מאיר שלו – "הספרים שלי נטועים באדמת הארץ הזאת"

מאיר שלו, שספריו חרושים בתלמיה של הארץ, מתייחס לכתיבה כאל סוג של עבודת כפיים. שלו,שאינו ניגש לשולחן העבודה ללא תנ"ך ומגדיר צמחים, ושכתיבתו היא שיר הלל לשפה העברית, אינו מופתע מכך שספריו מתורגמים ליותר מ-20 שפות, שכן "כל אדם בכל מקום בעולם יודע מה זה בית"

שדות שבעמק קידמוני באהבה, בדרכי למאיר שלו, ולביתו שבכפר. משבצות לחות של ירוק כהה ובהיר מפוספסות בתלמים חומים. ביניהם דוהרת המכונית שלי, לפגישה עם הסופר שלפני 20 שנה פרץ לתודעה הציבורית עם ה"רומן הרוסי" שלו שמיד הפך לרב-מכר, ומאז עמק יזרעאל רשום על שמו בטאבו של הישראליות. מאיר שלו, שבחר לחזור לעמק כדי לכתוב, מתגורר וכותב בבית צנוע ופשוט למראה, שתול בין עצים וצמחייה חצי פראית, ממש כאילו יצא מ"פונטנלה". כשאנו נכנסים פנימה, מתגלה מולי שולחן עץ גס שעליו לפ-טופ. תנ"ך מצידו האחד, ומשקפת ומגדיר ציפורים מצידו השני.

"כילד מעולם לא היו לי כוונות להיות סופר", אומר שלו. "רציתי להיות זואולוג. עד היום אני רוצה להיות זואולוג. כנראה שזה כבר לא יקרה". ואז הוא מוסיף בגאווה כי "רומן רוסי קיבל פרס ספרותי יחיד במינו מאגודת האנטומולוגים (חוקרי החרקים) הישראלית, בגלל התיאורים האלו".

באמת התחלת לכתוב בגיל מאוחר יחסית.

"כך התגלגלו הדברים. את 'תנ"ך עכשיו' כתבתי כסדרת מאמרים ל'הארץ' שבהמשך כינסתי בספר, ואת ספרי הילדים התחלתי לכתוב כי נולדו לי ילדים וסיפרתי להם סיפורים. כל אותו זמן עבדתי בטלוויזיה וברדיו ונעשיתי פחות ופחות שבע רצון. הכתיבה, למעשה, באה אצלי מתוך רצון לשנות את מה שאני עושה".

כשיצא "רומן רוסי" הוא מיד זכה להצלחה גדולה. זה הפתיע אותך?

"ההצלחה באמת הייתה מאוד מהירה וגדולה, וזה הפתיע ושימח אותי. מאוד. גם כי רציתי שיקראו את הספר וגם כי זה איפשר לי לשבת לכתוב את הספר הבא. בסך הכול, כתבתי ספר שאני אוהב לקרוא. זה הקריטריון שלי. וקיוויתי שיהיו לו עוד קוראים".

מה גורם לך להתחיל לכתוב – הדמות או הסיפור?

"אני מתחיל מסיפור מאוד קטן, כמעט תמונה. ב'רומן רוסי' התחלתי מהרעיון של בית הקברות. מישהו שעושה ביזנס מקבורה. ההתיישבות העובדת בהחלט השתמשה בספר שלי יפה ואני לא לוקח אחוזים. התמונה הבסיסית הייתה של איש עם פר על הגב. זו אגב תמונה שלא המצאתי. היא מוכרת, בין השאר, מהמיתולוגיה היוונית. הרבה תיאורים אצלי לקוחים מסיפורי המשפחה שמהולים בהרבה דימיון. מה שנוטים לכנות – ריאליזם פנטסטי או ריאליזם מאגי".

ואם כבר ריאליזם מאגי, המקטרגים שלך אוהבים להגיד שאתה מעתיק או מושפע מגבריאל גרסיה מארקס, שנחשב לגדול הסופרים של הז'אנר הזה.

