בבקורתו של אמנון קפליוק בעיתון הארץ, הביקורת היחידה שנכתבה על הספר עד כה, עוסק קפליוק בשאלות העולות מכתיבתו של רומן המבוסס על תחקיר היסטורי, ועל החירות שיש בידי הסופר לעומת זו של ההיסטוריון הכותב עבודה אקדמית. קפליוק מצביע על הוויכוח לגבי הסכנה שנשקפה לתל אביב מפני המצרים, המוצג בספר, ובכותרתו, כוודאות, אולם לטענתו כנראה שלא היה בו ממש, ומסכם בתשבחות לספר בו יש "אנושיות ורגישות לזכויות אדם, יהודי כערבי", כדבריו.
מעודד מההצלחה בתחום הביקורת ומשיעורי התפוצה הגבוהים של ספרו "לטרון", שהופיע לפני כשנתיים והוקדש לקרב העקוב מדם שניטש במשך שלושה שבועות על הדרך לירושלים במלחמת 1948, חוזר רם אורן לטפל בנושא היסטורי אחר, מקיף הרבה יותר בזמן ובמקום, המגולל את סיפור הפלישה המצרית לארץ במאי 48'. מנגד, בישראל, כפי שמתבקש, רצים האירועים בקצב מהיר באותה שנה הרת גורל: המירוץ אחר הנשק, הקרבות, ובמרכזם קרב ניצנים וכניעת היישוב.
המחבר אמנם אינו ערביסט ולא היסטוריון אלא מחברם של ספרי מתח פופולריים שעומדים בראש טבלת המכירות של ז'אנר זה, אבל הוא ידע להשתמש, זו הפעם השנייה, בעבודת התחקירנים שלו שסיפקו את החומר הגולמי מאותה תקופה. זאת, נוסף לחומר שהוא אסף בעצמו ועיצב בדרכו המוכרת לקוראיו הרבים. התוצאה היא ספר היסטוריה ללא הערת שוליים אחת שנקרא כמותחן, שיטה מוצלחת למדי להעביר אירועים מהעבר לקהל הקוראים הרחב. אורן לא המציא אותה, אבל הוא משתמש בה במיומנות.
אורן מלווה את צבא הפלישה המצרי בדרכו מעבר לגבול, ומניח שלא מן הנמנע שהיה מגיע לתל אביב. יש לציין שזה שנים שוררת מחלוקת בין החוקרים סביב השאלה אם המצרים אמנם ערכו תוכניות של ממש לכבוש את תל אביב, או שרק הצהירו על כך כדי להפיח רוח לחימה בחייליהם (כמו שסבור ד"ר דוד טל מאוניברסיטת תל אביב). כותב שורות אלה אף הוא אינו סבור שראשי הצבא והשלטון במצרים האמינו שהם יוכלו למדינה היהודית המוקמת. מטרותיהם היו פחות יומרניות. את שם הספר ראוי היה אולי להכניס בין מרכאות, שכן "המטרה: תל אביב" היתה קיימת בתעמולה המצרית ולא במציאות.
דפי הספר מוכיחים את אוזלת ידו של הפיקוד ואת חוסר המוטיווציה של החיילים המצריים כבר בתחילת המסע. כפי שמוכיח אורן, היחידות המצריות היו מצוידות בנשק, בתחמושת ובמספר לוחמים ללא כל השוואה לאלה של ההגנה והפלמ"ח, אבל ההישגים בשטח היו מאכזבים מבחינת קהיר כבר מהשלבים הראשונים. הם לא הצליחו אפילו לכבוש כמה קיבוצים מבודדים כמו נירים ונגבה, ותל אביב היתה בבחינת חלום.
הכותרת "החלום – תל-אביב" אולי הולמת יותר לספר. בקרב מפקדי הכוחות היהודיים התעוררו אמנם חששות ערב הפלישה המצרית, ולפי כמה עדויות שמביא אורן המודיעין של ההגנה גישש באפלה באותם ימים, אבל מכאן ועד למוטו של הספר, ציטטה של ס' יזהר מיומנו (25 במאי 1948): "… כלום אין מה שיעצור את המצרים, ומכאן ועד תל אביב הכל פתוח", המרחק רב.
