תודה לך, נתן שחם
"פעמון בקיונג'ו", שיוצא לרגל יום הולדתו השמונים של נתן שחם ומגולל את סיפורם של בני ערובה שכלואים אי שם, הוא רומן מעולה ונדיר שיכריח אתכם לחשוב. אריאנה מלמד מבקשת להודות למחברו. מכל הלב.
(ניתן להשיג את הספר בספריית "הקורא העברי")
זה לא קורה לעתים קרובות. מטבע הדברים, מטבע הספרים, זה לא יכול לקרות לעתים קרובות: כשהגעתי לסוף האפילוג ב"פעמון בקיונג'ו", הרומן החדש של נתן שחם, רציתי מייד לכתוב לו מכתב ארוך, ולהוקיר לו תודה על שהעשיר את חיי. אם רומן-רעיונות מקורי ויוצא-דופן יכול להיטיב גם עם חיי הקריאה שלכם, רוצו לאמץ אותו. לא תמצאו דבר דומה לו מן העשור האחרון על מדפי העברית. אבל לפני שתרוצו, יד על הלב: מכורים לקרא-וזרוק? רגשניים לעילא ומעדיפים ספרי-טישו? מותחנים מבית היוצר של הרלן קובן עושים לכם את זה? אם כן, כדאי מאוד שתמנעו. "פעמון בקיונג'ו" יהיה עבורכם אכזבה עמוקה, אם לא בזבוז זמן של ממש.
מאידך, אם אתם חוזרים מפעם לפעם ל"הומו פאבר" של מקס פריש, אם עצם אזכורו של ז'אן אמרי מעורר בכם אשד של אסוציאציות ואם
המארגן האידאי מעניין אתכם לא פחות מעלילה סוחפת – אני מניחה שאחרי שתקראו תרצו גם אתם להודות לנתן שחם. בין הרצון הזה לבין מימושו עומדים כל המכשולים שבעולם – מה, כך סתם בדואר? ולהודות? הרי איננו רגילים לעשות זאת. אלא שלפעמים פשוט אי אפשר לקרוא ולהמשיך הלאה, כאילו לא התחולל דבר חשוב בחיי הרוח של אדם, אפילו קורא למרחקים ארוכים. על הדבר הזה, על הרומן המצוין הזה, אני רוצה להודות מעומק לב לנתן שחם. ואם לא יהיה רב מכר – מה בכך?
זה שיודע לשאול
"פעמון בקיונג'ו" הוא סיפור על אודות חטיפת מטוס שהתמשכה לסאגה של החזקת בני ערובה, יותר ממאה ימים, באי נשכח ונידח אי שם בדרום אמריקה. תחילה לא ברורה זהותם של החוטפים, אחר כך – לאט ולא באופן מובן מאליו – מתפענח הקשר שלהם לארגוני טרור פלסטינים. הנחטפים הם יושביה של המחלקה הראשונה במטוס העושה את דרכו מאתונה לניו-יורק, ולאט לאט מתחוור שכולם יהודים ומשום כך נחטפו. אבל הם לא "יהודים מקצועיים", והקשר שלהם לישראל ודאי רעוע ורופף. רק אחד מהם הוא יהודי דתי, רב שדמותו והכרעותיו המצפוניות עתידים ללוות את הקוראים בספר זמן רב: האם, ברגע נורא של בחירה שטנית, יהיה בכם הכוח והאומץ לנהוג כמוהו?
החטיפה התרחשה ב-1969, הסיפור הוא סיפורו של ניצול אחד, עיתונאי ניו-יורקי זוכה פרס פוליצר, ג'וזף סניידר שמו, ורק ב-1995 הוא מעלה את זכרונותיו על הכתב. מדוע חיכה שנים כה רבות אחרי השחרור? מה נותר בו, מה השתנה בו אחרי החוויה ההיא? כדי לגלות זאת צריך להגיע אל הלב והלוז של הספר ושל מעשה היצירה המפואר של שחם, וגם אין טעם להטרים למי שלא התחיל לקרוא, כי למרות שהעלילה עשירה ומפותלת די הצורך לפרנס סדרת דרמה מעולה (מי מרים את הכפפה?), העלילה היא רק הפיגום שעליו בוחר שחם לתלות שאלות גדולות, ראויות ונבונות – כאלה שמחברים אחרים נמנעים מהן משום שאין להם כלים די הצורך להציג פתרונות ראויים או לעורר ספקות, וגם משום המחשבה הנכונה כשלעצמה, שלפחות חלק מן הקוראים אינו מעוניין בשאלות האלה כלל.
ואילו נתן שחם יוצא מנקודת הנחה ברוכה, שכולנו כבר ראינו ושמענו והפנמנו סיפורים של חטיפת מטוסים ונטילת בני ערובה, עד כדי כך שאנחנו מסוגלים לחלום עליהם ללא בעיה, לשחזר אותם לעצמנו ואפילו לכבות את הטלוויזיה באמצע דיווח על עוד אירוע שכזה. מה נותר, אם כך? רק מה שמתרחש במקום אליו לא מגיעה התודעה הציבורית, באי הנידח ההוא שתשעה חטופים ומספר משתנה של חוטפים מעבירים בו יום אחרי יום. תחילה באי-ידיעה מצמיתה על המטרה והתכלית והסיכויים להינצל מכל זה, אחר כך בהתוודעות חשדנית זה לזה, ואחר כך – בתוכנית פעולה שמשבשת את תקוותו של קורא לסיפור שסופו המנחם ידוע מראש. כאן לא תדעו, כאן תקראו בשורות ספורות מקטעי-עלילה שיכולים היו לפרנס רומן שלם וטוב הרבה פחות – וכאן תיאלצו לריב עם הגיבור הראשי כל הזמן, במקום להרוס עוד טישו בשל מר גורלו.
