פפיצ'ק (כך נקרא לו כמצוות אימו), היה הילד הכי קטן בבלוק התאומים והגמדים של דר' מנגלה.
וגם המספר שלו – A2459, שנחקק בידו, היה המספר הכי נמוך, כי הוא בא לכאן לפני כולם…
הוא היה בן ארבע כאשר ננעלו עליו השערים של מחנה ההשמדה ובן חמש כאשר שבו ונפתחו.
הוא לא ידע את שמו, לא היה לו מושג מניין הוא בא ולאן הוא הולך.
הילד פפיצ'ק, יליד פראג, היה בן ארבע כשגירשו הגרמנים את משפחתו למחנה אושוויץ-בירקנאו.
לפפיצ'ק הייתה אחות תאומה, מרתה, ועובדה זו חרצה לפחות את גורלו של הילד לחסד, שכן הוא ואחותו מרתה צדו את עיניו של רופא ה-ס"ס, יוזף מנגלה, שחיכה על הרציף ל"מועמדים טריים" למאגר קרבנות ה"ניסויים רפואיים" שלו.
אמו ואחותו נלקחו לבלוק התאומות, והוא נלקח לבלוק התאומים והגמדים.
חומר מסתורי הוזרק בגבו, הדואב וכואב מאז, בעיניו הוזלף חומר חריף שסימא אחת מהן,
לתוך מוחו הוחדרה בכוח מחט אימתנית ואולי נערכו בגופו הקטן "ניסויים" נוספים, שנשתכחו ממנו.
לפי מסמכי מחנה אושוויץ שנשתמרו, עבר הילד שלושה טיפולים במרפאתו של מנגלה:
ב-26 ביוני 1944, ב-18 באוגוסט וב-11 בנובמבר באותה השנה.
מרתה עברה ניסויים אצל הרופא המפלצתי בתאריכים שונים, האחרון שבהם ה-28 בנובמבר 1944.
את אמו ואחותו ראה פפיצ'ק הקטן רק פעמים ספורות מעבר לגדר המחושמלת.
באחת הפעמים צעקה אליו אמו וביקשה שלא ישכח את שמו ומקום הולדתו. עקבות השתיים אבדו.
יוסי שריד פגש את פטר גרינפלד – "פפיצ'ק" (בזמן המפגש היה פקיד בביטוח-הלאומי באשקלון, כבן 50, נשוי ואב לשתי בנות ובן), לקראת 1989 כמלווה של קבוצת "תאומי מנגלה" במסעם לאושוויץ-בירקנאו. השתיקה של פטר עוררה את סקרנותו והוא התוודע אליו וכך אל סיפורו, אותו סיפר לראשונה: איך סגרו מלתעות הכריש הטורף – אושוויץ – על ילד בן ארבע ואיך הוא נחלץ.
שריד הרגיש שהוטלה עליו החובה להוציא את פטר פפצ'יק ממחבוא שתיקתו ולהפקיד את סיפור חייו ביד ושם, והוא עושה זאת בשפתו הייחודית מתוך קרבה נפשית עמוקה ורמה עילאית של הזדהות בספר "פפיצ'ק הוא לא ידע את שמו".
שריד ממלא בספר זה את תפקיד השליח, שליחו של פטר (פפיצ'ק) חברו ובן גילו.
כאשר אמא של יוסי מוליכה אותו אל גן הילדים של הגננת רבקה במושבה רחובות, הוליכה אותו אמו של פטר הקטן ואת אחותו התאומה אל גן הילדים המעונים של דר' מנגלה, מלאך המוות.
הספר הוא גם תיאור מהלך השחזור בעזרתו של קלמן בראון, שגם הוא היה תאום בבלוק של דוקטור מנגלה וזכר את פפיצ'ק, ש"היה הבן יקיר של הצריף. כל אחד שם ניסה לשמור עליו, להאכיל אותו כדי שיישאר בחיים. אולי הוא היה כמו קמיע לכולנו: אם הוא יחיה, נחיה גם אנחנו. אני בעצמי הייתי בסך הכל בן 14, אבל ילד בן ארבע הופך גם ילד בן 14 לאבא שלו".
פפיצ'ק לא שכח גם את ברקוביץ', עכשיו בארצות-הברית, גם הוא תאום, מבוגר מעט יותר, שלאחר הבכי היה עוזר לו לקנח את האף ואת העיניים, כדי שה"רופאים" לא יראו את הליחה ואת הדמעות ולא יתרגזו ויענישו. עד היום יש לו לפפיצ'ק, לפטר, התנועה הזאת, המוכנית, של קינוח האף ביד, וכשראה אותו ברקוביץ' מקנח אחרי 40 שנה,הוא תכף ומיד אמר לו – אתה פפיצ'ק.
