היא לא ממש מתחשבת בבקשות של המו"ל שלה, סבורה שיתומים הם הגיבורים המושלמים ביותר בספרות, ומוטרדת בעיקר מהבצורת שעלולה לפקוד את קנדה, מולדתה * ראיון מפתיע עם מרגרט אטווד – הסופרת שגם בגיל 76 מסרבת להיות צפויה.
"כל עוד נעסוק במוות, כל עוד נחשוק בחיי נצח — נמציא לנו סיפורי ערפדים", אמרה מרגרט אטווד בקול שנשמע צעיר בהרבה משנותיה, ואני נושאת את המשפט הזה מראיון שערכתי איתה לפני עשור, ומצטטת אותו בכל הזדמנות כדי להסביר מדוע גם אנשים ספקניים זקוקים לספרות.
כותבת ספרי פנטזיה מבוגרת, הלכודה בביתה בעיצומה של סופת קרח, נאלצת להיכנס לעולם הפנטסטי שבראה כדי להציל את רוחו של בעלה ממפגש עם דמותו של מאהבה לשעבר; נוכל לא יוצלח שאשתו העיפה אותו מהבית מגלה גופה מוקפאת של חתן בחליפתו במחסן – ומזהה הזדמנות לסחיטה; אלמנה מושכת נתקלת בטיול מאורגן באדם שהטריד אותה מינית בצעירותה; דרי בית אבות נתונים במצור על ידי תנועה בשם "תורנו" שתובעת שיפנו את מקומם מכדור הארץ – אלה רק מקצת העלילות ב"מזרן האבן", קובץ סיפורים בלתי שגרתי מאת מרגרט אטווד (כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: יעל אכמון).
(ניתן להשאיל את הספר מספריית "הקורא העברי")
ברזומה של אטווד הקנדית, מן הסופרות האנגלו-אמריקניות הנקראות והאהובות ביותר, ניצבים בגאון מעל ל-30 ספרי פרוזה – נוסף על ספרי שירה, עיון וילדים – ביניהם גם ספרי מד"ב, דיסטופיה אפלה (אטווד מעדיפה את המונח "בדיון ספקולטיבי"), סאגה משפחתית, סאטירה נבואית וזה עוד לא הכל. הפעם, ייתכן שגם קוראיה הנאמנים יופתעו מהאקלקטיות הפרועה כמעט שמאפיינת את "מזרן האבן", הנע בקלילות בין ז'אנרים אשר לא פעם נחשבו נחותים ביחס למה שמוגדר כספרות יפה. אבל לאטווד, כצפוי, ממש לא אכפת. "תמיד קראתי הכל ותמיד כתבתי הכל", היא אומרת בשיחה טלפונית ממשרדה שבטורונטו. "כך שעבורי השאלה אם ז'אנר כזה או אחר נחשב 'נחות' היא non-question; יש כתיבה טובה ויש כתיבה רעה, ואפשר לכתוב טוב ורע בכל ז'אנר, זה הדבר היחיד שמשנה".
ועם זאת, במציאות שמכתיב שוק הספרים כיום, לא פעם אנחנו שומעים על מו"לים שמנחים את הסופרים שלהם להיצמד לסגנון ש-"עובד", לזנוח כתיבת סיפורים לטובת הרומן וכיוצא בזאת
"אנשים מדברים על שוק הספרים כאילו זה דבר אמתי, אבל שוק הספרים היה ונותר מרחב בלתי צפוי. והרי ממה הוא מורכב, אם לא מאנשים שאוהבים לקרוא? ולכל אחד טעם משלו. האופן האפקטיבי ביותר שבו ספרים עושים לעצמם שם הוא אינטראקציה בינאישית; בין אם מדובר בשיחה בו אני מספרת לך על ספר מעולה שאת חייבת לקרוא ובין אם אדם נכנס לחנות קטנה ושואל את המוכר מה לדעתך ימצא חן בעיני, שום ז'אנר או טרנד לא יכולים לנצח את זה. אז במקום לעשות מה שהמו"ל אומר, כדאי לכתוב על מה ואיך שאת רוצה לכתוב. בכל מה שנוגע לי, אני אף פעם לא עושה מה שאומרים לי, אולי כי לא אומרים לי".
נשמע כמו סיבה הגיונית.
"זה באמת נשמע ככה. אני גם לא אומרת מראש על מה אני עובדת. לפעמים נראה לי שהמו"ל שלי די מזועזע ממני, ולא ממש יודע מה לעשות עם מה שאני שולחת לו", היא צוחקת, "אבל בסוף הם כבר מוצאים מה לעשות עם זה".
למן הדקות הראשונות של השיחה מפריכה אטווד את המוניטין שלה ככזו שזוללת עיתונאים לפני הקפה של הבוקר, ומתגלה כמרואיינת חדה, חריפה ומשעשעת – תכונות שמאפיינות אף את כתיבתה וניכרות ביתר שאת ב-"מזרן האבן". אני מספרת לה שהופתעתי מכך שבראיונות לרגל צאת הספר היא נשאלה שוב ושוב על הגיבורות המככבות בסיפוריה, וזאת אף על פי ש-50% מגיבורי הקובץ הם גברים, ונענית בצחוק מתגלגל. "כשמדובר בנשים סופרות, אנשים מניחים אוטומטית שאת כותבת על נשים", היא אומרת בחיתוך דיבורה האטי והסרקאסטי, "אבל ברגע שכתבתי רומן שלם מנקודת מבט של גבר ("בז וניאלה", בתרגום עמנואל רותם) פתאום שאלו 'למה בחרת בגבר? למה לא כתבת מנקודת מבט של אישה?' זה עדיין אישיו".
