בתוך החלוקה של העולם למדינות יש כמה דברים תמוהים, שלא נאמר מטופשים. איך רוסיה כל כך ענקית ומדינות אירופה כל כך קטנות? מה זה הקו הישר המוזר הזה שמפריד בין ארצות הברית לקנדה? ואני לא מדברת אפילו על הגודל של המדינה שלנו ואיך פתאום בראש הנקרה היא הופכת להיות מדינה אחרת, ולחרמון יש חלק שאנחנו לא יכולים להגיע אליו. בתוך החלוקות התמוהות בעולם, אחת המוזרות ביותר היא הגבול המוזר בין ארגנטינה לצ'ילה. מה זה אמור להביע? אי אפשר היה פשוט לתת למדינה אחת להגיע מים עד ים וזהו?
ונוסף על כך, קיימת שנאה תהומית בין התושבים שמעברו האחד של הגבול המוזר הזה לעברו השני. לפני מאתיים שנה אף ניטשה ביניהם מלחמה. והדבר הכי מוזר הוא שהתושבים נראים אחרת לגמרי – בארגנטינה הם תמירים ויפי תואר (אומרים שזה בגלל שהם שילוב של איטלקים ואינדיאנים) ובצ'ילה הם אינדיאנים נמוכים ועגלגלים. בכל מקרה – צ'ילה היא מדינה מוזרה מאוד, וגם די נחבאת אל הכלים. היא דקה וארוכה, מספרים עליה שאי אפשר למחוא בה כפיים בלי לעבור את הגבול לארגנטינה, הצפון שלה במדבר והדרום בקרחונים.
אבל אם טיילתם בצ'ילה אתם בטח יודעים שהיא יפהפייה. סוג של גן עדן, והצ'יליאנים אנשים פשוטים וחמים ומכניסי אורחים. ומעל הכל, מבחינתי, לפחות שני דברים שיצאו ממנה שווים את קיומה. האחד- הסופרת איזאבל איינדה שכתבה המון ספרים מעולים שלא נדבר עליהם היום, והשני – הספר "אנחנו שאוהבות כל כך" של מרסלה סראנו.
אני אוהבת רומנים שמלמדים אותי היסטוריה. אפשר לקרוא ספרי היסטוריה, לפעמים זה אפילו מעניין. אבל עוד לא קרה שזכרתי פרטים שקראתי בספר אינפורמטיבי כמו שזכרתי אחרי שקראתי רומן רגיש ומרתק שהתרחש בתוך תקופה היסטורית. לא הייתי יודעת שצ'ילה היתה סוציאליסטית עד 1973 ואז התרחשה בה הפיכה צבאית איומה אלמלא הספר הזה. ואני לא יכולה לשכוח את זה כי שרה, אחת מארבע גיבורות הספר, היתה בקשר רומנטי מיני וסוער עם אחד המנהיגים הסוציאליסטים בתקופה הטובה, והם נאלצו לרדת למחתרת ולברוח מהארץ ב 73 ואז, בתסכולו, הוא בגד בה עם חברה שלה והיא חזרה לבדה לצ'ילה, נושאת את ילדתם ברחמה.
ולא הייתי מבינה עד כמה איום היה משטר האימים של פינושה אלמלא היתה מריה, הפמיניסטית היפה והנועזת, מאבדת את אחותה שמתה בעינויים במרתפי המשטרה, כשהיא אוחזת בידו של האיש שמענה אותה.
ולא הייתי מבינה את המהפכה הסוציאליסטית על כל מורכבותה אלמלא סיפור הילדות של מריה שגדלה במשפחה אריסטוקרטית, שמצד אחד החזיקו בשטח עצום של אדמות והעסיקו בהם משרתים אין ספור, ומצד שני ויתרו עליהם מרצון בשם הסוציאליזם מאחר שהיו אינטלקטואלים וליברלים.
"אנחנו שאוהבות כל כך" הוא ספר עדין. כל כך עדין שבכלל לא שמים לב שהוא מעביר מסה של ידע. הספר כתוב מנקודת מבטה של אישה בת 52, נשואה עם ילדים, שמזמינה את שלושת חברותיה הטובות לנופש בבית באזור האגמים של דרום צ'ילה. תוך כדי בילוי אנו פוגשים את הנשים הללו שהגילאים שלהם נעים בין שלושים ושבע לחמישים ושתיים, שומעים על ילדותן, על ההווה שלהם ועל כל מה שקרה באמצע בתוך התהפוכות שהמדינה שלהם עברה בין שנות השבעים לשנות התשעים: סוציאליזם מוצלח, הפיכה צבאית, משטר אימים חשוך, דמוקרטיה מושחתת, נפילה כלכלית קשה ועוד ועוד. ובתוך זה ארבע נשים.
אנו יודעים שנפגשו במכון מחקר שאיננו יודעים מה טיבו, וזה גם לא משנה לנו. שתיים מהן אקדמאיות, אחת מהנדסת אזרחית ואחת עיתונאית. שתיים מהן פעילות פוליטית, שתיים לא, שתיים נשואות, שתיים לא, וכולן נשים חיות, רגישות, מתפקדות ברצף היומיומי ושומרות סודות בתוך נפשן הרגישה והמורכבת. נשמע לכם מוכר?
יכול להיות שזה ספר נשים. יכול להיות שאפשר לקרוא אותו רק מגיל שלושים ומעלה. יכול להיות שהוא מדבר בדיוק על התהליך הזה שאישה עוברת לקראת גיל הארבעים שלה, כשהיא מתחילה לוותר על הילדות ולקבל את היותה אישה (מה שהילדים שלה וכל מי שסביבה כבר יודע מזמן). אני יודעת שהרגשתי כאילו הוא מדבר אל נימי נפשי הפנימיים ביותר, אף שמעולם לא הייתי צ'יליאנית, מעולם לא חוויתי דיקטטורה (תודה לאל, שרק ימשיך כך). אפילו סוציאליזם לא ממש חוויתי. אבל מתוך נפשן הרגישה והאוהבת של ארבע נשים גם ההיסטוריה של צ'ילה נשמעת לי מוכרת.
כשראיתי את הספר הזה בפעם הראשונה, הדבר הראשון שחשבתי היה "איזה שם מעולה. כמה חבל שאני לא כתבתי ספר בשם הזה…" היום אני יכולה להגיד בבירור, שאם תשאלו אותי מה יש לי לומר על הספר "אנחנו שאוהבות כל כך" הוא שאני אוהבת אותו כל כך.
ניתן להשיג את הספר בספרית הקורא העברי
מירב שני
מנחת קבוצות ויחידים בדרך האקולוגיה ההוליסטית, מלווה הריון ולידה, כותבת ועורכת, אם לשלושה ורעיה