מה סוד הקסם של הרלן קובן? איך יכול להיות שבשוק רווי כל כך במותחנים, כל רומן חדש שלו מזנק מיד לראש רשימת רבי המכר?
נוסחה פשוטה: בסוף היום, כולנו חרדים נורא למשפחות שלנו.
הרלן קובן הוא סופר יהודי – שם משפחתו המקורי הוא "כהן" קראו לו חיים כהן – הוא נולד בעיר ניוארק שבניו ג'רזי.
סבו היגר מירושלים ועלה לארצות הברית לפני הקמת המדינה, אך חלק ממשפחתו נשארה בארץ ואפילו יש לו משפחה בראשל"צ, אותה הוא מבקר לעיתים קרובות.
הוא למד במכללת אמהרסט את המקצוע מדעי המדינה ולאחר מכן עבד בענף התיירותי בחברה שבבעלות סבו. כיום הוא מתגורר בניו ג'רזי עם אשתו וארבעה ילדים. הוא כתב את ספרו הראשון בשנת 1990 ועד 2008 הוא הוציא 24 ספרים שמתוכם 21 תורגמו. כל ספריו הפכו לרבי מכר וכמה מהם הופיעו אפילו ברשימת רבי המכר היוקרתית של העיתון ניו יורק טיימס. בכל ספריו הדמות הראשית היא יהודית והוא כותב בספריו על אלמנטים יהודים ובו הוא מספר על צורת ההשכבה אצל היהודים, ומזכיר פעמים את השואה, אבל בצורה שכיף לקרוא ולא משהו שמעיב או מציק.
לקובן יש סדרת ספרים אחת מכל ספריו שגיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקנים שמפענח תעלומות ועל תקן כל מה שיכול להיקרא כגיבור. בשנת 2011, לאחר 10 ספרים בסדרת מיירון בוליטר הוא חתם את סדרת הספרים (שכמעט ואין קשר לרוב בין ספר לספר בסדרה) והחל לכתוב מיד את סדרת הספרים הנוספת, מיקי בוליטר – אחיין של. שהפעם היא יותר מיועדת לבני נוער, שכן הוא הבין שנמאס להורים למצוא את ילדיהם גונבים את הספרים מהם ומתחילים לקרוא בעצמם. אומנם הסדרה הזו היא מיועדת לבני נוער אך היא יכולה להתאים לכל גיל באשר הוא, פשוט התוכן האלים והמיני לא כמו בספרים אחרים.
יש לו ספר אחד שעליו היה סרט צרפתי, ואפילו הופיע בו בתור ניצב, ולא פעם ולא פעמיים היה דיבור על הפיכת סדרת מיירון בוליטר לסדרת סרטים ואפילו מייקל לואיס ניסה להתקבל לדמות הראשית הזו. אין לי מושג מה הלך עם זה…
קוראי העברית הכירו אותו לראשונה ב"הנעלמים", "Gone For Good", והתאהבו: הספר היה לרב מכר ענק גם בישראל, וכך – מאז שנת 2002 – כל ספר של קובן שמתורגם לעברית הופך חיש מהרה לקריאת חובה של חובבי מותחנים, אבל לא רק שלהם. עם הצלחות קשה להתווכח, ובעצם כל מה שניתן לעשות הוא לנסות להסביר מדוע, בשוק רווי כותרים ועתיר בלשים, קובן משכיל שוב ושוב ליצור מלים שלא בהכרח מנסות לגעת, אבל ללא ספק מצליחות להלום.
כבר בקריאה של המשפטים הראשונים ב"הנעלמים", תגלו שהטריטוריה הספרותית החביבה על קובן שונה בתכלית מן המחוזות שבהם מתהלכים בלשים קשוחים, או מפענחי תעלומות מזדמנים שאינם עובדים בשרות המשטרה.
