ביקורת ספר: לאונרדו והגביע הקדוש – צופן דה וינצ'י

דה וינצ'י

מה הקשר בין סיפור המסתורין "צופן דה וינצ'י" שכתב דן בראון לאמן רב הפנים

שמו של לאונרדו דה וינצ'י מוכר כנראה יותר משמו של כל אמן אחר. תחומי העניין שלו התפרשו בין השאר על מוסיקה, אנטומיה, אמנות ותורת הנסתר; יכולתו המשונה לנבא המצאות כגון המטוס, ונדירותם וטיבם החידתי של חלק מהציורים שסיים – הפכו אותו להתגלמות של איש הרנסנס.

לאונרדו, שהיה שנוי במחלוקת בחייו, עדיין מעורר תגובות מעורבות כלפיו. בספרו "צופן דה וינצ'י", המצוי כבר 18 שבועות ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס", רותם המחבר דן בראון את אמנותו ומחשבתו של לאונרדו לצרכיו הבדיוניים. בראון טוען כי הספר מתבסס על מחקר מעמיק של חייו ויצירתו של האמן.
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

בעלילה המתוחכמת כרוכים סימבוליזם נומרולוגי, חידות מילוליות וגירסה חלופית של הנצרות, השזורה סביב אגדת הגביע הקדוש. אוצר במוזיאון הלובר נרצח בתנוחה של "האדם הוויטרוביאני" המפורסם של לאונרדו – דמות הנתונה בתוך מעגל הנתון בריבוע. אפילו אופוס-דיי, התנועה הקתולית השנויה במחלוקת, עולה כאן ככוח אפל הנאבק להשיג מידע מסוכן. אף שהעלילה מסופרת בביטחון רב, היא מותירה את הקוראים תוהים מה הקשר בין סיפור המסתורין הזה ללאונרדו האמיתי.

ובכן, אין קשר, ותפישתו של המחבר את לאונרדו ההיסטורי חלקית במקרה הטוב. דוגמה אחת לכך היא התייחסותו של בראון ללאונרדו כ"דה וינצ'י", כאילו מדובר בשם משפחתו של הצייר. ואולם, אין זה שם משפחה אלא פשוט ציון העובדה שלאונרדו היה בנו הלא חוקי של סר פיירו מווינצ'י, עיירה בשטח השיפוט של פירנצה. כמו אמנים גדולים אחרים, בעלי שמות משפחה או בלעדיהם, האזכורים של לאונרדו בספרות המקצועית תמיד מתייחסים אליו בשמו הפרטי ולא כ"דה וינצ'י".

המינוח בספר מעיד על העדר היכרות עם הביבליוגרפיה על האמן, וכך גם דבריו של בראון על ה"תוצרת האדירה" של אמנות נוצרית שלאונרדו אחראי לה, ועל "מאות הזמנות רווחיות מהוותיקן". למעשה היה לאונרדו ידוע לשמצה במיעוט יצירותיו ובילה אך מעט מזמנו ברומא. לא נכון גם לכנות אותו "הומוסקסואל מוחצן": למרות אישום במעשה סדום בצעירותו, העדויות על העדפותיו המיניות הן חלקיות.

הנשימה נעתקת גם כשקוראים שהגיבורה, סופי נבו, משתמשת באחד מציוריו של לאונרדו, "המדונה של הסלעים", כמגן, ולוחצת את הציור קרוב כל כך אל גופה שהוא מתעקם. לא סביר שה"מדונה", ציור בגובה יותר משני מטרים המצויר על לוח עץ, יהיה גמיש כל כך. אך אולי אפשר לייחס זאת לחירות האמנותית שנוטל בראון; אפילו חובב האמנות האגדי ברנארד ברנסון לא היה בטוח אם לאונרדו צייר על עץ או על בד.