הספר מתחיל ב-29 בנובמבר 1947, כשהאו"ם החליט על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל. הסיפור מתנהל בכמה מישורים מקבילים: ההכנות הערביות לפלישה, המאמץ האדיר שנעשה כדי להשיג נשק ליישוב היהודי, המלחמה בדרום והדרמה של היישובים שמצאו את עצמם בקו החזית. הספר גדוש סיפורים מרתקים: המרגלת היהודייה שסיחררה את ראשיהם של אישים מרכזיים בקהיר, התחבולות שנעשו כדי לעקוף את האמברגו על משלוחי נשק לארץ ישראל, הסיפור האישי הנוגע ללב על חייה ומותה של האלחוטאית מירה בן-ארי בקיבוץ ניצנים, ותסכולם של הקצינים המצרים בחזית לנוכח השחיתות בעורף. רעיון ההפיכה הרפובליקאית של גמאל עבד א-נאצר וחבריו ("הקצינים החופשיים"), שהתחוללה בקהיר ארבע שנים אחרי הפלישה לא"י, "נבע בשדות פלשתינה", כדברי נאצר. האירועים שוטפים ומתחלפים בקצב והספר נקרא ממש כמו רומן.
לאורך הספר עובדת כחוט השני הפרשה הטרגית של ניצנים, הקיבוץ שנאלץ להיכנע למצרים ונשא על גבו מאז "אות קלון כבד". הקיבוץ, שלא היתה מאחוריו תנועה פוליטית בעלת השפעה (ניצנים היתה שייכת לעובד הציוני), התקשה להשיג את הנשק שהיה דרוש לו כאוויר לנשימה, וגם הנשק שהבטיח הצבא לא הגיע.
לאחר קרב קשה ורב נפגעים מול כוחות מצריים עודפים החליט מפקד הקיבוץ, אברהם שוורצשטיין, להיכנע. בעודו נושא ממחטה לבנה ירה בו קצין מצרי. מירה, האלחוטאית שלו, חשה לעזרתו ומשראתה כי לא תוכל לסייע לו כיוונה את אקדחה לעבר הקצין המצרי, הרגה אותו ונהרגה מיד מיריות חבריו.
כניעתם של המגינים המעטים שנשארו בחיים התקבלה בביקורת חריפה. שמעון אבידן, מפקד "גבעתי", וקצין התרבות שלו אבא קובנר פירסמו מיד "דף קרבי", שבו טענו כי כניעתה של ניצנים היתה "חרפה". אבא קובנר כתב את הטקסט הפתטי כאילו הוא עדיין מכהן כמפקד גטו וילנה ומולו עומדים גייסות הוורמאכט, ובין השאר אמר: "שעת הכניעה של ניצנים היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב. חשבון נפש מלא אומר: בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש, ואם יפקוד הגורל, טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני… להיכנע, כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות". מאותו יום ואילך הפכו הקיבוץ ואנשיו למוקצים מחמת מיאוס וגם זיכוים המוחלט בידי ועדת חקירה שהקים בן גוריון לא הועיל להסיר את ה"כתם". אורן רואה בגינויי הכניעה בניצנים דוגמה לאטימות הממסד של אותם ימים, לקוצר הראות של המפקדים הבכירים ולזלזול ברגשות אנוש. פרשת ניצנים היא אולי שיאו של הספר המרתק.
רק עמודים בודדים בספר עוסקים בשאלת הפליטים הערבים, אותה פרשה נוראה המלווה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד היום. המחבר מחלק את הפליטים למגורשים ולאלה שנטשו את בתיהם "מרצון" (ראו למשל בעמ' 91-90). השימוש במונח זה שגוי. הטבח בדיר יאסין, שאורן מייחד לו בסך הכל שורה וחצי, לצד מעשים דומים אחרים, הביא לחרדה ולבריחה גדולה של תושבי הארץ הערבים כדי להציל את נפשם. לפי אותו היגיון ("מרצון"), אפשר לטעון ששרידי ניצנים שהניפו את הדגל הלבן עשו זאת "מרצון". מבחינת הפליטים הערבים שברחו, זו היתה הדרך היחידה להישאר בחיים.
