ביקורת ספר: הסדיר יבלום? / אלוף (מיל.) עמנואל סקל

הסדיר יבלום

הספר "הסדיר יבלום?" הוא פרי של מחקר מעמיק ומקיף, החושף תמונה מדהימה של כשל מערכתי שהביא לתבוסות צורבות בניהול שלב הבלימה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. הספר בוחן את הכנות צה"ל למלחמה במטה הכללי, בפיקוד הדרום ובחיל האוויר דרך התנהלות פיקוד הדרום אל מול הצליחה המצרית ב-6 באוקטובר, ניהול קרב הבלימה ב-7 באוקטובר וכלה בהתקפת הנגד האומללה ב-8 באוקטובר. למחקר הזה יש ערך מוסף: ערך אותו האלוף (במיל') הד"ר עמנואל סקל, שהיה מפקד גדוד שריון 52 הסדיר בחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור הספר הסדיר יבלוםהנדבך הראשון בתזה שמעמיד סקל הוא חוסר ההתכוננות התורתית והקונספטואלית של צה"ל לקרב הגנה בכלל – ולקרב הגנה בסיני, בפרט. התפישה הצה"לית והפיקודית (של פיקוד הדרום) היתה שאם המצרים יממשו, כמאמר הגשש החיוור, את תוכניתם האידיוטית לצלוח את התעלה, די יהיה בכוח הסדיר בסיני "לנפנף" אותם, ואוגדות המילואים, כשיגיעו, יוכלו לעבור ישר לשלב התקפת הנגד, שעיקרו צליחה לגדה המערבית של תעלת סואץ והשמדת הצבא המצרי שם. גישה זו, ששורשיה ללא ספק בהיבריס של תוצאות מלחמת ששת הימים, אבל גם בדוקטרינת הבטחון של צה"ל מאז שנות ה-50, הביאה לכך שלא גובשה תפישת הגנה סדורה בסיני. פקודת "שובך יונים" להגנת סיני על ידי הצבא הסדיר היתה לא יותר מתוכנית לפרישת כוחות, ותוכנית "סלע" להפעלת אוגדות המילואים היתה לא יותר מתוכנית הסעה. הצליחה המצרית, שהיתה מבצע צבאי סדור ומתוכנן, נתקלה לפי תיאורו של סקל בהתנהלות לא מקצועית של הפיקוד הבכיר של צה"ל: הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד. פקודות הרמטכ"ל דוד אלעזר לא בוצעו – והוא כלל לא ידע שפקודותיו לא בוצעו. כך בפרישה על פי תוכנית "שובך יונים", כך בפקודה לביצוע התקפת הנגד ב-8 באוקטובר.

אבל גם הרמטכ"ל עצמו לקה בדרך משונה ביותר של מתן "פקודות" והוראות ביצוע עמומות ומנוסחות באופן לא ברור: אלעזר הוציא הנחיות מעורפלות ולא בהירות, המטה הכללי לא תירגם את הוראותיו לפקודות מבצע בעבודת מטה מסודרת ולנוהל קרב מסודר. על פי סקל, הרמטכ"ל אלעזר לא הכיר את גזרת התעלה, לא הבין את מושגי הזמן והמרחב בזירת סיני, ולא היו לו מושגי יסוד בנוגע לחזית המצרית – הוא אף לא ידע כמה מעוזים הוחזקו בקו התעלה. הוא גם ניזון כל הזמן מדיווחים מוטעים, לפעמים פסימיים מדי ולפעמים אופטימיים מדי, של פיקוד הדרום. אלעזר גם לא הפנים את המשמעויות של דוקטרינת חיל האוויר, שלפיה החיל לא יוכל להתפנות לבלימת המתקפה המצרית עד לחיסול מערכי הטילים בסיני.

את אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן גורודיש סקל מתאר כמי שנעדר שליטה בכוחות, שגה בשיקול דעת מופרך והיה מנותק מהמציאות. על פי סקל, גורודיש ניהל את הפיקוד כאילו שהוא מפקד על גדוד או חטיבה, הסיע אוגדות וחטיבות הלוך וחזור בהחלטות תזזיתיות, בפקודות מיקרופון, ללא כל עבודת מטה מסודרת. כל תרגולות נוהל הקרב כפי שתורגלו במשך עשרות שנים באימונים ובמלחמות כאילו נמחקו מהתודעה. בפיקוד לא התקיימה עבודת מטה מסודרת, לא היה מודיעין, לא מערכות בקרה ושליטה, וכתוצאה מכל אלה, לא התקבל מידע על מה שהתרחש בזמן אמת – לא אצל האויב ולא אצל כוחותינו. התוצאה היתה שרשרת של החלטות מוטעות המבוססות על שכבות קודמות של החלטות מוטעות. בפקודת היום של אלוף אריאל שרון עם סיום תפקידו כמפקד אוגדה 143 בינואר 1974, הוא כינה את שהתרחש בפיקוד דרום בזמן המלחמה כ"אובדן עשתונות ואובדן שליטה" – תיאור זה עלה לו בביטול מינוי החירום שלו בצה"ל.