אם גישתו של בראון ללאונרדו נוטה להתעלמות מפרטים קטנים, כך גם תפישתו את האקדמיה. הגיבור, רוברט לנגדון, הוא פרופסור ל"סימבולוגיה": ככל הנראה מדובר בחקר הסימבוליזם, בתוספת קורט של נומרולוגיה. הקורא זוכה לדוגמאות מהרצאותיו של לנגדון: באחת מהן מגויס האדם הוויטרוביאני להסברת ה"יחס האלוהי", כלומר חתך הזהב, כאבן יסוד בטבע. האדם הוויטרוביאני היה דמות פופולרית ברנסנס, ומקורו בחיבור של הארכיטקט הרומי מרקוס ויטרוביוס. אמנים רבים ציירו את האדם הוויטרוביאני, בתקווה שדמותו תסייע לפענוח הקשר הסודי בין המיקרוקוסמוס של האדם, למיקרוקוסמוס של העולם.

בספר לא מוסבר במפורש כיצד קשורה הדמות לחתך הזהב ולהופעותיו באמנות ובארכיטקטורה, אך נראה כי לנגדון קרא כמה טקסטים, שהיו אופנתיים במאה שעברה, פרי עטו של הסופר הגרמני אדולף זייסינג וחסידיו, אשר ראו את חתך הזהב בכל אשר פנו. למעשה, קשה לרדת לחקר מחשבתו של לאונרדו בנושא זה. אף כי בשלב מסוים האמין שאפשר לצמצם את האנטומיה האנושית לכדי ודאות מתמטית, בסופו של דבר הבין שהקשר בין המתמטיקה לאמנות אינו קשר ישיר: רעיון האדם הוויטרוביאני התברר כתמונה מרתקת, אך מתעתעת.

במקום אחר בספר מרצה הגיבור בפני קבוצת אסירים על ה"מונה ליזה". כאן מופיעה הבדותה עתיקת היומין על כך שמדובר למעשה בדיוקן של לאונרדו עצמו מחופש לאשה, ולדברי לנגדון, זהו "מסר מעודן של אנדרוגיניות", הנתמך בניתוח ממוחשב של הציור והדיוקנאות העצמיים של הצייר. ממסמכים של התקופה ידוע שהמודל היתה אשה.

אך מיזוג המינים ב"מונה ליזה" חשוב ל"צופן דה וינצ'י", מכיוון שבמרכז העלילה עומד המסע בעקבות הגביע הקדוש, ופענוח טיבו האמיתי של הגביע. לפי בראון, הגביע איננו ה"סנגריאל" – כפי שנתפש הכלי שממנו שתה ישו בסעודה האחרונה בימי הביניים – אלא מטפורה לנשיות הקדושה, ולאלה שדוכאה על ידי הנצרות. בסיפור, לנגדון ואביר אנגלי זקן ומעלה עובש פותחים בהרצאה ספונטנית על ציור ה"סעודה האחרונה" של לאונרדו במילאנו.

מתוך יצירתו של לאונרדו דה וינצ'י, הסעודה האחרונה. על פי הספר, הדמות שיושבת מימינו של ישו אינה יוחנן המטביל, כי אם מרים המגדלית שהייתה לגרסת הספר אשתו ואם בתו. היעדרות הגביע מן התמונה מראה שדה וינצ'י ידע שמרים המגדלית הייתה למעשה הגביע הקדוש. הדבר אף מודגש על ידי האות "M" שנוצרת מתנוחתם של ישו, מרים והשליח פטר הקדוש, שעליו היא נשענת.

הפירוש הקונוונציונלי לציור הקיר (צבעי טמפרה על אבן ולא פרסקו כפי שכותב בראון) גורס שבסצנה המתוארת ישו מנבא לתלמידיו שאחד מהם יבגוד בו. לאונרדו מחלק את התלמידים לשלשות; האפקט הנוצר הוא בידודו של ישו במרכז הסצנה, אך גם הצגת תגובות התלמידים זו כנגד זו. לנגדון ושותפו מוצאים משמעות רבה בכך שישו והדמות היפהפייה הישובה לצדו יוצרים יחד את צורת האות M. יתר על כן, לנגדון סבור שהדמות הזאת איננה יוחנן הקדוש בעל הבשורה, כטענת הפירוש הקונוונציונלי, אלא מריה מגדלנה, "כלתו של ישו", הלבושה כגבר.