"אני בעיקר נהנית"
לא רק נשים חזקות מייחדות את "מזרן האבן", כי אם העובדה שרובן המוחלט של הדמויות נמנה על גיל הזהב. הדמויות המשובצות לאורך הקובץ עסוקות לא מעט בתופעות והמשברים הנלווים לזקנה, אך אטווד, ילידת 1939, מציגה אותם על כל מורכבותם – יצרים, תשוקות, התאהבויות, קפריזות וקנאות; באותה מידה שהיא אמפתית כלפי הדמויות היא מאפשרת להן לצחוק על עצמן ואולי זו הסיבה שהן נחרטות בזיכרון. "שום דבר מכל זה לא הולך לאיבוד, את יודעת", היא מפטירה ביובש וצוחקת, "אנשים לא מפסיקים להיות אנשים. נכון שיש עניין מחודש בנושאים האלו בעידן הנוכחי בשל השינוי הדמוגרפי, והעניין הזה ילך ויגבר".
לעומת זאת, הילדים או הנכדים של הדמויות ניצבים ברקע בלבד; זה עולם של מבוגרים בלבד.
"מחקרים מצביעים על כך, שאם ממקמים את בתי האבות בתוך שכונות המגורים ובסמוך לבתי הספר, כך שהנכדים יכולים לבוא לבקר, נוצר שיפור אדיר במצבם הנפשי והרגשי של קשישים, אותו דבר לגבי חיות וצמחים. אבל זה לא מה שקורה לאנשים בסיפורים שלי. ומדוע? כי אני רציתי לכתוב סיפורים קצרים, וסיפור קצר הוא על אנשים שמוצאים את עצמם במצב קיצון. מדוע לדעתך יש כל כך הרבה יתומים בספרות?"
מדוע?
"אם אמא ואבא עדיין היו בסביבה, ההרפתקה לא הייתה יכולה לצאת לפועל. כי אמא ואבא לא היו מרשים לצאת בלילה. אם מכניסים את הילדים והנכדים לתוך התמונה, החיים הופכים נסבלים, כביכול. הרבה ארוחות ערב נחמדות, המתנה סבלנית שהירושה תהפוך להיות אקטואלית, ואין סיפור. ספרות עוסקת ברגעים שהכל מתערער. סיפור הוא כשמישהו הורג את אבא של המלט, כשאוסרים על בחור ובחורה להתחתן, אפילו שהם מאוהבים".
אטווד, המתגוררת בטורונטו עם בעלה, הסופר גרהם גיבסון, ידועה בפעילותה הענפה בנושאים חברתיים ולמען איכות הסביבה. כאשר אני מספרת לה שבעוד אנחנו מדברות, ישראל נמצאת בעיצומה של סופת אבק היא מציפה אותי בשאלות בטון מודאג ולבסוף קובעת, שכנראה מדובר ברוח שמגיעה מהמדבר. לדבריה, גם בקנדה המצב מדאיג: בעוד שבחורף מורגלים תושבי טורונטו בטמפרטורה העומדת על מינוס עשרים מעלות, מזג האוויר הנוכחי עומד על אפס מעלות בלבד, מה שמעלה חשש לבצורת עתידית, לשרפות ביערות ועוד תופעות מדכדכות.
גם "מזרן האבן" נפתח בסופת קרח. ובכלל, לכל אורכו אי אפשר להפריד בין השינוי וההתבגרות שעוברות הדמויות לזה שעובר הטבע והעיר המקיפים אותם.
"יש לנו הרגל לחשוב על בני האדם והטבע בנפרד, אבל אנחנו בתוך הטבע והטבע בתוכנו; בכל פעם שאת שואפת אוויר את שואפת טבע. כל דבר שמשתנה בשיטה האקולוגית עתיד להשפיע על חיינו במיוחד כעת, בעידן של שינויים אקלימיים שלא ניתן להכחישם בצד אירועים שלא ניתן להתעלם מהם כגון בצורת או סופות. אירועים כאלו משפיעים על כולנו בעקיפין – גם מי שלא חווה את מזג האוויר במישרין, לכן הנושא מעסיק אותי ומדאיג אותי".
עוד עסוקה אטווד בימים אלה בפרויקט
Hogarth Shakespeare
המדובר, במסגרתו סופרים ידועים כאן טיילר, הווארד ג'ייקובסון או יו נסבו כותבים מחדש
(המונח המדויק הוא
re-visiting
מחדדת אטווד)
כמה ממחזותיו הידועים. אטווד מבקרת מחדש, אם כן, ב-"הסערה" ומנגד כותבת את הראשון בסדרה של רומנים גרפיים בהם יככב
Angel Catbird, גיבור-על שיצרה שכשמו כן הוא – חצי חתול וחצי ציפור. כמובן – בשיתוף עמותת "Keep Cats Safe and Save Bird Lives" הקנדית. "ההתלהבות מהפרויקט והקהל העצום שמחכה לו גורמת לי לחשוב שאולי תמיד הייתי צריכה להתרכז רק בקומיקס" מהרהרת אטווד ואז מתקנת "כלומר – רומן גרפי. ככה קוראים לזה היום, נכון? בואי נשמור על טעם טוב", היא משתעשעת, "אז כן, אני בעיקר נהנית".
פורסם בישראל היום
