ביקורת ספר: מזמן לא קראנו רומן מצחיק כל כך כמו ״בעלי לא בבית״ – מירב הלפרין

בעלי לא בבית

'בעלי לא בבית' הוא הספר הכרוך שקיבלתי לקרוא בחודש אוקטובר במסגרת חברותי בקהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים.
("ניתן להשיג את הספר בספריית "הקורא העברי)
בשבת האחרונה נסעתי לחוף הים של הרצליה, התיישבתי בבית הקפה 'מונה' שעל החוף, שקעתי בספר וסיימתי לקרוא אותו תוך כמה שעות. חוויה כזו מזמן לא קרתה לי. נשאבתי אליו גם בגלל שהוא קליל, מהיר וזורם, גם בגלל שהוא שנון ומצחיק וגם בגלל שהוא דיבר אל לבי; חיפוש של גרושה בת 45 אחר אהבה וזוגיות מניב חוויות מאד דומות לחוויות שהניב המסע שלי בשוק הבשר. היכולת של המחברת להתמודד עם החוויות האלה – ועם מגוון רחב נוסף של אספקטים של החיים, כגון הורות, ילדים, קריירה, זיקנה, חרדות, דימוי עצמי, חברות ומערכות יחסים – בצורה כה משעשעת, כנה ונוקבת היא יכולת שאני מאד מעריכה.

מהכריכה האחורית: "אין כאן פרפרים, שקיעות רומנטיות וציוצי ציפורים. זהו ספר מהיר ועצבני, מצחיק מאוד, שאי אפשר לעזוב באמצע אלא כדי לצחוק בקול. הגיבורה היא עורכת דין במשרד גדול, שעשתה כל חייה רק את הדבר הנכון – עד שיום אחד בעלה עזב אותה לטובת אישה מבוגרת ממנה, והעולם התמוטט על ראשה.

תחת עטה הזריז של מירב הלפרין נברא בכישרון רב עולמה של אישה שיש לה הכול ואין לה דבר. היא מגדלת שני מתבגרים ואם – דיווה מזדקנת – ומנסה לנהל קריירה מוצלחת, להתאושש מגירושים ולמצוא אהבה – כל אלה בלי שיראו עליה את המאמץ, ובלי שחולצת המעצבים שלה תתקמט. היא מתמודדת בכל החזיתות ונכשלת בכולן אבל אין לה אלוהים. היא מעיזה לדבר על הדברים שכולם מסתירים: למה ילדים לא גורמים לאושר, איך נראית שגרת הסקס עם הבעל, איך חיים עם בגידות, מה נשים מוכנות להקריב למען זוגיות ומה גברים מוכנים לעשות בשביל סקס.

ללא רחמים ובהומור כובש מגולל הספר את סיפורה של הגיבורה, שהוא בעצם סיפורו המתוסכל של דור הנשים הראשון שהבטיחו לו שאפשר הכול – גם זוגיות, גם ילדים, גם קריירה וגם להיראות כמו מאריסה מאייר, או לפחות להרוויח כמוה".