פרק נכבד בספר מקדיש סקל להפעלה השגויה של חיל האוויר במלחמה – ההתמקדות בתקיפת שדות תעופה, שהיתה מיותרת לחלוטין בנסיבות של מלחמת יום הכיפורים נוכח חולשת חילות האוויר של מצרים וסוריה, והאובססיה בהשמדה תחילה של בסיסי הטילים. אובססיה זו גרמה לבזבוז אדיר של משאבי חיל האוויר בשלבים הקריטיים ביותר של המלחמה, ומנעה ממנו מלהתמקד במטרות אסטרטגיות כמו הפצצת ריכוזי ציוד הגישור בתחילת המלחמה, ובהמשך הקרבות, הפצצת הגשרים שעל התעלה, שלא לדבר על סיוע קרוב לכוחות הקרקע.

ההחלטות התזזיתיות במטכ"ל ובפיקוד חיל האוויר גרמו לכך שהחיל נתפס בשעות הקריטיות של פרוץ המלחמה ובימי קרבות הבלימה בשינויי משימה שהצריכו שינויי חימוש, מה שבפועל ניטרל את המטוסים בנקודות קריטיות למשך שעות ארוכות.

תוצאת תמונה עבור הספר הסדיר יבלום

אשר לכוחות הקרקע, בחיל האוויר, היה קוד לתוכנית לסיוע מיידי להם – אך למעשה התוכנית לא עובדה לפרטים מבצעיים ואופרטיביים, ובכל מקרה חיל האוויר העדיף את שיקולי הפעולה שלו, שלא לומר האינטרסים שלו, על פני השיקולים של כלל צה"ל ושל המדינה, וגם איש לא הורה לו לפעול אחרת. כך קרה שלחיל האוויר, אשר בלע בתקופה שלפני המלחמה 52 אחוז מתקציב הבטחון (!), לא היתה, על פי סקל, כמעט כל תרומה למערכה בדרום, לא בשלב הבלימה ולא במעבר להתקפת הנגד.

הפרק האחרון בספר עוסק ביחסים שבין ישראל לארצות הברית בהקשר של החלטת ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין בבוקר המלחמה שלא לאשר מתקפה מקדימה, מחשש לאובדן התמיכה האמריקאית. החלטה זו היתה, לדעת המחבר, מוטעית. ישראל לא קיבלה שום "פרס" על כך שנמנעה ממכה מקדימה. ואילו ישראל היתה מקדימה את התקפתה, ארצות הברית לא היתה משנה את החלטותיה בהמשך המלחמה, שכן האמריקאים פעלו אך ורק על פי האינטרסים האמריקאיים – לתמוך ב"קליינטית" שלה, ישראל; מול הקליינטית של ברית המועצות. ארצות הברית בחרה לתמוך בישראל כדי להביא את המצרים לצורך לתיווך האמריקאי, אך לא איפשרה לישראל להכות את מצרים מכה חזקה מדי שתגרום לנפילת המשטר של סאדאת ולהחמיץ את ההזדמנות לשנות את המציאות הגיאו-פוליטית במזרח התיכון. המסקנה הזאת של סקל היא בגדר חוכמה שלאחר מעשה, ולפחות בסוגייה זו לא התגלה כשל מערכתי או מנהיגותי כמו בהתכוננות למלחמה ובניהולה, אלא שיקול דעת לגיטימי והגיוני שלדעת המחבר הוביל למסקנה הלא נכונה. ועוד, ממחקרו של סקל עולה כי גם אילו אושרה והונחתה מכה מקדימה של חיל האוויר בבוקר יום הכיפורים, לא היו תוצאות שלב הפתיחה של המלחמה משתנות כלל, משום שעל פי תורת הלחימה של החיל, מכה כזו, כאמור, לא היתה מונחתת על ריכוזי ציוד הגישור וריכוזי הכוחות המצטופפים בנקודות הצליחה ("המשפכים"), אלא על מערך טילי הנ"מ ועל שדות התעופה (ראשית של סוריה ורק אחר כך של מצרים).

