ביקורת ספר: דברים שלא סיפרתי / אזאר נאפיסי

דברים שלא סיפרתי

מבטה של מחברת הספר "דברים שלא סיפרתי" חושף עד כמה לא הצליחה המהפכה הפמיניסטית לצרוב עצמה אל תוך הדנ"א הגברי
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור אזאר נאפיסי ויקיפדיהאזאר נאפיסי פרצה אל התודעה הספרותית הגלובלית ב-2004 עם רב המכר "לקרוא את לוליטה בטהראן", שהציע ערבול של ניתוחים ספרותיים מוכרים יחד עם תיעוד המציאות של טהראן. בדומה למטען שנושאות אתן המלים "לוליטה" ו"טהראן", גם כותרת ספרה "דברים שלא סיפרתי" מרמזת על פנייה ליצר המציצנות של הקוראים, אך הוא מתגלה דווקא כעשוי במתכונת שמרנית למדי של ה"ממואר האוטוביוגרפי". נאפיסי מתארת בו את ילדותה, נעוריה ובגרותה על רקע המאורעות הסוערים שעוברים על איראן, תיאור המקבל הדהוד מועצם של רלוונטיות בשל כיכובה הבלתי פוסק של איראן במדורי החדשות.

"לקרוא את לוליטה בטהראן", למרות היותו מעניין, קולח ומעורר הזדהות, העניק לקוראים גם תחושה לא נוחה של "ראו איך הצלחתי לייצר אי של מערביות קדושה בלב האיסלאם". באורח מקביל למהלך שביצעה בספר הקודם, מטעימה נאפיסי גם בספר הזה את חשיבותן העצומה של דמויות נשיות חזקות ושל ספרות פמיניסטית בתהליך החניכה של אשה צעירה בחברה גברית שמרנית ומדכאת שכזו. ב"דברים שלא סיפרתי" מקבלת חניכה ספרותית זו אופי מכריע, בשל יחסיה הגרועים של המחברת-מספרת עם אמה, שמובילים אותה להסתגרות: "בתקופה הזאת התחלתי לבלות שעות במיטה, בקריאה. הדגשתי פסקאות, העתקתי אותן ביומני, וקניתי לי הרגל לחזור על שורות מיצירתה של פורוג פרוח'זאד, המשוררת האהובה עלי". בהמשך מזכירה נאפיסי גם את הסופרת הפמיניסטית הידועה, שהרנוש פרסיפור, שספרה "טובא ומשמעות הלילה" תורגם אף הוא לאחרונה לעברית (בהוצאת "עופרים", שמתמחה בספרות איראנית).

אם ב"לקרוא את לוליטה בטהראן" שימש הקאנון הספרותי המערבי כקביים המסייעות לעלילה, כאן ממלאים תפקיד זה תצלומי משפחה אותנטיים שהספר משובץ בהם. נאפיסי פורשת לרווחה את זיכרונותיה, ומציירת הן את תווי פניו של דור שלם באיראן והן את דיוקנם הפרטי של שני הוריה. אביה של נאפיסי, אחמד נאפיסי, שימש כראש עיריית טהראן במשך כמה שנים, אך ב-1963 נכלא לארבע שנים באשמות שווא. הספר פותח במשפט הטעון "רוב הגברים בוגדים בנשותיהם בשביל שיהיו להם פילגשים. אבי בגד באמי כי הוא רצה חיי משפחה מאושרים", ומסגיר בכך הן את יחסי המשפחה המסוכסכים והן את אהדתה של אזאר לאביה, למרות בגידותיו.