מה אתם הייתם עושים?
ג'וזף סניידר הוא גיבור שכבר מזמן לא פגשתי כמוהו בין דפיה של הספרות העברית: אינטלקטואל וציניקן בוגר, מרוחק מרגשותיו די הצורך לדווח עליהם נאמנה מבלי להסתכן בפאתטיות, רהוט עד כדי יכולת ליצור פאתוס אמיתי בשורות ספורות של דיווח לכאורה קר ומנותק. מרחק הזמן שהמחבר מעניק לו מאפשר לסניידר להימנע מהצפה רגשית של מחבר וידוי, ולהתבונן בקורות אותו ואת החטופים האחרים שם מתוך תובנות חדות ומאוחרות: במהלך הקריאה יתברר כי זהו מנגנון ההגנה המפואר שסניידר כונן לעצמו לצורכי הישרדות. גם אז, אני מוכנה להמר, לא תשלחו יד אל חפיסת הממחטות.
הלב והלוז של היצירה מוליכים את גיבוריה לבניה מחודשת של עולמם המנופץ ולהערכה מחודשת של כל הקלישאות האפשריות לסיטואציה כזאת: מהו צלם-אנוש ומתי הוא מתפוגג לגמרי? האם באמת תיתכן אותה לכידות הרמונית בין חטופים, שכולנו מבקשים למצוא בסיפורם – או שבמתח בין ה"אני" לכלל, אין סיכוי ללכידות אלא אם כן היא פונקציונלית? כיצד "באמת" מתפתחים יחסים מורכבים בין החוטף לחטוף, והאם "תסמונת סטוקהולם" היא מרכיב הכרחי של יצירת ספרותית שדנה בעניינים כאלה?
כיוון שסניידר איננו מחפש חמלה או אהדה, אבל הוא אנוס לערוך לעצמו בירור מצפוני מסודר – נתן שחם מכוון את קוראיו בעדינות לעריכה של בירור כזה בינם לבין עצמם. מידת ההזדהות של הקורא עם גיבורו תהיה כזאת, שהשאלה "מה הייתי עושה אילו הייתי במקומו" תהפוך להכרחית, ותהדהד בתום הקריאה בעוצמה שבאמת לא זכורה לי מבירורים כאלה בשנים האחרונות.
הרבה יותר מ"ספר מרענן"
העוצמה נובעת מבחירות מושכלות וחכמות מאוד במגוון של אמצעים אמנותיים ששחם מפגין בהם שליטה יוצאת דופן. הטרמות זעירות, כתיבה אפוריסטית אירונית שנכונה מאוד לאופיו של הגיבור של שחם, כמו גם דחיקה של דרמות רגשיות אל שולי העלילה: כל זה מאפשר לגיבור וליוצרו לפנות את הזירה לשאלות הרעיוניות, מבלי להפוך לרגע למטיף או למדריך בצופים. הימנעות מדיאלוג עשיר, ומסירה של ההתרחשויות דווקא על דרך הדיווח המאוחר – לא נועדה כאן ליצור דמויות עמומות, כי אם להעלות אותם לדרגת "כל אדם".
בספרות משובחת, יצירתו של ארכיטיפ מתקבל על הדעת שאיננו סטראוטיפי היא תמיד מבצע מסובך ביותר, ושווה לקרוא שוב רק כדי לראות כיצד שחם נמנע מכל מהמורה אפשרית כאן ומצליח להציב כל אחת מן הדמויות מול הכרעות מוסריות כבדות משקל שמזמינות הרהור ועוד הרהור של הקורא.
הרהור אחרון יתייחס מן הסתם לשאלה, אם סיפור שכזה יכול להסתיים אי פעם – כלומר, האם יכולים החטופים-לשעבר "לעבד את החוויה" באופן שיאפשר להם להמשיך בחייהם כאילו כמעט ולא אירעה. האפילוג של הספר הוא במובנים מסויימים שיאו המאוחר והסיבה לעצם כתיבתו: גם בקלישאה הזאת מטפל נתן שחם בחוכמה וברגישות עילאית, כשהוא מפגיש את החוטף ואת החטוף אחרי שנים רבות, ושניהם אנוסים לשאת את הסיפור הזה ולהוסיף עליו עוד ועוד נדבכים מן המציאות שהשתנתה, מן המציאות ששינו בהכרעותיהם.
ושוב תודה: מחברה של "רביעית רוזנדורף" המצויין הוא איש שנמנע בדרך כלל מהשתכשכות פומבית בביצת הספרות שלנו. על גבי הכריכה כתוב שהספר רואה אור לכבוד יום הולדתו השמונים, ועוד כתוב שזה "ספר מרענן, מותח ומעורר מחשבה". זה הכל? זו הפעם הראשונה שאני מוצאת לשון הקטנה מוזרה במקום סופרלטיבים על גבי כריכה. זה ספר נדיר. זה ספר שיכריח אתכם לחשוב גם אם תתנגדו. זה רומן מעולה שכמותו לא קראתי מזמן, בעברית ובשפות אחרות. יום הולדת שמח, נתן שחם.
פורסם ב
YNET