"הסעודה האחרונה" מוכיחה כביכול שהגביע הקדוש לא היה גביע אמיתי (שכן לאונרדו אינו מצייר כזה), ונוכחותה של מגדלנה מייצגת, במלותיו של לנגדון, "את היסוד הנשי הקדוש ואת האלה, אשר כמובן כבר אבדה, ולמעשה הושמדה על ידי הכנסייה". נראה שבראון שאב את התיאוריה המפתיעה הזאת מדיווחים פמיניסטיים על מריה מגדלנה ומתיאוריות קשר על טיבו האמיתי של הגביע. ציור הקיר של לאונרדו מאשש לכאורה את התיאוריות האלה ומכאן תפקידו המרכזי ברומן.

הפירוש הזה מרחיק לכת, ונראה שמקורו לא ב"סנגריאל" אלא דווקא בסנגרייה. הקומפוזיציה של לאונרדו דווקא תואמת את התיאורים של המסורת הפלורנטינית על הסעודה האחרונה, המדגישים את הבגידה בישו ואת הקרבתו, ולא את טקסי הלחם והיין הקדושים. במסורת זו, הקדוש יוחנן הוצג תמיד כצעיר יפה תואר אשר זיקתו המיוחדת לישו באה לידי ביטוי בהושבתו לימינו. יוחנן הקדוש של לאונרדו תואם את הטיפוס הזה, ומקבילות להעדרו של גביע מצויות בציורים איטלקיים קודמים.

פירוש הדבר שבראון מפרש כנראה באופן שגוי גם "עדויות" אחרות בציור. לנגדון ממקד את תשומת הלב בפגיון, שלכאורה מוחזק ביד "נטולת גוף" בקבוצה שסביב פטרוס; ואולם היד הזאת אינה נטולת גוף. בסקיצה של לאונרדו, ובגירסאות מוקדמות של "הסעודה האחרונה", נראה שהיד והפגיון שייכים לפטרוס. זוהי התייחסות לפרק בבשורת יוחנן, שבו פטרוס שולף חרב להגן על ישו.

תחושת הבטן אומרת שאומברטו אקו, מחבר "שם הוורד", היה מצליח בכך יותר. "צופן דה וינצ'י" הוא ספר מבדר המגייס לצרכיו את ז'אנר תיאוריות הקשר – במקרה זה ביחס לטיבו האמיתי של הגביע הקדוש. הוא כתוב כמו תסריט, ועובר בזריזות מתוחכמת ממשבר למשבר באופן שנראה מיועד לקולנוע. רוברט לנגדון אף מתואר בו כ"הריסון פורד בחליפת טוויד 'האריס'". מוטב היה לעבד את הסיפור לאופרה קלילה. על בראון היה לשמוע לעצתו בת האלמוות של וולטר: "אם הדבר טיפשי מכדי להיאמר, אפשר תמיד לשיר אותו".

במבט ביקורתי בדמות ב"סעודה האחרונה" ניתן לראות, על פי הספר, שמדובר בדמות אישה ולא גבר כפי שמקובל לחשוב.

על ין וינג והסעודה האחרונה

בספרו של דן בראון מועלות תיאוריות שונות ומשונות על תולדות הנצרות. גם לציור של לאונרדו, "הסעודה האחרונה", מוצע שם פירוש חדש:

על השולחן אין אף חפץ שיכול להתפרש כגביע; היין מצוי בכוסות.

ישו ו"מריה מגדלנה" לבושים בגדים בצבעים מנוגדים, ומייצגים כביכול את יסודות הין והינג.

"מריה מגדלנה" וישו נוטים כל אחד לצד אחר, ויוצרים את האות V – סמל נשי עתיק לגביע; אפשר גם לראות שם את צורת האות M, המסמלת את הנישואים או את מגדלנה.

הדמות לימינו של ישו היא לפי הספר מריה מגדלנה הלבושה כגבר, ולא יוחנן הקדוש בעל הבשורה.

יד המחזיקה פגיון מושטת מהקהל במחווה מבשרת רעות; נראה כי אינה שייכת לאיש.

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.