לא רציתי חס וחלילה שהעמידה שלו מול ארון הקודש תהיה לחינם. יש מי שיגיד 'עבודת אלילים', אבל ככה אני גדלתי, בתמימות הטוטאלית של אמונה שיש כח שמחליט מי יחיה ומי ימות. זה נטמע בלי הסבר רציונאלי".

מאיפה האנרגיות?
"אני רוצה לחיות, יש בי רצון עז לחיות, לראות את הנכדים שלי גדלים. יש לי תמונה בראש של הנכד שלי, הבן של אלירז, מגיע לחופה שלו. אני מתאמצת להגיע לרגע הזה. מה שעוד נותן לי כוח הוא החברה מסביב, המדינה, החברים. השבוע, חבריו של אלירז קיימו כנס מחזור מהיסודי. הם לא האמינו שאבוא אבל הגעתי. הגעתי ואמרתי שאני כאן ומרגישה שהם העניקו לי חיים. ואם העניקו לי חיים, אני אקח אותם למקום משמעותי".

איזה כוח על טבעי היית רוצה שיהיה לך?
"לומר לך את האמת? אני רוצה את הכח להחיות מתים, להביא אותם אליי, לשמוע אותם קוראים לי אמא. אני כל כך מתגעגעת למילה פשוטה. 14 שנה לא שמעתי אותה מאוריאל, ושלוש שנים אני לא שומעת אותה מאלירז. אני גם רוצה לראות את הילדים שלי אומרים אבא. הייתי רוצה להחיות את אבא שלהם בשבילם.
או אפילו לרגע אחד למות, לחבק אותם חיבוק אחד ולהגיד להם הרבה דברים, להגיד להם כמה אני אוהבת אותם ושהמשכתי, וכמה הם חסרים, ואז לחזור לכאן. אתה יודע כמה אני מחכה לראות אותם בשולחן השבת והחג? כשאני רואה ביום שישי את החיילים בתחנה המרכזית, אני תמיד מחפשת את אוריאל ואלירז ביניהם. שיגידו לי 'אמא חזרתי'. כן, הייתי רוצה את היכולת להחזיר אותם".

איפה הבית שלך?
"יש לי כמה בתים. הבית שבו אני גרה, ומעבר לזה, נוצר לי בית חדש בעל כורחי – הר הרצל. אני מגיעה להר הרצל כי שם הילדים שלי. בית בשבילי זה משפחה, זה ילדים, זה שמחה, זה לשמוע קולות של ילדים שרים. בית זה אוכל, בית זה חיים. והיום אני מגיעה להר הרצל, ואין שם קולות. יש בית דומם, יש מעין גן עדן, ציוץ ציפורים, דממה חותכת, אבל זה גם בית. למדתי שבית יכול להיות גם דומם. למדתי שבחיי כנראה יהיו לי כמה בתים, לא רק הבית ההוא, שוקק החיים של המשפחה.
בית בשבילי זה גם ארץ ישראל. כאן. במרוקו לא הרגשתי בית. כאן אני מרגישה בית. אני מגיעה להר הרצל ומרגישה בית. אז גם במובן הפיזי, הגשמי, של בית, וגם במובן העמוק יותר של ארץ ישראל. אין לי שום בית אחר בעולם. אני יוצאת הרבה לשליחויות של צה"ל. בכל פעם כשאני חוזרת ורואה את קו החוף של תל אביב, אני אומרת לעצמי 'חזרתי הביתה'. בית זה ביטחון. לכאורה, אתה יכול לומר לי איפה תחושת הביטחון, הרי גם פרצו לבית שלי, אבל נר הנשמה שדולק שם כבר 14 שנה – זה הבית שלי".

איך נראית השבת שלך?
"אני מאוד מתגעגעת לימים ההם, לימים שהיינו משפחה פשוטה. אף אחד לא הכיר אותנו. אני הייתי מנהלת בית ספר ממלכתי שעושה חיל במקום שלי, בעלי אליעזר בעבודה. כיום יש בי הרבה בדידות. אני מוצאת את עצמי מתלוננת לאליעזר בעלי: 'איך נטשת אותי דווקא בימים שאני צריכה אותך?'. זה הגיל שדמיינתי את שנינו בפנסיה, משלבים יד ביד בהליכה משותפת. אבל כעת אני צריכה לחזור לבית ריק. הילדים גדלו, ואני תמיד חוזרת לתמונות, לאוריאל, לאלירז, לאליעזר. גם החגים השתנו. זה לא אותו דבר. אשקר לעצמי אם אומר שזאת אותה אווירה. אני צריכה את הקולות שלהם בבית הכנסת. יש שולחן שבת ומפה לבנה, יש קידוש וילדים, ואין אותם. יש בי געגוע מאוד גדול לימים ההם. לא כל רגע הם חסרים בשולחן, לא כל רגע חושבים עליהם, אבל אותם רגעים שהזיכרון עולה והגעגוע צף הם רגעי מחנק".

אלירז ז"ל עם בנו אור-חדש אוריאל

מי האיש שהכי השפיע עלייך?
"אליעזר בעלי השפיע עליי מאוד, כי הוא הסביר לי מהי כוחה של נתינה. לעומת הדימוי המוכר של הגבר המרוקאי, אליעזר היה הגבר שאשתו הייתה הנסיכה. לכי, תלמדי, אמר לי. סיפרתי לילדים שכאבא שלהם דיבר עליי עם אנשים, הוא עשה זאת בהערצה שלא הייתי ראויה לה.
מאוריאל למדתי מהו כוח הרצון. אוריאל קטן, משקפופר, לא התקבל לסיירת גולני, עמד מול הדלת של מפקד הסיירת ודרש: 'זה המקום שאני רוצה להיות בו'. המפקד אמר לו, 'אתה לא יכול, לא תעמוד בזה', אך אוריאל השיב שלא ישפוט אותו בגלל המראה החיצוני. הוא שלח אותו להיות טבח חודשיים, אבל אחרי זה הוא הגיע לסיירת וסיים את מסלול ההכשרה בהצטיינות. ממנו למדתי מהם כוחות נפש. אם אתה מאמין בעצמך אתה תגלה את הכוחות. אל תישבר.
מאלירז בני למדתי משמעותו של חסד. חסד נטו, נקי, חף מכל גאווה. שום דבר לא דבק באלירז. לילד הזה היו ארבעה ילדים, הוא היה סמג"ד 12, עם לו"ז מאוד צפוף, אך כשהגיע הביתה, הלך קודם כל לילדיו של רועי קליין ז"ל, השכן שלו שנהרג. למדתי ממנו יושרה. אין מפקד בצה"ל שהעניש את עצמו חוץ מבני אלירז. הוא אסף את החיילים ואמר להם שהוא מרתק את עצמו. הסביר שהשאיר את הנשק שלו שתי דקות בנגמ"ש, ושלעולם לא ידרוש מהם משהו שהוא לא היה דורש מעצמו. משאר ילדיי אני לומדת כל יום".

פורסם בשנת 2013
MAKO