"אני מעתיק ומושפע מסבתא שלי ומהדודים שלי ומאמא שלי. הם כולם פה מנהלל וזה סוג הסיפורים ששמעתי כשהייתי ילד. חמור שעף בלילה ללונדון ועננים של גשם שנמצאים במערה בתוך ההר (שגם הזכרתי ב'רומן רוסי' וגם בספר ילדים.) קראתי הרבה מאוד מגיל צעיר. היו סיפורי תנ"ך משפחתיים, והרבה סיפורים על הילדות באוקראינה שמאוד אהבתי לשמוע. מציאות של נהר קפוא, שלג, זאבים, יערות עצומים. דברים שהקסימו אותי. לא סתם קראתי לספר 'רומן רוסי'".

הכת של "עשיו"

האגדות שמתהלכות סביב כתיבתו האפית של מאיר שלו, מספרות על תחקירים של שנים שהוא עושה לפני כתיבת כל ספר. הוא, מצדו, מחייך על ההפרזה ומדבר על כמה חודשי תחקיר לפני תחילת הכתיבה כשהסיפור כבר קיים בראשו. "כשהתחלתי לכתוב את 'רומן רוסי', נשארו בארץ כ-20 איש משרידי העלייה השנייה. כולם מעל גיל 90 ואת כולם פגשתי. חלק היו בבתי אבות וחלק עוד עבדו. פגשתי את סלוצקין וסורקין. האחד מעין-חרוד איחוד, השני ממאוחד. אחד שרברב השני רפתן. אחד בן 96 השני 94. ב'רומן רוסי' יש עשרות אלפי עובדות קטנות של חקלאות שעליהן עשיתי תחקיר נרחב. מצאו לי שתי טעויות בלבד ואני מאוד מרוצה מזה".

מה היו הטעויות?

"צבע לא נכון של טרקטור ושני גידולים (בקיה וסורגום) שלא יכולים לגדול אחד ליד השני כי הם לא מאותה עונה. ב'ביתו במדבר' העירו לי על טעות במתמטיקה. אבל בדרך-כלל, אני קפדן".

התחושה היא שהקוראים התאהבו ב"רומן רוסי" ומאז הם הולכים איתך לכל הדרך.

"זה לא נכון. האנשים שמתמכרים לספר אחד שלי הם דווקא אנשי הכת של 'עשיו'. יש לי הרבה קוראים צעירים שאני מקבל מכתבים מטיולי התרמילים שלהם במזרח, בדרום אמריקה וכו'. כשהבת שלי נסעה, היא הודיעה לי בהתרגשות שהערך שלי בשוק החלפות התרמילאים הוא טוב מאוד. מחליפים ספר שלי בשלושה ארבעה ספרים אחרים וזה מאוד נחשב".

עד כמה הכתיבה שלך שאובה ממקומות ביוגראפיים?

"זאת שאלה מורכבת. אני מוצא את עצמי בכל ספר ביותר מדמות אחת. בחיי הפרטיים אין דרמות שמצדיקות רומן, אבל אני מכניס מדי פעם תחושות שלי, חוויות קטנות. השתמשתי, למשל, בפציעה שלי מהצבא, גם ב'פונטנלה' וגם ב'רומן רוסי' וקצת ב'עשיו'. תיאור הפציעה ב'יונה ונער' כמעט זהה לשלי. רק שלמזלי היה לי הליקופטר. ולו המסכן הייתה רק יונה.

"מעבר לכך, החומרים הביוגראפיים הם כמובן לא רק שלי. אני שואב מסיפורים על אנשים שחיים ושחיו פה. זו ארץ קטנה והספרות נתקלת במציאות שהתרחשה באמת. בייחוד בספרים שלי שיושבים על האדמה של הארץ הזאת".

ומה יחסך אל הדמויות שאתה בורא? אתה ממשטר אותן או נותן להן חופש פעולה?

"זה תלוי. תוך כדי הכתיבה, הדמויות מתחילות לגלות עצמאות וחבל לדכא אותן. הן מספקות דברים יפים שאני משתמש בהם, אבל אני לא נותן להן להשתלט על הספר. דמויות הן כמו שחקנים. הן רוצות תפקידים גדולים. זו המדיניות הקבועה שלהן. לכן, צריך לתת להן להתבטא אבל הן צריכות להבין מי בעל הבית בספר. וזה אני".

