ביקורת ספר: להעיר כלבים משנתם – גירושים מאוחרים / א"ב יהושע

גרושים מאוחרים-אברהם ב. יהושע

הרומן "גירושים מאוחרים" נקרא תחילה "קנטטת הגירושים", וכלל פרק עשירי ואחרון ובו מונולוג של הכלב הורציוס, כלבה של משפחת קמינקא. יהושע החליט בסופו של דבר לוותר על המונולוג של הורציוס והרומן יצא לדרך ב-1982 תחת השם "גירושים מאוחרים". עשר שנים מאוחר יותר הופיע הרומן המקורי על עשרת פרקיו ובשמו המקורי, "קנטטת הגירושים" – אטרקציה "בלעדית" למנויי הספריה החדשה של הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה.
(ניתן להשיג את הספר בספריית "הקורא העברי")

מופיע הרומן בפעם השלישית, בעריכה חדשה של מנחם פרי, על עשרת פרקיו המקוריים ושוב בשמו המוכר יותר, "גירושים מאוחרים".

הרומן הזה פתח את העשור המוצלח ביותר בקריירה הספרותית של יהושע. נקל לראות איך הרעיונות המובעים בו והניסויים הסגנוניים הכלולים בו הובילו לשני הרומנים הבאים של יהושע, "מולכו" (1987) ו"מר מאני" (1990), הנמנים עם מיטב יצירתו. במרכז "גירושים מאוחרים" עומדים בני משפחת קמינקא, על רקע המהפך של 1977 וממשלת בגין שבאה בעקבותיו. יהודה, אבי המשפחה, עזב את ישראל חמש שנים לפני כן, והוא חי עם אהובה חדשה בארצות הברית. הוא בא לישראל כמה ימים לפני הפסח, כדי להתגרש מאשתו, נעמי, המאושפזת בבית חולים לחולי רוח. הניסיון לשכנע את נעמי לחתום על הסכם הגירושים אינו עולה תחילה יפה, אבל בסופו של דבר היא משתכנעת וחותמת, ויהודה זוכה לחירותו בערב פסח, זמן קצר לפני טיסתו המתוכננת חזרה לארצות הברית.

 

בפרק התשיעי, הפרק האחרון של "גירושים מאוחרים" בגרסת 1982, חוזר יהודה לבית החולים שבו מאושפזת אשתו, כדי להעלים את מכתב הוויתור שלו על ביתו, ואחד החולים פוגע בו.

כזכור, כל אחד מתשעת ימי הביקור מסופר מנקודת תצפית של בן משפחה אחר, החל בגדי, נכדו של יהודה, דרך ילדיו של יהודה ובני זוגם, וכלה באשתו של יהודה וביהודה עצמו. סדר הדמויות המספרות אינו מקרי ומשקף היטב את נקודת המפנה בתפישותיו הפסיכולוגיות של יהושע: לעומת ספרו הראשון, "מות הזקן" (1963), שעמד בסימן תיאוריית הדחפים של פרויד, נמצא ב"גירושים מאוחרים" השפעה ברורה של תיאוריית יחסי-האובייקט הפוסט-פרוידיסטית (relation theory-object). אכן, מה שמרתק את המחבר ברומן הזה אינו היחיד, אלא המשפחה. השפעתה המכרעת של המשפחה על בניה מובעת כאן שוב ושוב, בין שבאמצעות הרהורים מפורשים על כוחה של הגנטיקה (כמה וכמה מבני המשפחה חוששים שהשיגעון הוא גנטי), ובין שבאמצעות קישורים עקיפים בין האב לבין ילדיו.

הביקורת (גרשון שקד, למשל) קיבלה באופן כללי את דעתם של גיבורי הרומן בדבר טירופה של האם ואחריותה לפירוק המשפחה. אולם מבנהו של הרומן ותבניותיו המרכזיות מדגישים דווקא את יהודה, הסבא-האבא, כדמות הראשית המקיימת יחסים סימביוטיים עם בני המשפחה האחרים והאחראית להרס המשפחה.