תוצאת תמונה עבור אזאר נאפיסי ויקיפדיהאמה של אזאר, נזהת נאפיסי, היתה אחת משש הנשים הראשונות שנבחרו למג'ליס, הפרלמנט האיראני. בהיותה חברת פרלמנט נדרשה להצביע בעד מה שכונה "החוק להגנת המשפחה", שנחקק ב-1967 והעניק לראשונה זכויות מינימליות לנשים האיראניות: ביטל גירושין שנערכו מחוץ לבית המשפט, התיר פוליגמיה בנסיבות מיוחדות בלבד וכונן בתי משפט מיוחדים למשפחה. נזהת נאפיסי התנגדה לחוק, בתואנה שאינו פמיניסטי דיו. נשים נשואות, למשל, עדיין נדרשו לאישור מן הבעל אם רצו לצאת מסיבה כלשהי מחוץ לאיראן. באופן אירוני, הצבעתה נגד החוק משמשת עבורה כמגן מפני התנכלות בעת המהפכה האיסלאמית: "החוק להגנת המשפחה" היה אחד החוקים הראשונים שבוטלו על ידי המשטר החדש.

למרות שאזאר נאפיסי משרטטת את דיוקן אמה מתוך התחשבנות וכעס, בוקעת ועולה מבין השורות דמות מרשימה וטראגית: נזהת נאפיסי התייתמה משני הוריה בגיל רך מאוד, שני ילדיה (אזאר ואחיה מוחמד) היגרו למערב בבגרותם, בעלה התגרש ממנה לאחר עשרות שנות נישואים רצופי בגידות והתחתן עם אשה צעירה, והיא עצמה נותרה לבדה בשנותיה האחרונות, במדינה ששינתה את פניה והפכה את הערכים שהאמינה בהם לעפר ואפר.

רגע החסד המשמעותי שזוכרת נאפיסי לאמה הוא כאשר נשלחה אזאר בת ה-14 ללימודים בלנקסטר שבאנגליה, ואמה הצטרפה אליה לשלושת החודשים הראשונים. נאפיסי מתארת כיצד היתה חוזרת מבית הספר המומה, מלאה ברשימות של מלים חדשות שלא הבינה, ואמה, שלא ידעה אף היא אנגלית, היתה מחפשת עבורה את פירושי המלים במילון. רגע קבלת השפה האנגלית הוא אירוע בעל משמעות סמלית (גם בישראל היום). לעתים זהו כל ההבדל בין תואר אקדמי ומשרה טובה לבין היתקעות במעמד הנמוך). במידה רבה שליטתה באנגלית של נאפיסי הפכה את הגירתה מאיראן אל המערב לחלקה, הגירה שמצטיירת כדפוס ההתמודדות המרכזי של האליטה האיראנית עם המהפכה האיסלאמית.

נאפיסי מתבוננת בפיכחון מריר גם באופן שבו השלימו הנשארים באיראן עם השינויים: "עכשיו גערו בנו גברים נאורים וחילונים על שהפכנו למטרד בהתנגדותנו לרעלה המצווה. והם בהחלט שמחו לנצל את חוקי המדינה, נשאו להם נשים שניות צעירות או התגרשו מנשותיהן ללא הסכמתן".

מבטה של אזאר נאפיסי חושף עד כמה לא הצליחה המהפכה הפמיניסטית לצרוב עצמה אל תוך הדנ"א הגברי, עד כמה התשוקה "להחזיר את הנשים למעמדן הקודם" מקננת בסתר בלבבות רבים, שמוכנים לוותר על חלק מזכויותיהם כאזרחים ובלבד שחתירה לשוויון בין נשים לגברים תיחשב לעבירה שאין עליה כפרה.

ומי שחושבים שבישראל המהפכה הפמיניסטית הצליחה יותר, מוזמנים להרהר רק לרגע בהיגיון המפעיל את הממסד הדתי, בסוגיית העגונות, מספרי הנשים המוכות והנרצחות והמשכורות הנמוכות לנשים.

ספרה של נאפיסי נקרא בשטף ובמהירות, אולם ערכו הספרותי מוטל בספק. יותר משזוהי ספרות טובה, זוהי עיתונות טובה: כתבת דיוקן רחבת מימד, מלמדת ומעשירה, אולם ללא התחתית הכפולה המעניקה משמעות ומייצרת ספרות משובחת.

אשתף אתכם לסיום במשפט מתוכו שאהבתי, משפט פשוט הכולל עולם ומלואו בהיבטים שונים לכל אדם:-
"כאב ואובדן, כמו אהבה ואושר, הם יחודיים ואישיים, אי אפשר להעריך אותם בהשוואה לאחרים".

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.