הווידוי של גדול סופרי טורקיה המודרנית
מאחורי הפרודיה שמגולל הרומאן "המכון לכיוון שעונים" של אהמט המדי טנפינר מסתתרת הודאה בכישלונה של הספרות הטורקית להיות מקורית
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
יש משהו מייאש מראש בצורך לכתוב רשימה שמטרתה להציג לקוראים עברים רומאן של סופר טורקי הנחשב כבר לקלאסיקה בלתי מעורערת בארצו. כותב של רשימה כזאת צריך לדלג על כל כך הרבה מכשולים של סטריאוטיפים ושל אטימות תרבותית! האינסטינקט הטבעי לוחש לו: "עזוב את זה. תן להם להישאר בבערותם. שימשיכו לחשוב שטורקיה היא מה שהם חושבים שהיא". אבל אז מתגבר הצד האחר, המאמין באדם וביכולתו להשתנות דרך הקריאה וההשכלה.
אולי הדרך הנוחה ביותר להציג את אהמט המדי טנפינר ואת ספרו "המכון לכיוון שעונים" היא לספר שאורהן פאמוק, הסופר הטורקי הצעיר שזכה בפרס נובל לפני שנים אחדות, ראה בטנפינר את אביו הרוחני וטורח להזכיר זאת בכל פעם שהוא נשאל למקורות ההשראה שלו. טנפינר הוא מה שש"י עגנון מייצג בספרות העברית, כלומר מין אייקון ספרותי ענק, אך גם מרוחק ומסתורי ולא תמיד נגיש לכולם.
הוא דומה לעגנון גם מבחינה זו שכתיבתו מגלמת את אותו רגע של משבר תרבותי, שיש מי שיקרא לו מהפכה, שבו נאלץ עם שלם להיקרע באחת מעולם האתמול שלו, ולהתחיל הכל מחדש־כביכול. מבחינת העם היהודי, זה היה חורבן יהדות אירופה וקריסת עולם המסורת היהודית וצמיחת המדינה הציונית. הטורקים חוו אותו משבר בערך, בצורת קריסתו של העולם העותמאני המסורתי וצמיחת המדינה הטורקית המודרנית שניסתה לבטל באלימות כל קשר לעולם הישן, ובין השאר גם החליפה את שיטת הכתב מן האלפבית הערבי לאלפבית הלטיני. וטנפינר היה שם, ביוגרפית, בצומת הזה, שבו, באחת (החוק בדבר הלטיניזציה של הכתב הטורקי נכנס לתוקף בשנת 1928, כשטנפינר היה בן 27), צריכה היתה הספרות להיכתב אחרת לחלוטין משנכתבה רגע לפני כן. ביום אחד, מאות שנים של ספרות ושירה טורקית שנכתבו בכתב הישן שפג תוקפו, נהפכו לטקסטים ארכיאולוגיים הכתובים בכתב סתרים.
ב"מוזיאון לספרות" על שם טנפינר שנחנך לא מכבר במתחם ארמון טופקאפי באיסטנבול יכול המבקר להתבונן בכתבי יד של טנפינר שנכתבו עדיין בכתב ערבי, ואחר כך את המעבר שעשה לשפה החדשה. צריך גם לדעת שהמעבר לכתב הלטיני גרר אחריו שינויים מרחיקי לכת באוצר המלים: בתוך זמן קצר טוהרה הטורקית מהרבה מושגים ומלים שמקורם ערבי, שהוחלפו במלים "טורקיות טהורות" (או צרפתיות) באותה שיטת טיהור מהלעז שיישמה ומיישמת עדיין האקדמיה ללשון העברית כאן. ובתוך כל המבוקה והמבולקה הזאת צריכים היו הסופרים הטורקים לכתוב ולפלס להם דרך אל קהל קוראיהם.
כמו בכל הספרויות שבעולם, ובכלל זה הספרות העברית, יש סופרים חרוצים הששים לכל שינוי והקופצים בראש להראות את כוחם וגבורתם במדיומים חדשים. אלה הם הסופרים הנגישים שהקהל אוהב ומעריץ בדרך כלל, לפחות בטווח הקצר, מפני שאלה סופרים הנראים להם "אותנטיים", ושאינם מחפשים דרכים להתנשא עליהם או לבוז להם. ולעומתם יש תמיד הסופרים האיטיים, הכבדים יותר, שאינם מסוגלים או אינם רוצים להיבלע בהתלהבות הכללית ונשארים איכשהו מאחור כביכול, בגדר סופרים למתי־מעט, ורק ברבות השנים הם יהיו אולי אלה שיזכו לקנוניזציה, לאחר שהסופרים החרוצים, הנגישים, יימאסו על קהלם.
טנפינר, כעגנון, שייך באופן מובהק לליגה הזאת של הסופרים האיטיים, המתקשים להיכנע לצווי אופנה חדשניים והולכים בדרכם שלהם, הקשה, אך המנצחת בסופו של דבר. כאשר הספרות הטורקית התמסרה כל כולה לריאליזם החברתי ויצאה לכפרים כדי לצייר את העם הפשוט באותה שעה היסטורית של התחלפות העולם הישן בעולם המודרני, טנפינר נשאר סופר עירוני, פרוסטיאני, צייר עדין של הריקבון הבורגני, ונושא דברם של אלה שנותרו מאחור, המתקשים לעמוד בזעזועים שמביאה המודרניות ובאי ביטחון שהיא קולעת אליו את מי שנמנים עם העולם הישן, מי שאינם יודעים לקרוא את העולם החדש תרתי משמע.