כמו הרומן "מר מאני", שנכתב מיד אחרי הרומן הזה, גם "גירושים מאוחרים" כתוב למעשה מן הסוף להתחלה. מדוע מתחיל הרומן במונולוג פנימי של גדי, הנכד, עובר אל הוריו ואל בני המשפחה האחרים, ונגמר במונולוגים של האשה והבעל העומדים להתגרש? התשובה לכך נעוצה, נדמה לי, באותה תפישה פסיכולוגית המשתקפת ברומן.

כדי להראות את כוחו של הקשר הסימביוטי המשפחתי התחיל יהושע בנכד, הרחוק ביותר ממוקד ההשפעה המשפחתית, וסיים ביהודה, הסב-האב שאליו מוליכים כל החוטים. המחבר קישר שוב ושוב בין האב לבין בניו. אסא וצבי קיבלו את תווי פניו של אביהם, את הפאתוס שלו, את אלימותו ואת יצר ההתנצחות שלו, כמו גם את הפחד שלו מנשים. מן הפרק התשיעי נרמז כי יהודה אחראי במידה רבה גם למחלת אשתו. מתברר כי לא היא שהביאה את הסכיזופרניה למשפחה, אלא יהודה עצמו, העוקב כל הזמן אחרי "הצל" המלווה אותו. אשתו של אסא חשה מיד בטירופו של יהודה ומבינה כי הוא זה ש"שיגע" את אשתו. גם צבי, הבן, יודע כי אביו הוא "המשוגע האותנטי" במשפחתם. לא במקרה מחליפים יהודה ואשתו מקומות בסוף הרומן (סליחה, בסוף הפרק התשיעי), כשיהודה מוצא את עצמו בתוך גדרות המוסד שבו מאושפזת אשתו ומבין ש"פתאום התחלפו העמדות".

לעושרו של הרומן תורמת העובדה שהסימביוטיות המשפחתית נבחנת בו ומוארת בו לאורן של שפע תופעות אחרות. כך נמצא כאן פריצת גבולות בין ספרדים לאשכנזים, בין חילונים לדתיים, בין גברים לנשים, בין סטרייטים להומואים, בין מטפל למטופל, בין עורך דין לנאשם. כצפוי ביצירתו של יהושע, תהליכים נפשיים פנימיים משקפים תהליכים חברתיים רחבים. לא במקרה שבים הגיבורים ומדברים על מצבי משבר ושיגעון כמצבים של פתיחת גבולות ופריצתם, ולא במקרה מתרחשת העלילה אחרי המהפך של 1977 שהעלה את בגין לשלטון.

ברוח לאקאן, הרואה קשר ישיר בין מצבי משבר חברתיים למצבי משבר אישיים, נמצא ברומן קשר הדוק בין מצבה הפוליטי של ישראל – מצב נזיל, חסר גבולות ברורים – לבין מצבם הנפשי של אזרחיה. הנושא הזה נדון לא אחת בביקורת, ולא ארחיב בו כעת.

יהושע של "גירושים מאוחרים" הוא יהושע במיטב כוחו. כל אחת מן הדמויות מאופיינת היטב. איך אפשר לשכוח את הישראליות הגסה של ישראל קדמי, את האגרסיביות שלו, את הגזענות, את מצבי הרוח הקודרים מצד אחד, ואת ההומור שמעטים כמוהו בספרות העברית מצד שני. ואיך אפשר לשכוח את גדי, הנכד "הבוקסר", או את דינה, אשתו של אסא (הפגישה בינה לבין הוריה הדואגים היא פנינה ספרותית). לשונן של הדמויות מדויקת, והשילוב בין האישי-המשפחתי לבין החברתי-הפוליטי מגוון ומעשיר את כל אחד מאגפיה של המשוואה.