נשים, סקס וספרות

לא כל אחד יתחבר לספר הזה. את זה למדתי מהתגובות של חברי הקהילה. רבים לא אהבו את הסגנון הבוטה (לכאורה), את העיסוק של המספרת בסקס ואת התיאורים המיניים שמוזכרים פה ושם. מבחינתם זה הופך את הספר לרדוד ושטחי. האמנם? לא לטעמי. אני, אישית, מזהה שלושה סגנונות של כתיבה על סקס מנקודת מבט נשית בספרות – הסגנון הקלאסי, שמתמקד בחוויה הרגשית שכרוכה במעשה האהבה (דוגמת 'פרש הברונזה'); הסגנון הפורנוגרפי, שמתמקד רק בסקס מכל היבט שהוא (דוגמת 'חמישים גוונים של אפור') והסגנון הפמיניסטי, שבו מתוארות דמויות נשיות שיש להן, בין היתר, יצר מיני – נשים שאוהבות סקס, שמדברות על סקס, שנהנות / לא נהנות מסקס (דוגמת 'גברת ורבורג' של עירית לינור או 'בעלי לא בבית' של מירב הלפרין). ואני שואלת את עצמי – איך זה יכול להיות שאותם חברים וחברות בקהילת הקוראים התמוגגו מהספר הלבן שהגיע באותה חבילה – 'גן המכתבים' מאת אליסון ריצ'מן, אותו אני משייכת לסגנון הקלאסי, בו שזורים שלושה סיפורי אהבה על רקע איטליה הפשיסטית בימי מלחמת העולם השניה? איך זה שזה בסדר כשסקס מתואר מהפן הרגשי, בסגנון מבוייש ורגשני, כמו "עם כל מגע שלו היא נרעדה קלות בזרועותיו, כמו ציפור קטנה שמנסה להמריא בין ידיו… היא נרעדה ושלחה ידה לגעת בחזהו. היא חשה במקצב פעימות לבו, במוזיקה שמתחת לעורו" וכו' אבל זה רדוד ושטחי כשמירב הלפרין כותבת "בשנים הראשונות היינו עושים סקס בתדירות מטורפת. כל יום, פעמיים ביום, שלוש פעמים ביום. מוותרים על בילויים בשביל סקס. מבריזים מהעבודה בשביל להיות יחד ולעשות סקס. הכל הסתובב סביב הסקס. גם אחרי שהתחתנו. איזו טעות זו היתה. אם הייתי יודעת שעמנואל יצפה לרף הגבוה הזה כל החיים, לא הייתי משתפת פעולה ישר מההתחלה. אני עייפה, אין לי כוח, אין לי חשק". אולי כי זה קורא תגר על התפיסה המתחסדת שגברים אוהבים ויוזמים סקס ואילו נשים הן יצורים ענוגים ופאסיביים, שנעתרות לצורכי הגברים ומחשיבות סקס כחובה נשית או כאמצעי להיכנס להריון? זה לא קצת מיושן? שתרים את היד האישה שאף פעם לא שוחחה עם חברותיה הקרובות, באופן זה או אחר, על איכות חיי המין שלה. אנחנו לא צריכות לרדת לפרטים מביכים כדי לעשות את זה, יש לנו את הקודים שלנו. אנחנו לא מדברות על זה עם כל אחת, בכל מקום, כל הזמן אבל זה קיים בשיח שלנו וכן, אנחנו נהנות או לא נהנות מסקס בדיוק כמו גברים. והגיע הזמן שנשים יגידו את זה ויכתבו על זה ואם הן כותבות על זה בצורה כל כך משעשעת וכנה – אני צורכת את זה בשמחה.

חוויות משוק הבשר

'בעלי לא בבית, הוא לא ספר עמוק במיוחד או מאתגר במיוחד אבל הוא שנון, מצחיק, כן, אמיתי, משעשע ויותר מכל – אמיץ. לטפל בהורים זקנים זה לא פיקניק, לגדל ילדים זה לא תמיד כייף, אנחנו סוחבים משקעים מסגנון ההורות של ההורים שלנו ומתקשים לאהוב את עצמנו. יכול להיות שכל כך נהניתי ממנו בגלל שראיתי את מסע החיפוש שלי אחר זוגיות בתוכו. אמנם אני לא גרושה אבל אני כבר רווקה מספיק מבוגרת ומנוסה ומי כמוני יודעת איך נראה החיפוש אחר זוגיות ואהבה בעידן המהיר של ימינו. במשך שנים חייתי בתוך הסצנה הזו ולרוב הרגשתי כמו סחורה בשוק הבשר. וכמה שזה לא כייף, גם אני, כמו מירב הלפרין, החלטתי שעדיף לצחוק על זה מאשר לבכות על זה. גם אני, כמו הגיבורה, יצאתי עם "רווק" (אצלה הוא היה "אלמן"), ואחרי חודש גיליתי שהוא בעצם נשוי + 2 ואני הייתי האישה מהצד; גם אני לא הבנתי למה הם לא מתקשרים (או נעלמים) – אחרי דייט מוצלח אחד, לא כל שכן ארבעה; גם אני נעלבתי כשחברים שלי ניסו לשדך לי גברים שלא מתאימים לי בעליל וגם אני נתקלתי בכל מני גברים ששיחקו אותה כאילו הם מחפשים מערכת יחסים אבל בפועל כל מה שעניין אותם זה רק להכניס אותי למיטה. גם אני חשפתי שקרים איומים שהם סיפרו כדי להשיג את מטרתם וגם אני הגעתי למסקנה שנשים הן מנוגה וגברים – ממאדים. לא אחת מצאתי את עצמי שואלת מה לא בסדר בי ואיך זה יכול להיות שלכל סיר יש מכסה ורק אני לא פוגשת את שלי… בניגוד לגיבורה, אני הגעתי לשלב בחיים בו החלטתי שמספיק. ששום דבר לא שווה את זה. בטח לא הפגיעה בדימוי העצמי.