המוסכמה החבוטה ביותר בספרות הבלשים היא שפשע – במיוחד רצח – מאיים לפרום לעד את הסדר החברתי הנכון, ושאנו קוראים בשקיקה את הסיפור לא רק כדי לגלות מי רצח, אלא כדי להשיב את הסדר על כנו, לתקן את הרקמה הפרומה ולחוות, באמצעות הבלש, את יכולתנו המשוערת לעשות כן בעצמנו אם ניקלע למצב דומה: אצל קובן מתרחש תמיד, בכל ספר, משהו קצת יותר דרמטי מפשע מזדמן. ה"משהו" הוא תערובת של מעשה פלילי עם איום אמיתי על היקר מכל, וזה – כיאה לבחור יהודי טוב שרק נאלץ לשנות את שמו – הוא שלמותה של המשפחה
דם סמיך ממים
"הנעלמים" נפתח במשפט מחץ (טריק נאה שקובן מאמץ גם בספרים אחרים): אמו של הגיבור, שלושה ימים לפני מותה, מגלה לו שאחיו עודנו בחיים. וואו, פעם ראשונה. זהו משפט שיכול לפרנס כמה פרקים נאים בטלנובלה, וזה גם משפט שתובע הזדהות מיידית של קוראים – במיוחד כשהסיפור מועבר בגוף ראשון. אמא עומדת למות, האח המת לכאורה בעצם רק הלך לאיבוד, ומכאן ואילך המטרה המרכזית של הסיפור איננה להחזיר את הסדר החברתי הערטילאי לקדמותו, אלא להגשים פנטזיה אישית על אודות שלמות משפחה, על אודות ערכים נושנים וטובים של אהבה בין אחים, קשר דם סמיך ממים וסנטימנטלי יותר מכל מה שאפשר לייצר סביב בלש מקצועי המגלה אמפתיה לקליינט שלו.
אם ממשיכים לקרוא, מתחילים לגלות את הנוסחה. "ההזדמנות האחרונה" היה הספר השני של קובן שתורגם לעברית: התרגומים אינם נכנעים לסדר הכרונולוגי של יצירתו של קובן. ל""No Second Chance קדמה סדרה שלמה של בלשים שגיבורם הוא מיירון בוליטר, כוכב כדורסל (יהודי) שפציעה קשה הרחיקה אותו מאולם הספורט והפכה אותו לסוכן שחקנים ואמנים. גם מארק זיידמן, אם זה חשוב לכם, הוא ככל הנראה מבני עמנו. אבל יותר מכל דבר אחר, הוא אב לתינוקת. כשהכדור הראשון פוגע בחזה שלו, כך מספרים לנו במשפט הראשון והמוחץ, הוא חושב על בתו.
אחר כך יפרק קובן ביד אמן את המשפט הזה ובמקומו יעמיד לפני הקורא תמונת מציאות די מסוכסכת שבה הקורא יחשוד במניעים של כו-לם, אבל באהבה הבסיסית הזאת, ברגש המשפחתי החם, הראשוני, האוניברסלי של אב לתינוקת אי אפשר לחשוד כלל.
בספרות המותחנים, הקורבנות הם בדרך כלל מין מושא עקיף של העלילה. נוכחותם מתגלית לנו לראשונה כשהם כבר גוויה קרה, וגם אם סיפורם האישי קורע לב, בדרך כלל הוא נותר בשולי העלילה המתקדמת בתהפוכות הצפויות למציאת המעוול. אצל קובן הדברים מתהפכים: צריך למצוא תינוקת. השנים חולפות והיא גדלה ומארק זיידמן ממשיך לכאוב, הפצע עדיין פתוח. כמו ב"הנעלמים", החובה העילאית של השבת המשפחה למצבה הבראשיתי, לימי התום שלה, עודנה קיימת: ואם לא די בזה למשיכת הקורא להזדהות מוחלטת עם גיבור הסיפור, יש עלילת משנה שעניינה מנגן על המצפון החברתי של הקורא בשבתו כמגן זכויות הילד.
נראה שגם קובן לא מתווכח עם ההצלחה: עלילת משנה דומה, שעוסקת בבני נוער בדרכם לקולג' ובהורים שאהבתם לילדים וחיבתם לסטטוס חברתי מתערבבות עד כדי יצירת פשיעה, תמצאו גם ב"הבטיחי לי", רב המכר הטרי, האחרון שתורגם לעברית.
בית מצוחצח בפרברים
"דיו חיוור", ה – 13 ברשימת הכותרים של קובן והשלישי בעברית, הוא מעט יוצא דופן: הפעם יש גיבורה ראשית במקום גיבור, אבל גם הפעם המשפחה, אותו ערך שמקודש כל כך בעיניה של עקרת הבית מן הפרברים, עומדת בפני איום מסתורי שהולך ומתעצם ככל שמפליגים בין הדפים. האיום הוא חיצוני ורנדומלי – שום דבר בהתנהלות הקודמת של חיי המשפחה לא מכוון את הקורא או את הגיבורה לפענוח שלו. והאיום – כמו ב"הבטיחי לי" וכמו במקומות אחרים – מגיע בחסותה של טכנולוגית התקשורת הפולשנית. זה יכול להיות פיסת מייל מסתורית, זה יכול להיות שיחה בסלולרי באישון לילה – והפעם זה צילום, אחד מסדרה תמימה בזיכרונה של מצלמה דיגיטלית. הפעם הוא יבשר את אובדנה של התמימות, גם הפעם מישהו ייעלם – קובן גילה מזמן שנעלמים הם דמויות אפקטיביות יותר מנרצחים – ויותר מזה, כמובן, לא נגלה: גם הפעם, המניע לפעולה של הגיבורה הוא אהבת אם, הדימוי המוביל הוא משפחה פחות או יותר מאושרת, הערכים המובילים – עמם אין להתווכח כלל – הם הזכות לאושר ונחת זעיר בורגניים בבית מצוחצח בפרבר.