השאלה המעניינת כמובן היא שאלת הפרק העשירי, "החדש", הכולל את המונולוג של הכלב הורציוס. האם ראוי לכלול את הפרק הזה בהוצאה החדשה? או, במלים אחרות, האם כדאי היה להעיר כלבים ישנים משנתם? אין ספק שיהושע תיכנן את הפרק הזה כשכתב את תשעת פרקיו הראשונים של הרומן. הכלב, שבו מטפלת נעמי במוסד הסגור שהיא מאושפזת בו, נזכר שוב ושוב במהלך הרומן, הן ככלב והן כמין שד. מצד אחד, כשהכלב פוגש מחדש את יהודה הנביחה נבלמת בו, הוא משמיע צעקה "אנושית", הוא בוכה ומיילל ו"מתפתל בריקוד שדי" כאילו "דיבוק נכנס בו". מצד שני, כמה וכמה מדמויותיו של הרומן מדומות לכלבים (ישראל קדמי, צבי קמינקא, וכן כמה מדייריו של בית החולים לחולי נפש). המחבר הכין, אם כן, היטב את הרקע לפרק זה. ואף על פי כן, אני חושב שיהושע צדק כשהחליט לוותר עליו.

הסיבות לכך שונות ומגוונות. במאמר שפירסם מנחם פרי על המונולוג הזה (בחוברת סימן קריאה 21, 1990) ציטט פרי מכתב ששלח לו יהושע באותה השנה: "לא כללתי פרק אחרון זה ברומן, משום שחששתי שבגלל אופיו הלא-ריאליסטי תיהרס שארית האמינות הריאליסטית של הרומן. אבל בינתיים, לפני ארבע שנים, הצטרפה כלבה למשפחתנו, וכדואג הראשי בבית לסיפוק כל מחסורה ולחינוכה הרוחני, למדתי להעריך יותר ויותר את האינטליגנציה הכלבית, הן לעצמה והן בהשוואה לאינטליגנציה האנושית, עד אשר הבנתי שאולי בכל-זאת אין המונולוג של הורציוס כל כך פנטסטי".

לי אין ספק שתחושת הבטן הראשונית של יהושע, החשש לפגוע באמינות הריאליסטית של הרומן, היתה מוצדקת. בתשעת הפרקים הראשונים ניכר מאמץ גדול לעצב גיבורים בשר ודם על רקע המציאות הישראלית של סוף שנות ה-70 (אמנם, גם בפרקים אלה ניכרת לא אחת משיכתו של יהושע אל הפנטסטי והגרוטסקי). איזה טעם יש לבטל את האפקט הזה – על התובנות הפסיכולוגיות והחברתיות הכלולות בו – על ידי מעבר למונולוג של כלב, ואפילו אם אין זה כלב משוגע כבלק העגנוני?

יתר על כן, הפרק התשיעי, שחתם את גרסתו הראשונה של "גירושים מאוחרים", הוא פרק חזק, שהאיר באור חדש את פרקיו הקודמים של הרומן – יהודה כמוקד המחלה המשפחתית – והעניק סוף מרגש, מועצם, לרומן. בפרק העשירי, לעומת זאת, עוברת נקודת התצפית אל הכלב הורציוס, ובאמצעותו עושה יהושע פארודיה על הטכניקה הסיפורית המופעלת בפרקים הקודמים. הפרק מבליט את השרירותיות והמלאכותיות הכרוכות במעשה הספרותי, כאילו הקוראים אינם יודעים שמונולוג ספרותי נוסח פוקנר הוא קונוונציה ספרותית גרידא, ולא ייצוג נאמן של תהליכים נפשיים ולשוניים.

לעומת הסוף הנפלא שמציע הפרק התשיעי, הפרק העשירי הולך למעשה נגד הפרקים הקודמים ומחליש אותם. לפנינו פרק משעשע בחלקיו הטובים, ארוך מדי ומייגע בחלקיו הפחות טובים.