נשים מנוגה, גברים ממאדים

לקראת סוף הספר, מירב הלפרין מנסחת בצורה מדויקת להפליא את ההבדל התהומי שהיא מזהה בין נשים וגברים בכל הקשור ליצר מיני. לפני שתקראו את התובנות שלה (ושלי) אני רוצה להקדים ולומר: אני יודעת! לא כ-ל הגברים הם כאלה. יש גם גברים שהם לא כאלה, חלק מחברותי התחתנו עם גברים מהסוג האחר. אפילו הלפרין עצמה כותבת "את הגבר שרוצה רק קשר בלי זיונים מהצד, עוד לא פגשתי. אני לא אומרת שאין כזה. אני פשוט לא הכרתי אותו". כנראה שאלו ששוטטו בשוק הבשר נתקלו, לא מעט, בגברים מהסוג שהלפרין מגדירה האופן הבא: "רוב הנשים לא מעלות בדעתן מה גבר מסוגל לעשות בשביל סקס. גם אני לא הבנתי את זה, אלא רק אחרי שקבעתי פעם בלילה גשום במיוחד עם איזה מוקי מזכרון יעקב, שיגיע אלי מעכשיו לעכשיו. בשעה אחת-עשרה בלילה הוא התייצב אצלי נרגש כמו בתול לפני הסקס הראשון בחייו, וכעבור שעה וחצי כבר נהג בחזרה לזכרון. במקלחת שאחרי חשבתי עליו בפעם האחרונה בחיי, ובעיקר הרהרתי אם יש גבר שהייתי מוכנה לצאת בשבילו מהמיטה בליל חורף גשום ולנהוג כמעט שעה לכל כיוון רק בשביל זיון. לא מצאתי אחד כזה בכל רחבי הגלובוס, כולל בראד פיט, טום קרוז, ריצ'רד גיר בצעירותו, או ביל קלינטון. לגבי קלינטון קצת התלבטתי. אולי אם לא היה יורד גשם כזה חזק.

מרבית המוטיבציה הגברית נעלמת אחרי הפעם הראשונה. זה לא שהוא לא רוצה פעם נוספת, הוא בהחלט רוצה, אבל הוא כבר לא יתאמץ בשבילה. אף אישה לא יכולה להבין את זה כי אצל אישה מתרחש אותו תהליך בדיוק – אבל אחרי הפעם הראשונה. אישה מצפה שאחרי הסקס הראשון תתחיל מרכת יחסים. גבר מצפה שאחרי הסקס הראשון תסתיים מערכת היחסים. מבחינתו, מערכת היחסים כבר היתה, מוצתה ונגמרה. מבחינתה היא רק עכשיו התחילה. הפער הזה, פער של שנות אור בין הלפני והאחרי, הוא שורש ההבדל בין גברים לנשים.

אני לא אומרת שגברים רק רוצים כל הזמן סקס עם נשים חדשות. הגבר הסטנדרטי רוצה גם וגם. גם שיהיה לו קשר משמעותי, כלומר מישהי שתבשל לו, תטפל בו ותבוא איתו לארועים חברתיים, וגם זיונים מתחלפים מהצד. זה לא משנה מה הוא אמר לך. זה מה שהוא רוצה באמת.

הגבר הפחות סטנדרטי רוצה רק זיונים. הוא אומר שהוא רוצה קשר, הוא מתנהג כאילו שהוא רוצה, אבל בעצם רוצה רק זיונים. לא חשוב מהן הסיבות לכך – קשר טראומטי בעבר שאחריו הוא נכנס למגננה, או שהוא פשוט לא רוצה…

השנים הארוכות מדי עם עמנואל לימדו אותי כמה דברים על חייו הלא קלים של הגבר כשבוי נצחי בידי היצר. רוב הנשים לא מבינות את זה, אבל זה לא נתון לבחירתו. זה מין כוח עליון, שהופך את הגבר לבן ערובה ואפילו לקורבן של היצר. גברים יכולים להתגבר על היצר הזה רק בהתמודדות רצופה ועיקשת, בדיוק כמו שאנחנו מתמודדות כל החיים עם השמירה על המשקל. בסוף זה הופך לאורח חיים, אבל בדרך יש עליות ומורדות, וכל מי שהתנסתה בדיאטה יודעת דבר או שניים על המאבק הסיזיפי הזה. מסכנים הגברים, באמת". אני לא בהכרח חושבת שהם מסכנים, אבל זה נשמע לי נורא מתיש, להיות גבר…

אותי זה מצחיק!