הרעיונות עולים בהליכה

מאיר שלו, כמו גיבורי ספריו, הוא דור שלישי לעלייה השנייה: "ההורים של אמי נשארו בנהלל, וההורים של אבי (המשורר המנוח יצחק שלו, מחבר 'פרשת גבריאל תירוש') עברו ממרחביה לטבריה, ואחר כך לירושלים". לכן, אין זה מפתיע שערך העבודה אצלו (בעיקר עבודת כפיים) עומד לפני כל רומנטיקה ספרותית. "כתיבה זו עבודה של בעל מלאכה. יש הרבה מסגרות ונגרות וסנדלרות. לא הכול מלודיות וארכיטקטורות ומריחת צבעים על בד. הספר צריך לעבוד. אסור לו ליפול. כשבונים גשר הוא לא צריך להיות רק יפה אלא בעיקר יציב. אני אוהב ללטש ולהחביא תפרים ולשתול רמזים בצורה מאוד מושכלת".

כשאני מזכירה לשלו את טוני מוריסון שנהגה להשכים הרבה לפני השחר כדי לכתוב לפני שילדיה הקטנים יתעוררו, וטענה כי חשוב לה לצורך היצירה לראות את השחר עולה, הוא צוחק ואומר: "לא מעניין אותי לראות את השחר עולה. בשעות המוקדמות המוח שלי חד ואני עובד טוב. אני קם בארבע וחצי בבוקר ועובד עד תשע. אוכל ארוחת בוקר ועובד עד אחת וחצי ואז אני מנמנם איזו שעה כי קמתי מוקדם. אחר-כך, אני עובד עוד שעתיים שלוש, שבהן אני יותר עורך, והולך לישון מוקדם. כשאני בירושלים, אני משתדל ללכת ברגל לעבודה למשרד ב'ידיעות'. הליכה חשובה לי כי אז עולים הרעיונות. או שאני עובד בגינה, או שאני הולך ברגל לאן שצריך, וזו ההתעמלות שלי. בסך הכול חוץ מהבעיות הקשורות בפציעה שלי, אני בכושר טוב מאוד".

אין לך פנקס ליד המיטה, למקרה שפתאום יעלה לך איזה רעיון בלילה?

"בלילה לא עולה לי כלום. בלילה אני ישן. אני לא אוהב את השמאלץ הזה. בכלל, במהלך כתיבה של ספר חדש, ישנם בערך שניים וחצי רגעים שאני זוכר את רגעי נחיתתם. רגעים מסחררים. כל השאר זה עבודה שחורה, שגרתית, יומיומית, סדורה ומאורגנת".

"אני בעד חברה שתגדיר לעצמה אליטות"

מה שעוד מייחד את ספריו של שלו, לבד מעלילות שנעות בין ריאליזם לפנטזיה וגיבורים גדולים שהתהלכו כאן בין בית אלפא לנהלל, זו העברית העשירה והיפיפייה שלהם.

בניגוד לאלה שמבכים את הידלדלותה של השפה, שלו אינו מפנה את עורפו אל הסלנג. השפה עבורו היא אורגניזם חי ואין לו שום בעיה, למשל, עם הפועל לסמס. "לסמס זה יופי", הוא אומר. "הבעיה היא אחרת. לחברה הישראלית היום אין עניין לא בהשכלה, לא בחינוך ולא בתרבות. היחס לשפה הוא חלק מזה, ואם חוגים באוניברסיטה נסגרים משיקולים כלכליים זה גם חלק מהעניין".

וכאן אנחנו מגיעים לסדר העדיפויות הלאומי ואי אפשר שלא להבחין בשמץ של ייאוש בקולו כשהוא אומר: "העובדה שראש הממשלה מתעסק באופן עקבי עם מאמני כדורסל ושחקני כדורגל ולא עם אנשי אקדמיה ותלמידים מצטיינים, מקרינה בוז לתרבות ולחינוך. החברה היהודית לדורותיה החליטה שחינוך והשכלה חשובים ולכן לימדה את ילדיה קרוא וכתוב בגיל שלוש, פרנסה את אברכיה, ודרשה מהעשירים לממן אותם. ככה צריכה להתנהג מדינת ישראל.

"אבל המדינה נמצאת במלכוד כפול: שטחים והתנחלויות שגוזלים את כל כוחה, כספה וזמנה, בצירוף לאישים קטנים נטולי חזון שעומדים בראשה. אני בעד חברה שתגדיר לעצמה אליטות – האקדמיה, מכון ויצמן, הטכניון וגם הישיבות – ותסמן אותן כמופתים. אבל החברה שלנו לא קובעת לעצמה חזון פוליטי לפעול לאורו, ולא אמות מידה תרבותיות לפעול לאורן".

