סיגל ריבה פינתה לעצמה את כל סוף השבוע שעבר כדי להתמקד בדבר אחד: קריאת הספר של מאיר שלו – "הדבר היה ככה". והיא ממש לא התאכזבה מהדייט עם אהוב הנעורים. שלו שוב חוזר לנהלל ומצליח לגרום לקוראים להתגעגע לזיכרונות ילדות נשכחים, רק שאצלו הם נשמעים מעניינים הרבה יותר
(ניתן להשיג את הספר בספריית "הקורא העברי")
מוטב ואפתח בגילוי לב: אני מאוהבת במאיר שלו. זה לא משהו חדש, זה מלווה אותי כבר שנים. אני קוראת בשקיקה את הטורים שלו במוסף השבת של ידיעות, אני מדקלמת חלקים נבחרים מספריו וגם אם היה מוציא לאור אוסף של רשימות המכולת שלו – אין לי ספק שהייתי הראשונה בתור בחנות הספרים.
אז עכשיו אתם יכולים להבין איזו חגיגה הייתה לי בסוף השבוע שעעבר עם הספר שלו – "הדבר היה ככה". פיניתי לעצמי את סוף השבוע ממשפחה וחברים, סגרתי את הסלולרי, הכנתי כמויות אוכל שלא היו מביישות גדוד של גולני לאחר אימון מפרך, גררתי את שמיכת הפוך אל הספה בסלון, מיקמתי את עצמי בנוחות בין הכרים, נשמתי נשימה עמוקה, פתחתי את הספר, והתחלתי…
הדייט היה מוצלח משחשבתי. אתם מכירים את זה שאתם מתכוננים לפגישה עם אהוב נעורים שאתם זוכרים שהוא מקסים ונפלא ושובה לב וכל הרגעים האחרונים לפני המפגש המיוחל אתם רק מתפללים שזה לא רק הזיכרון שטבוע בכם, אלא שעדיין קיים הקסם והנינוחות והרכות? ואתם כל כך מפחדים להתאכזב, ובסיומו של הערב המוצלח אתם חוזרים הביתה והלב מתרחב משמחה וזיכרון הערב שהוטען מאלפי זיכרונות ילדות עדיין פועם בגופכם.
בדיוק ככה היה הדבר. קראתי וצחקתי ובכיתי והתגעגעתי. למתים הפרטיים מזיכרונות ילדותי, לחלקיקי האבק המרצדים שחדרו מבעד לחלון ביתה של סבתי בבוקר יום שבת בבית הישן בגבעתיים, ללחם שהייתה גם היא, כמו סבתא טוניה של מאיר שלו, בוצעת על חזהּ, לרכילויות המשפחתיות, לרגעי השמחה והעצב.
במשפחה של מאיר שלו – הכל יותר מעניין
גם הפעם חוזר מאיר שלו לנהלל, במעין ביוגרפיה משפחתית של דברים שקרו באמת (כמובן שלכל אחד במשפחתו יש את האמת שלו). סיפור על שואב אבק שעשה עלייה מארצות הברית הרחוקה והעשירה, התנדנד על גלי האוקיינוס, טולטל בקרונות רכבת העמק, ונגרר בשביליו המאובקים של מושב עובדים ישראלי עד שהגיע בבטחה אל ביתה הנקי והסגפני של סבתא טוניה.
אבל הסיפור הזה הוא רק עורק אחד בספר מלא חיים והתרחשויות והתלחשויות ועניינים משפחתיים כמו שיש בכל משפחה, אבל במשפחה של מאיר שלו זה נשמע תמיד יותר מעניין.
אני מקנאה בכם שעדיין לא קראתם את הספר, שעדיין לא חוויתם את הרגע הזה בו תקראו את המשפט האחרון, תסגרו את הספר, תאמצו אותו ללבכם, תנשמו עוד נשימה עמוקה ומזככת ותחשבו שאין סיכוי שתיהנו כך שוב מספר. זה עובר למחרת, או אחרי כמה ימים, אבל הרגע הזה, המופלא – הרגע שאחרי – אין נפלא ממנו.
פורסם בחדשות 2