ספרו המרכזי של טנפינר, שלא תורגם עוד לעברית, שמו "Huzur" (שלוות נפש). עלילתו מתרחשת על סף מלחמת העולם השנייה. כל האי ודאות שהיא מטילה על הגיבורים, שלא הספיקו להתאושש מן הזעזוע של נפילת האימפריה העותמאנית והקמת הרפובליקה המודרנית, מתנקזת לדמות אחת, אולי המרשימה ביותר בספרות הטורקית של המאה העשרים, ושמה סואד. זהו גיבור אפל, רע, שדומה כי משימתו בחיים היא לנקום על העוול הענק, שאין לו הסבר ואין לו סוף ותכלית, שנעשה לאלה שהכריחו אותם לצאת מאפלה לאור גדול, שעה שהם רצו להישאר באפלה. סופו שהוא מתאבד בניסיון להחזיר לאחור את הזמן, את מה שנעשה ואין להשיב, מעט כמו שניסה לעשות זאת פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד".
הזמן, אם כן, הוא העומד במרכז עולמו הספרותי של טנפינר, ובכלל זה האי יכולת להסתגל למעבר הזמן, והאי יכולת של אותם אנשים איטיים בני העולם הישן לקרוא נכונה את הזמן. מהבחינה הזאת, הספר שלפנינו, "המכון לכיוון שעונים", הוא הסכימה המוקדמת שעל גביה בנה טנפינר מאוחר יותר את ה"אופוס מגנום" שלו בדמות הרומאן עוכר־השלווה הגדול שלו, "שלוות נפש". "המכון לכיוון שעונים" הוא ספר אלגורי־פרודי, קצת בנוסח גוגול, קצת בנוסח הבורלסקות של וולטר, על ברנש תמים, מטומטם למחצה, העולה לגדולה לא ברור למה במסגרת של מכון כעין מדעי, עתיר הייררכיות, האחראי לכיוון השעונים ברחבי המדינה, והמעסיק מלומדים תמהונים, שגיבור הספר מספר עליהם לפי תומו, כשהכוונה הגלויה היא להלעיג על האבסורדים שבמוסדות ביורוקרטיים מעין אלה, שאין עושים בהם דבר חוץ מהבלים המתחזים לחקירות רציניות.
הקורא מדלג, יחד עם תודעתו הילדותית של המספר, בין זיכרונות לדמיונות, בין טיפוסים משונים הלקוחים מן הפולקלור העממי, כגון אותה דודה צייקנית אדוקה, שקמה לתחייה באמצע הלווייתה כדי לחשוף את הלהיטות של אחיה (אביו של המספר) להשתלט על רכושה. קו הגבול בין החיים והמוות אינו ברור כלל בספר הזה, כפי שלא ברור הגבול בין התבונה לכסילות, או בין המסורת למודרניות. בין השאר מוקיע הספר הזה, כמדומני, את האמונה התמימה בקידמה, המחליפה את האמונה הדתית התמימה שהיתה נהוגה קודם. מה כבר ההבדל הגדול ביניהן? האמונה בקידמה לא ריפאה כהוא זה את כסילותן של הבריות.
מה שחשוב לשמור למזכרת מהקריאה ב"המכון לכיוון שעונים" הוא מתחום האל־זמניות של ז'אנרים ספרותיים. בעוד שבמערב נחשבה הכתיבה האלגורית לז'אנר השייך למאה ה-18, קם פתאום הז'אנר המת הזה לחיים חדשים והתמלא בתוכן רענן בטורקיה במחצית הראשונה של המאה העשרים בדמות זו של "המכון לכיוון שעונים". ואין זה המופע היחיד של יצירה אלגורית בספרות הטורקית: קריאה מקרוב ברומאנים של אורהן פאמוק, בן המאה העשרים ואחת, מלמדת שלא רק שלא זנח את הז'אנר האלגורי אלא שיכלל אותו, ובייחוד ברומאן הנודע שלו, "המבצר הלבן" שכולו אלגוריה על השניות של הנפש הטורקית הנקרעת בין הצורך לחקות את המערב לבין הרצון להתנער מהצורך הזה לחקות אותו.
זה אולי הדבר שכל כך נוגע ללב וכל כך מקורי בספרות הטורקית כשהיא במיטבה: המודעות הטרגית שלה לכך שאינה יכולה להיות מקורית ושעליה להעתיק ולחקות את ספרות המערב כדי להיות בכלל, שהרי אבדו לה לחלוטין הקשרים עם שורשיה ההיסטוריים המקוריים, הקדם מודרניים, מרגע שהוחלף הכתב, והשפה שונתה וחל עליה איסור שלא להיות עכשווית. זה אולי גם סוד קסמו של טנפינר בספר הזה: היכולת להודות באופן אכזרי ומזוכיסטי – תחת מעטה קליל של פרודיה משעשעת – בכישלונו של הסופר הטורקי לכתוב ספרות מקורית, ובכישלונה של הספרות הטורקית להיות אמיתית בשפתה שלה. בעיני, הווידוי הזה הנמשך על פני ספר שלם הוא כשלעצמו דבר מעורר הערצה.
נהניתי הנאה מרובה מתרגומו המדויק של משה סביליה־שרון ומן ההערות הלא מעטות בשולי הדפים המנהירות לקורא מושגים שאחרת היו חומקים מהבנתו. השפה הטורקית עברה שינויים רבים כל כך מאז נכתב "המכון לכיוון שעונים", ששפתו של טנפינר נחשבת כבר שפה זרה למחצה בעיני דובר של טורקית עכשווית. מכאן הקושי הכפול והמכופל של המתרגם להעביר לעברית את הטקסט הזה בלי שיישמע ארכאי ועם זאת ישמור על ניחוח של סיפורת מהסוג הישן. עין העורך שלי גם זיהתה מגע יד קפדני של עורך לשוני בטקסט העברי. בימינו, צריך להודות, אין זה דבר של מה בכך.
פורסם בעיתון הארץ