ביקורת ספר: פרמן / סם סוואג'

עכבר

"פרמן": אנשים ועכברושים מבקשים חירות

הגיבור של "פרמן" הוא אומנם עכברוש, אבל הוא מביע את האפרוריות
המדכדכת של הקיום בצורה מזוקקת לא פחות מכל יצור אנושי
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

בנובלה "בדידות רועשת מדי", מאת הסופר הצ'כי הענק בוהומיל הראבאל, עובד הגיבור בדחיסת ספרים ישנים לקראת השמדתם. הוא מטפל בספרים המוצאים להורג בתוך מרתף עמוס, שמושבה של עכברים קבעה בו את ביתה. אלה מתחבאים בין הספרים ונדחסים עימם במכבש, מוצאים את מותם האלים והצפצפני בין שירה גדולה ופילוסופיה.

לפחות על פי "פרמן", הרומן של סם סוואג' האמריקני, גם לעכברושים בבוסטון נכון גורל שאינו טוב מגורלם של עכברים צ'כיים. ב-1961 נולד פרמן העכברוש בחנות ספרים יחד עם 12 אחיו-מקום לידה מקרי לגמרי, שאליו נמלטה אמו האלכוהוליסטית. אחיו החזקים ממנו גזלו את רוב חלב האם, ופרמן נאלץ להזין עצמו בפיסות נייר.

הוא מילא את כרסו בקלאסיקות ואת מוחו בשפת אדם, למד לקרוא והבין כמה דברים על דרכו של עולם. הוא למד ליהנות גם מקולנוע ומעירום נשי, ובכלל, מדובר בעכברוש עם טעם טוב למדי (ככלות הכול בא לעולם בין קרעי ספר של ג'ימס ג'ויס).

אבל תוגה אפורה שורה על סיפורו של פרמן, שיודע טוב מכולם עד כמה "בעולם האמיתי ישנם הבדלים שלא ניתן לגשר עליהם", וקל להאמין לו באומרו ש"כשאתה קטן, לא מספיק להיות גאון". לא ייפלא אם כן שאת הקשר היחידי שלו הוא יוצר עם ג'רי: אומנם בן אדם אבל כזה שהוא "בודד עד כדי כך שדיבר עם עכברוש", וגם סופר כושל.

ג'רי מאמץ את פרמן כחיית מחמד, וחייהם המשותפים הם תקופה טובה עבור העכברוש, אבל גם אז הוא ממשיך לדבוק בשאיפתו האמיתית: לקוות לחופש ולחירות. וזו אולי התמה הגדולה של הרומן העצוב הזה. כל הדמויות בו, אנשים ועכברושים כאחד, מנסות למצוא את פינת החירות הקטנה שלהן, שבה יוכלו להיות הן עצמן.
לא מאולף, מתורבת
"ההבדל בין חבישת מסכה, מעשה שתמיד מהווה הזדמנות לחירות, ובין זה שכופים עליך מסכה, הוא ההבדל בין מקום מפלט לבית כלא", אומר פרמן. "הייתי שמח לפסוע בנתיבי החיים עוטה את השריון הפרוותי של תחפושת חיית המחמד שלי, לו הייתי משוכנע שאני יכול להסיר אותה מעליי מתי שרק אחפוץ, לקרוע מעליי את הפנים המקסימות והמפונקות ולנתר קדימה בדמות היצור שידעתי שאני".

המונולוג של פרמן נע בין תחנות של הרס, בין אם בחייו האישיים (הוא עומד על סף מוות כמה פעמים, לבו נשבר לא אחת) ובין אם בעולם שסביבו (העירייה מבקשת להרוס את השכונה שהוא גר בה). בעיצומו של הדכדוך והסכנות שמאיימות על קיומו כפרט וכחלק מחברה, פרמן מצהיר על עצמו שהוא הומניסט (או לפחות היה כזה בעברו). הגם שהוא מזהה בכך פגם באישיותו, בכל זאת מדובר בהערה מעניינת מצדו של עכברוש.

כנראה בזה העניין: פרמן, כפי שג'רי מעיד עליו, "הוא לא מאולף, הוא מתורבת". התרבות שלו הוא שהופך את חייו לבלתי נסבלים כמעט: הוא מודע למגרעותיו הפיזיות וההתנהגותיות, והוא
מכיר היטב את מקומו בסדר ההיררכי של הדברים. מתוך כתבה בעיתון הוא לומד ששכונתו "מפוקפקת ושורצת עכברושים", ומעיר: "שורצת היא מילה מעניינת. אנשים מן המניין לא שורצים, ולא היו יכולים לשרוץ גם אם היו מנסים. היחידים ששורצים הם פרעושים, עכברושים ויהודים. כשאתה שורץ, אתה פשוט מחפש צרות".

גם ברגעים כאלה נותר קולו של פרמן משכנע, וקשה לשמוע את יוצרו האנושי מדבר מגרונו. הוא עכברוש אמין, והוא יודע למצוא את דרכו אל לב הקורא ולצבוע את יומו באפור המדכדך של הקיום. הוא נבון דיו כדי לדעת איך פועל העולם, והוא חכם ואומלל מספיק כדי לדעת מה באמת חשוב.

"יש פסקה אחת בפנטום האופרה", הוא מתוודה לגבי סיפורו המפורסם של גסטון לרו, "שבה הפנטום, גאון גדול שחי נסתר מעין בגלל הכיעור המופלג שלו, אומר שהדבר שהוא הכי רוצה בעולם זה פשוט לטייל בערב לאורך השדרות כשאישה יפה משלבת את זרועה בזרועו, כמו בורגני מן המניין. עבורי זו אחת הפסקאות הכי מרגשות בספרות, אף על פי שגסטון לרו לא היה אחד הגדולים".

פורסם במעריב

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.