על מה אתה עובד עכשיו?

"הרומן הבא כבר יושב לי בראש ועשיתי 80% מהתחקיר. במקביל, אני כותב קובץ מאמרים על התנ"ך, פחות פוליטי מ'תנ"ך עכשיו', ויותר תנ"כי, ויש קו שמאחד את כל המאמרים האלו. אני כל-כך נהנה מהכתיבה על תנ"ך שהחלטתי לשים את הרומן בצד. שיחכה קצת".

ומה עם השמועות שתרגמת ספר?

"כשכתבתי את 'יונה ונער' שבתי לקרוא לצורך התחקיר ספר שתורגם לעברית בשנות ה-50, על יונה מכלכותה, שנלקחת במלחמת העולם הראשונה עם יחידות של הצבא ההודי להשתתף במלחמה באירופה והיא עובדת כיונת דואר. היונה עוברת הפגזה ולוקה בתסמינים של הלם קרב (שאז עוד לא הכירו את המושג). קיבלתי את הספר כשהייתי ילד מהמתרגם שלו דאז, ירוחם לוריא, שהיה חבר של הוריי. קראתי את הספר שוב, וראיתי שהוא נפלא, אבל יהיה קשה לקרוא אותו היום. אז תרגמתי אותו מחדש תחת השם 'צ'יטרה גריבה – סיפורו של יון'. בהזדמנות זו עשיתי עמו חסד והכנסתי תיקונים בתחומי הטבע והצפרות".

ספריו של מאיר שלו תורגמו ליותר מ-20 שפות, דבר מפתיע כשזוכרים שיצירתו עשויה מחומרים מקומיים כל-כך שנראה שרק מי שמצוי בכאן ובעכשיו יכול להבין. או במילותיו: "בכפר יחזקאל ובכפר יהושע חושבים שאם התל-אביבים לא יודעים שבקיה וסורגום לא גדלים באותה עונה, איך הם יבינו את 'רומן רוסי'?".

אבל ספר טוב צריך להיות עשוי מחומרים שנוגעים לכל אדם, ולפעמים דווקא ספרים מארצות רחוקות מצליחים יותר כי הם מתעסקים באנושי: "הספרים שלי הם בהחלט ספרים שכתובים מתוך נוף הארץ ואנשיה ותולדותיה ושפתה. זו התפאורה שעליה הם יושבים. ודווקא בחו"ל, הקוראים שפונים אלי בשאלות, פחות מוטרדים מהדיוק של תיאור הקרב בסן סימון, דבר שמטריד קוראים בישראל. הם מוצאים את הנושאים אוניברסליים. כי 'יונה ונער' אינו רק סיפור אהבה ממלחמת השחרור. הוא סיפור על בית. שיכול להיות שובך יונים או רחם של אשה. וכל אדם בכל מקום בעולם יודע מה זה בית".

נראה כי האהבות אצלך גדולות מהחיים.

"אהבה לא יכולה להיות גדולה מהחיים. היא חלק מהחיים. ב'פונטנלה' הוא נושא אותה על הגב. אבל היא זו שקובעת לאן הולכים, איפה עוצרים, מה עושים. ביחד הם מיצרים ישות אחת. אני לא מתאר אהבות בלתי אפשריות. אהבות אמיתיות הן לא פחות מרשימות ודרמטיות. חלק מחזיקות מעמד וחלק לא. זה כל היופי והעניין. ביאליק שואל מה זאת אהבה, ואני אומר – 'אל תעשה את עצמך. אתה יודע בדיוק מה זאת אהבה, ואני יודע מה זאת אהבה. הבעיה היא רק לנסח את זה במילים".

ואם מדברים על אהבה, שלו שוב מפתיע כשהוא מספר שהספר האהוב עליו מכל ספריו הוא דווקא ספר הילדים – "איך האדם הקדמון המציא את הקבב הרומני' שעליו קיבל המאייר הקבוע שלו – יוסי אבולעפיה, את פרס נחום גוטמן לאיור. "נהיה אצלי מצב די קבוע שבו כשאני נתקע במהלך כתיבת רומן, כשאני מרגיש שאני דופק את הראש בקיר ולא קורה כלום, אז אני עוזב את הרומן לכמה חודשים וכותב ספר ילדים. זה מאוד מועיל".

 

פורסם בעיתון גלובס