אני מניחה שצריך חוש הומור מסוג מסוים כדי למצוא שהספר של מירב הלפרין קורע מצחוק. אם אנסה להגדיר את זה עבור חברי הבלוגרים – זה כנראה אותו חוש הומור שהופך אותנו למעריצים מושבעים של הבלוג של המיזנטרופית. הצחיק אותי שהיא בחרה להיעלב לא מעצם העובדה שבעלה עזב אותה לטובת אישה אחרת אלא מעצם העובדה שהוא עזב אותה לטובת אישה מבוגרת ממנה, מכוערת ממנה ועניה ממנה; הצחיק אותי כשהיא תיארה את אמא שלה – שחקנית תאטרון בעבר שהפכה לדיווה זקנה ומשוגעת ש"אלפי פעמים סיפרה לנו איך בחרו רק אותה מכל הקאסט של התיאטרון לסעוד על שולחנה של מלכת אנגליה במסגרת איזו משלחת תרבות, איך התאימו לה במשרד החוץ שמלת ערב מיוחדת, ואיך לימדו אותה לקוד קידה, וכאן היתה קמה ממקומה ומדגימה את הקידה – גו דקוף, כיפוף קל של הברכיים והרכנה עדינה של הראש, מתוך שינה ידעתי לקוד את הקידה הזו – ואיך טופפה לה בטבעיות בארמון, מרגישה שזה המקום שנועדה לחיות בו, במקום בדירה העלובה הזאת עם איכר נידח מכפר יהושע, שעד היום לא יודע מה ההבדל בין צ'כוב למולייר".

שעשע אותי איך היא מתמצתת את אהבתה לבגדי המעצבים שלה – "אלה הילדים האהובים שלי, הבגדים. עמנואל תמיד היה אומר שאם תפרוץ שריפה בדירה, הוא ירוץ להציל את הילדים ואני ארוץ להציל את הבגדים. אחרי פעמיים-שלוש ששמעתי את הבדיחה הזו, הבנתי את המסר. סידרתי בארון פינה של כל הבגדים האהובים עלי כדי שבזמן השריפה לא אבזבז זמן יקר על חיפושים".

מאד הצחיק אותי המסר שלה לממציא הויאגרה: "זאת באמת הזדמנות לפנות למר ויאגרה, או מי שלא יהיה האדיוט שהמציא את הכדור הזה. מי ביקש ממך? מה היה רע קודם? בכל תולדות האנושות נשים ידעו שיגיע השלב שהבעל יאבד את הזקפה או יפתח חרדת ביצועים ויניח להן. הליבידו שלו יצנח פלאים, הוא יימנע מסקס, והן ישתחררו מהעול המעיק הזה. זה היה סידור נהדר. היה אור בקצה המנהרה. בעלך המזדקן יעזוב אותך סוף סוף בשקט ולא תצטרכי יותר להמציא שקרים, תירוצים, כאבי ראש או הליכות בפארק רק כדי לברוח מהעינוי הזה. אבל מאז שהמציאו את הוויאגרה, התקווה הזו התפוגגה. גם עם רגל בקבר, הם ממשיכים. בני שבעים, שמונים, תשעים – אולי אפילו יותר. אז אני שואלת אותך, מר ויאגרה – למה? הרי אתה יודע שאי אפשר להימשך לאותו גבר שלושים או ארבעים שנה. זה לא עובד, ולא משנה מה כותבים במדורי הסקס והייעוץ הזוגי. למה התערבת בחוקי הטבע האלה? למה לא התייעצת עם נשים לפני שהמצאת את כדור המרץ המיותר הזה? לפחות דיברת על ההמצאה האווילית הזו עם אשתך? אני אשמח לשמוע מה היא אמרה, הנימפומנית הזו".

מירב הלפרין. "מה זה פמיניזם? מה ההגדרה האמיתית של זה? אני באמת לא יודעת. לא לגלח רגליים? כי את זה אני דווקא עושה" (צילום: ענבל מרמרי)מי את, מירב הלפרין?

על גב הספר מצויין כי "מירב הלפרין היא עורכת ספרים ילידת חיפה, המתגוררת מרבית שנותיה בתל אביב. זהו ספרה הראשון לאחר קריירה ארוכה כדוגמנית בינלאומית, מנתחת מוח, אצנית טריאתלון ואם לתריסר ילדים שאימצה מאפריקה". חברי מקהילת הקוראים חיפשו אותה בגוגל. ולא מצאו לא דוגמנית בשם מירב הלפרין ולא מנתחת מוח בשם מירב הלפרין. רבים ראו דמיון בין סגנון הכתיבה שלה לזה של עירית לינור והעלו את ההשערה שעירית לינור היא זו שכתבה את הספר ופירסמה אותו תחת שם בדוי. קצת נבהלתי מההשערה, כי אני לא נמנית על חסידותיה של עירית לינור וחושבת שהיא זחוחה מדי ומאוהבת מדי בעצמה בשביל לעשות מעשה כזה. אז חיפשתי בעצמי. ומצאתי אותה בפייסבוק. ונרגעתי…

פורסם בפורום תפוז אנשים

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.