את יום השחרור אפשר לומר שהוא ממש זוכר – פפיצ'ק שלנו – הוא היה כמעט בן-חמש, הניצול הצעיר ביותר שיצא בחיים מאושוויץ. ובאוושוויץ-בירקנאו מי שנשאר בחיים לא נשאר ילד.
צבי שפיגל, אחד המבוגרים בבלוק, אסף את כל הבנים התאומים מהבלוק, והם התחילו ללכת לפלסטינה….
כל אחד היה שקוע בעצמו, ולא היה מי שישים לב לפפיצ'ק, ששקע בשלג העמוק ובשינה עמוקה, אי-שם בין המחנה לתחנת-הרכבת, ואנשים חלפו על פניו, ילד בן חמש, וחשבו שהוא מת; היו שם הרבה מאוד מתים בסביבה. פפיצ'ק הבין, כבר ילד גדול, שהשינה הזאת בשלג עלולה לעלות לו בחייו, אבל רגליו כשלו.
כמה זמן ישן, עד ששמע בשנתו מישהו מדבר אליו בכל מיני שפות, כאילו כדי לבדוק איזו שפה הילד הזה מבין. בסוף, האיש דיבר אליו בשפת אימו, שפה שפפיצ'ק הביא איתו מהבית, למרות שהוא כבר קצת שכח מניין הוא בא, והוא בכלל לא ידע לאן הוא הולך.
האיש לקח אותו בזרועותיו ונשא אותו כמו תינוק, וכך הם הלכו בשלג עד שהגיעו לקראקוב. האיש הטוב אסף את פפיצ'ק אל חיקו, ודחק בו לזכור מי הוא ומניין הוא בא, ופפיצ'ק התקשה, אבל האיש לא ויתר, עד שהפצרותיו פעלו על פפיצ'ק כמו היפנוזה, ולבסוף מילט פפיצ'ק כמו צעקה –
אני יוזף קליינמן מפראג, מרחוב ווראקובה 24, בדיוק כפי שאמא שלו ציוותה עליו שיזכור.
מאושוויץ-בירקנאו.
ספר צנום זה כובש את הקורא מייד בגלל כמה גורמים: ראשית בגלל גיבורו, הילד התאום ששרד אפילו את מנגלה השטני, שהצליח לצאת מהגיהנום בחיים. שנית בגלל סגנונו הייחודי של יוסי שריד, שמאחורי חזותו המחוספסת והצינית מסתתרים רגישות רבה, ראייה חדה של התמונה ההיסטורית ורהיטות הבעה.
וגם בגלל סימני השאלה הגדולים, שאינם נפתרים בתחומי המקום והזמן שמציב הספר: להיכן התגלגלו אמא ומרתה, איך סיים מנגלה את חייו, מהם החומרים שהוזרקו לתאומים, מה קרה לתאומים שלא שרדו, ואחרות. ואולי מה שקובע הוא ההזדהות העמוקה של המחבר עם נשוא סיפורו. בכל שורה משורות הספר ניכר הקשר העמוק שבין יוסי לפטר. קשר עמוק זה הוא העושה ספר זה למרגש עד דמעות. אך הספר גם מעציב עד לשורשי הנשמה שכן הוא מעלה אל הזיכרון את מיליון וחצי הילדים היהודים שרצחו הגרמנים.
הספר "פפיצ'ק הוא לא ידע את שמו" – זכה לתואר "ספר החודש" של ynet ו- סטימצקי
ניתן להשאיל את הספר "פפיצ'ק הוא לא ידע את שמו" מספרית הקורא העברי.
יוסי שריד, שר החינוך לשעבר, נפטר בגיל 75 (23 באוקטובר 1940 – 4 בדצמבר 2015)
היה פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומשורר ישראלי. היה חבר הכנסת בתשע כנסות מטעם מפלגת העבודה, רצ ומרצ, ושר בשלוש ממשלות.
בין השאר שימש כשר החינוך למשך שנה (1999–2000), וכראש האופוזיציה (2001–2003).
במסגרת פעילותו הפוליטית עסק רבות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק נגד כפייה דתית והיה ממנהיגיו של מחנה השמאל בישראל.
יהי זכרו ברוך.