בצד סיפור מרגש על גירוש ערביי זרנוגה מביא אורן את הדברים שכתב שמריהו גוטמן, חבר קיבוץ נען, על גירוש 50 אלף ערביי לוד ורמלה ("המוני תושבים צעדו בזה אחר זה. נשים הלכו ועומס של חבילות ושקים על ראשן, אמהות משכו אחריהן ילדים, עגלות עמוסות נגררו, נסחבו על ידי בהמות, והיו עגלות שלא פרדים סחבו אותן אלא בני-אדם. ולא היה אדם שלא היה עמוס מסע לעייפה. הם הוליכו אתם עזים, כבשים, פרות, תרנגולות כפותות. אפילו כל ילד סחב משהו, סל מזון, כד מים, קנקן קפה… עגום היה המסע הזה. רבבות הולכים לגלות" (עמ' 90). ובשירו "על זאת", המצוטט בספר, כינה המשורר נתן אלתרמן את החיילים שהתעללו במגורשים "פושעי מלחמה".
אורן נוגע באירועי ה"נכבה" (על פי המינוח הערבי, הקטסטרופה של ערביי פלשתינה ב-1948) באקראי. נושא הספר הוא הגזרה המצרית, אבל הפלסטינים מצויים בו כמעט בכל פרק. לעתים ישראלים הם שמשמשים להם כפה, כפי שראינו בפסקה הקודמת. לקראת סוף הספר מביא המחבר קטע מלא חום אנושי, שכתב אורי אבנרי באותם ימים, על צעיר ערבי בשם חסן, שנשבה והוא מסכן את חייו בהביאו בהיחבא אוכל לזקן עיוור שנותר לבדו בביתו בכפר נטוש. "זה אני חסן – הוא לוחש באוזנו. אתה לימדת אותי לקרוא ולכתוב" (עמ' 183).
כאמור, על פי ההגדרה המקובלת אורן אינו היסטוריון. היסטוריונים היו ודאי מטפלים בנושאים אלה באמות מידה אקדמיות ומתייחסים לכל פרט עובדתי הקשור במהלכים הצבאיים והפוליטיים, בלי להיטרד בשאלה אם הקהל הרחב ימצא עניין בעבודותיהם.
אורן כותב היסטוריה מזווית שונה. הוא מרשה לעצמו לשים דגש מיוחד בבני האדם שעומדים במרכז האירועים, על תחושותיהם ומניעיהם. ניכר שחשוב לו בראש ובראשונה להעניק לקוראים תמונה אנושית מעניינת, מתוך הנחה שיש בה כדי לשפוך אור גם על ההתפתחויות הצבאיות והמדיניות.
תיאור נוגע ללב, למשל, הוא תיאור ייסורי המצפון שפקדו את מפקד הגדוד, יצחק פונדק, אחרי כניעת ניצנים, וכובד האחריות שחש כשלא יכול היה לבוא לעזרת חייליו כפי שרצה. במכתב לקיבוץ ניצנים ביקש שיקצו לו חלקת קבר בהגיע יומו: "הנני מגיע לגיל הגבורות, וחשבתי לעצמי שאם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה, מבודדת ונשכחת מכל לב, מן הראוי שבהגיע יומי אהיה לצד חיילי שנפלו בקרב ההכרעה ב-7 ביוני 1948" (עמ' 324).
אורן אינו היסטוריון חדש. רחוק מכך, הוא מצוי בלב הקונסנסוס. הוא מחזיק בדעה שב-1948 היו היהודים נחותים בכוחם, מעטים מול רבים, ואין בספר הצטדקויות וביקורת עצמית. מה שיש בו הוא אנושיות ורגישות לזכויות אדם, יהודי וערבי. אני כבר מצפה לספרו ההיסטורי הבא.
ד"ר אמנון קפליוק פירסם לפני כמה שבועות
ביוגרפיה של יאסר ערפאת, המעודכנת עד סוף 2003, עם הקדמה מאת נלסון מנדלה.
התפרסם בעיתון הארץ