ב"התמימים" מוצמדים לערכים הללו משמעויות דרמטיות עוד יותר. מאט האנטר הוא קורבן תמים של מעשה אבירי. בנעוריו ניסה להפריד בין שני נצים בקטטה בקולג' וסופו שישב בכלא שנים אחדות כי אחד הנצים מת והאנטר הואשם בהריגתו. והנה, בחלוף עוד שנים, האנטר כמעט נוגע באושר. אשתו היפה הרה ללדת. עוד מעט יקנו בית בעיר שבה גדל. הכל טוב, כמעט נפלא – ופתאום העבר שב להציק, מאיים על הנפלאות, תובע התגייסות מיידית למלחמה על ערכי המשפחה המקודשים.
הם ינצחו, לא לפני שגיבורנו ייחשף לטרגדיות מסוגים שונים. בסוף הדברים, אחרי שהאנטר נאלץ לחיות זמן מה בצד הלא נכון של החוק, הוא ישוב להיות אותו אזרח מועיל ועמל לקידום אושרו שהיה בראשית הדברים.
כאן ובספרים אחרים שלו, קובן בפירוש מגלה את דעתו שהצדק, אם בכלל יש דבר כזה, הוא עניין משני לחלוטין בסיפור. לא התכנסנו כדי לרדוף אחרי פושעים מסוכנים ולזכות בתהילת בלשים. זה בכלל לא מעניין. רגע הגילוי אינו הפואנטה, ובעקבותיו בלשנו אינו חווה את אותה תחושה מורכבת של התעלות רגעית (בקלאסיקה הנושנה של הבלשים) או דיכאון קיומי קל (בתפיסה המודרנית יותר, זו שמבינה כי אין בשורה גדולה בפענוחו של פשע אחד). הספרים גם לא מסתיימים ברגע הגילוי, אלא ברגע אחר, רגע קודאק שיש בו דמויות מאוחדות במשפחתיותן היציבה, זו שנקנתה בייסורים כה גדולים.
אם אהבתם את הספרים הקודמים של קובן בתרגומם לעברית, "הבטיחי לי" לא יקלקל את הרושם המצטבר עד כה. כקודמיו, הוא מתבסס על חרדות מאד מוצדקות של מבוגרים לגורלם של בני נוער. שלא כקודמיו המתורגמים, הפעם הגיבור הוא מיירון בוליטר, שקובן הקדיש לו שבעה ספרים לפני שהרחיב את טווח הפעולה של דמויותיו ואת מחסן הגיבורים שלו.
קוראים מיומנים במיוחד יבחינו שבוליטר הוא דמות "קלאסית" יותר מגיבורים אחרים: זהו אמנם בלש בעל כורחו, אבל בלש סדרתי – כזה שכבר נקלע פעמים אחדות בתוקף עיסוקיו לתחום האפלולי שבו הדרמה והפשע נושקים זה לזה. אבל גם כאן קובן נאמן יותר מכל לערכי המשפחה, החברות ותפיסת העולם הסנטימנטלית של גיבורי הפרברים: מובן שלא נקלקל את ההנאה בעיון מדוקדק בעלילה: היא מתחילה בהיעלמות של נערה ומסתיימת, איך לא, בתיקון. התיקון, צריך לומר, נאמן לנוסחה של קובן. זה לא יפריע לאוהביו. הם ימשיכו לקרוא ובסוף, כמו שקובן רוצה, בנוסחה שמייחדת אותו, יזילו דמעה. זה יקרה (שוב) בגלל איחוד משפחתי, וזה שוב יהלום בקוראים, שגם הם, קובן מניח בצדק, רוצים לראות את משפחתם צועדת ביחד, תמיד ביחד, אל עבר השקיעה.
פורסם ב-
YNET