עם זאת, ספרו של עמנואל סקל אינו נטול פגמים. המחבר, למשל, טוען כי אריאל שרון צריך היה להתנגד להוראה שניתנה לאוגדה 143 לרדת לגזרה הדרומית בצהרי 8 באוקטובר וזאת לאור העובדה שהוא עצמו היה בתצפית באזור "הברגה" ונוכח במו עיניו כי התקפת אוגדת אברהם אדן (ברן) אינה עולה יפה. לטענת המחבר, שרון, שבמקרים אחרים במלחמה לא היסס לחלוק בחריפות על הוראות הפיקוד, לא ערער על הוראה זו משום שגבר עליו היצר לזכות בתהילה בפעולת צליחה בגזרה הדרומית. זאת טענה קצת מרחיקת לכת ושטחית, והמחבר אינו מבסס אותה על שום עדות או ראיה. ייתכן שסקל מעלה טענה זו בשל העובדה שבוועדת אגרנט שרון נשאל על ידי יגאל ידין בסוגיה זו – אך סקל התעלם מהתשובה ההגיונית והמלאה שנתן שרון לידין לשאלה זו (עדות שרון בועדת אגרנט, עמ' 84-85). אדם קרוב אצל עצמו, אבל בכתיבת ספר כה מקיף היה מקום לצפות מהמחבר להתגבר על הנטייה לתת כיסוי "מועדף" ליחידה שעליה פיקד, או ליחידת האם שאליה השתייך. סקל לא תמיד עומד בדרישה זו. תיאורי הקרבות של גדוד 52, שעליו פיקד במלחמה, זוכים לפירוט יתר בהשוואה לפירוט שקיבלו קרבות של גדודים אחרים. סקל חוזר כמה וכמה פעמים על הביטוי "קרב ההבקעה של חטיבה 14", שאליה השתייך גדוד 52. אין חולק על העובדה שחטיבה 14 נשאה בעיקר העול של קרב ההבקעה בליל 15-16 באוקטובר, אבל לא נכון להגדיר קרב זה, שהיה קרב הבקעה אוגדתי במהותו, כקרב חטיבתי. דוגמה נוספת היא בתיאור קרב השריון-בשריון הגדול בגזרה המרכזית ב-14 באוקטובר: המחבר מתאר את קרבות ההשמדה של חטיבות השריון המצריות מדיביזיה 21 המצרית כאילו רק חטיבה 14 הצה"לית בלבד השתתפה בהם. תיאור זה הוא חלקי ומאוד לא מדויק. בספר יש ליקויים מתודיים בעייתיים מאוד: חסר בו אינדקס שמות; ואפראט מראי המקום חלקי מאוד ולא מסודר: רוב מראי המקום גם מופיעים בסוף פסקאות או פרקים ולא בצמידות לטקסט המסתמך עליהם. ציטוטים מובאים בדרך כלל ללא מראה מקום, וקשה מאוד לעקוב אחר המקורות.

לסיכום, ספרו של עמנואל סקל הוא ספר חובה לכל מי שמבקש לדעת כיצד מצאה ישראל את עצמה, שש שנים אחרי מלחמת ששת הימים, כשבידיה מרחב אסטרטגי חסר תקדים – כל מדבר סיני – והיא נחזית בעיני העולם כולו כמעצמה צבאית אזורית, במצב שבו שר הביטחון שלה, משה דיין – האיש שצפה הכל מראש, אך לא היה אחראי לכלום – מדבר על חורבן בית שלישי.

סא"ל (במיל') עודד מגידו שירת כמ"פ שריון במילואים במלחמת יום הכיפורים וכמג"ד שריון בשנות ה-80

עמנואל סקל, מפקד גדוד 52 במלחמת יום הכיפורים. ראשי הצבא איבדו שליטה

עמנואל סקל (נולד ב-10 באוגוסט 1940), אלוף בצה"ל, כיהן כמפקד מפקדת חילות השדה, קיבל את עיטור העוז במלחמת יום הכיפורים.

לאחר שפרש משירותו הצבאי, מונה סקל ב-1995 למנכ"ל חברת קו צינור אילת אשקלון (קצא"א), תפקיד בו שימש עד 2005. כיהן כמנכ"ל חברת פוספטים בנגב וקיבל על ניהולו את פרס קפלן. בשנים שלאחר שיחרורו מתח ביקורת על מינויו של דן חלוץ לרמטכ"ל ועל תופעת ההשתמטות משירות צבאי. לאחר מלחמת לבנון השנייה שב לשירות מילואים כחונכו של מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ.

ב-2010 הוענק לו הדוקטורט במדעי המדינה מאוניברסיטת בר-אילן על עבודתו "הסדיר יבלום? החמצת ההכרעה בקרב המגננה במערב סיני במלחמת יום הכיפורים", על פיה פרסם גם ספר באותו שם בהוצאת מעריב שראה אור בשנת 2011. על ספרו זה זכה בשנת 2012 בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

הוא חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן, ומרצה מן החוץ במרכז הבינתחומי הרצליה.

אפשר היה להכריע את המלחמה בתוך ארבע-חמש יממות. עמנואל סקל, בביתו ברחובות.

סקל מתגורר ברחובות, נשוי לעדנה ואב לשלושה; בנו הבכור, יואב, שירת בסיירת גולני ונהרג ב-1986 במהלך מבצע בדרום לבנון.

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.