ביקורת ספר: חרפה / ג.מ. קוטזי

ג.מ. קוטזי

על חרפה ועל קלון ומה שביניהם
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

כשפרנץ קפקא היה בן 22 הוא כתב כך: “בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנו קוראים איננו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו אושר, כפי שאתה כותב? אלוהים אדירים, הרי היינו מאושרים גם לולא היו לנו ספרים… אבל אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים אותו יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות…." (פרנץ קפקא, מכתבים, 27 בינואר 1904.)

תוצאת תמונה עבור הספר חרפה"חרפה" של קוטזי פעל עלי כמו אסון גם לפני התרגום בעברית – במקום אחר יצא לי לסקור אותו כשראה אור באנגלית וקראתי לו, בהעדר שם מוסכם, "קלון". אני עדיין חושבת, למרות שסמדר מילוא מצטיירת כמתרגמת מצויינת, ש"קלון" הוא שם נכון יותר, שכן "חרפה" היא רגש שאדם יכול לחוש בינו לבינו, ואילו "קלון" מוטבע בו מבחוץ, בצדק או שלא בצדק. בכל מקרה, "Disgrace”, שמו האנגלי של הספר, נושא קונוטציות מעולם התיאולוגיה: "the fall from grace” הוא החטא הקדמון, אבל גם מעולם היחסים החברתיים ומעולם המשפט.

הוידוי כנשק פוליטי מוזר

פרופסור לורי, מרצה לבן מזדקן בקולג' טכנולוגי רב-גזעי בדרום אפריקה החדשה, מתעקש ללמד ספרות ושירה הגם שתלמידיו ערלי-לב. אחת מהן מוצאת את דרכה אל מיטתו, בפסיביות בלתי מוסברת. גם לולא העלה לה ציון בכוונה, בעולם החדש של יחסי המינים, לא ייתכן מעשה פשוט בין שני בגירים, ולקולג' יש ועדות ותקנונים ועונשים, וכל אלה מתגייסים כנגד פרופסור לורי ורוצים ממנו בדיוק מה שמתבקש היום מרוצחים בדרום אפריקה: להתוודות. והוא מסרב.
דרום אפריקה החופשית הפכה את הוידוי הדתי לנשק פוליטי מוזר. יושבות בה "ועדות אמת", והן שומעות בסבלנות את סיפוריהם של מעוולים לבנים, אנסים ורוצחים, ומעניקות להן חנינה כדי לשמר מין חזות של נאורות במדינה שההפקר, האלימות והשנאה שולטים בה. "ועדות אמת" הן בתי-משפט-שדה לחיי הרגש, הן חסרות שיניים מבחינה משפטית והן מחלחלות לכל תחום של החיים, וגם באוניברסיטה נמצאים רודפי-אמת שלא יסתפקו בהודאה משפטית של לורי, אלא רק בוידוי ממש. וידוי הוא עניין שבין אדם לאלוהיו או לכומר שלו או למצפונו הפרטי, אבל דרום אפריקה החדשה מכחישה, מתוך טענה לנאורות, את קיומם של כל אלה.

האלימות הפוליטית מצויה כל הזמן

ג'.מ. קוטזי ("מחכים לברברים" ו-"חייו של מיכאל ק." שלו כבר תורגמו לעברית) הוא מן הסופרים החשובים ביותר של דרום אפריקה, בעידן האפרטהייד ואחריו, וגם אלמלא זכה הספר הזה בפרס "בוקר", עדיין מדובר ביצירה החשובה ביותר שיצאה מתחומי העידן החדש. קוטזי ואחרים (ברייטן ברייטנבאך, נאדין גורדימר, אנדרה ברינק) היו תמיד סופרים מגוייסים עד לשד עצמותיהם, והם השכילו להעניק את קולם הספרותי להוקעת העוולות של המשטר. והם חלמו על דרום אפריקה אחרת. מה שקורה בה, על פי קוטזי, מפחיד יותר מחיים תחת משטר טוטאליטארי, מפני שהאלימות הפוליטית מצויה כל הזמן כרובד-על ביחסים בין אישיים.
דיויד לורי סבור שהוא נלחם בועדת-האמת האוניברסיטאית אבל הוא מאבד את כל זכויות הפנסיה שלו מפני שסירב להתוודות. בתו לוסי סבורה שהיא יכולה ליצור לעצמה מין חיים פסטורליים צנועים על פיסת אדמה מרוחקת, אבל העובד השחור שהיא מעסיקה – בנאורות ובלי ניצול – חומד את הקרקע, וגם מארגן אונס קבוצתי מזעזע. לוסי היא קורבן מפני שהיא לבנה ומפני שאין לה לאן ללכת. לורי הוא קורבן עקיף כי אין בכוחו לעשות דבר כדי לסייע לה. ותסלחו לי, אבל כל האנסים והמעוולים ומוצצי האמת ותובעי הוידויים והמוקיעים ובוני עמודי הקלון גם הם קורבנות פוליטיים: הם גדלו בתוך מציאות של רשע ביורוקרטי טהור, ואין להם דרך אחת להתנער מתוכה.

הקדרות פועלת כמו אסון

קוטזי מצייר תמונה מחרידה של דרום אפריקה החדשה, אבל הספר חורג בהרבה מגבולות המקום, וכך אי אפשר להתנחם ש"זה קורה רק שם". זה קורה בכל מקום שבו השלטון מרשה לעצמו קצת רשע ועוד קצת. האם ייתכנו עדיין יחסים בין-אישיים נקיים בין יהודים לבין ערבים? תקראו את "חרפה", ואנא, חישבו מה יקרה כאן אם הכיבוש לא יסתיים. ממילא הספר מכריח אתכם לחשוב, להתנגד, להתווכח איתו: וכן, הקדרות המוצדקת שלו פועלת כמו אסון. מה עוד אפשר לבקש?

פורסם ב
YNET

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.