ספר סיפוריו הראשון של יהושע, "מות הזקן", העיד היטב על משיכתו אל הפנטסטי. אבל יהושע הוא בסופו של דבר יוצר מודרניסטי, לא פוסטמודרניסטי, ובספריו הבאים ידע לאפק את המשיכה הזאת, ולהסוותה מאחורי עלילה דמוית-מציאות. המתח הזה בין עלילה דמוית מציאות לבין הפנטסטי הוא בלי ספק אחד ממקורות כוחו של יהושע (ואחד ממקורות ההומור המאפיין את כתיבתו). אבל המונולוג של הורציוס מפר את האיזון הפנימי שהיה בתשעת פרקיו הראשונים של הרומן, ומטיל על הרומן את הסכיזופרניה של גיבוריו.

השוואה בין גרסתו הקודמת של הרומן לגרסה הנוכחית היא הזדמנות מעניינת לעקוב אחרי מעבדת העריכה של מנחם פרי. אביא דוגמה קצרה. ככה מהרהר ישראל קדמי בגרסה הראשונה בתוכניותיו להשלים את "החשבון הביולוגי" שיש לו עם אשתו: "מחר נשלח את הזקן קצת לירושלים שהדוקטור הצעיר עם הדתייה הקטנה שלו יטפלו גם הם באבא שלהם ואני אטפל בחשבון הביולוגי שלי שאותו אני לא שוכח את ההנאה שחייבים לי פה, כמה הנאות כבר יש בעולם המחורבן הזה? כל עוד אנו עומדים על רגלינו מגיע לנו קצת לשכב ומה שלא נספיק בשנים האלה לא נמלא בשנים הבאות. רק הקטן יישאר מתוסכל" (עמ' 41).

והנה הגירסה החדשה: "מחר נשלח את הזקן קצת לירושלים שהדוקטור הצעיר עם הדתייה הקטנה שלו יטפלו גם הם קצת באבא שלהם, ואני אטפל בחשבון הביולוגי שלי שאותו אני לא שוכח, בהנאה שחייבים לי פה, כמה הנאות כבר יש בעולם המחורבן הזה? כל עוד אנחנו עומדים על רגלינו מגיע לנו קצת לשכב עם נשותינו, ומה שלא נספיק בשנים האלה לא נמלא בשנים הבאות. רק הילד יישאר מתוסכל" (עמ' 51).

שלושת הפסיקים שנוספו כאן (אחרי "באבא שלהם", אחרי "לא שוכח" ואחרי "נשותינו"), נועדו להקל על שטף הקריאה. והם מכפילים למעשה את מספר סימני הפיסוק שהיו במקור. הפועל "לשכב" הפך לצורכי הבהרה ל"לשכב עם נשותינו", ואילו הכינוי "קטן" שונה ל"הילד", כדי להימנע מכפל המשמעות האפשרי הקיים בגירסה הראשונה. בדרך כלל העריכה מצומצמת יותר, ומתמצה במקרים רבים בתוספת סימני פיסוק. בגירסה הראשונה משפט משתלב במשפט בלי נקודות ופסיקים, במטרה ליצור אשליה של זרם תודעה או מונולוג פנימי. בגירסה החדשה הוסיף פרי במקרים רבים נקודות או פסיקים, כדי לסמן את גבולות המשפט וגבולות חלקי המשפט. העורך כאילו העדיף להחליש את אשליית זרם התודעה ובתמורה קיבל טקסט קריא ושוטף יותר. לא למותר לציין כי לשטף הקריאה תורמת מאוד גם האות הגדולה יותר של הספר החדש.

מה אני חושב על הגירסה החדשה? העריכה של פרי מעידה על כבוד לטקסט של יהושע (השינויים הם "קוסמטיים" ונשארים בגבולות המשפט), ולפחות בעיון ראשון דומה שהטקסט אכן קריא יותר. כאמור, אני מעדיף את הספר בלא הפרק העשירי. אבל אם תפגיש הגירסה החדשה את הרומן החשוב הזה עם קוראים חדשים, או תחזיר אליו את קוראיו הוותיקים של א"ב יהושע, אני מצרף בשמחה את ברכתי.

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.