ביקורת ספר: בחורים טובים / שרה אנג'ל

שרה ושמעיה אנג'ל

העולם מלא פסיכופטים רצחניים, ואנחנו מעריצים אותם!
"בחורים טובים", ספרה של שרה אנג'ל, הוא ספר מטריד, אבל לא בגלל תוכנו אלא בגלל התופעה שהוא מגלם: כיצד הפכו האלפרונים והרוזנשטיינים לגיבורי תרבות בישראל?
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

באחת הסצינות המדהימות, ולא רק בשל הווירטואוזיות הקולנועית שלה, בסרט "החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזה, נכנס הגיבור, פרח הגנגסטרים הנרי, למועדון שבו מבלים חבריו העבריינים; הסצינה, המצולמת בשוט ארוך אחד, מעניקה לצופה את נקודת מבטו של הגיבור, שנפעם מהעולם שכה נכסף להגיע אליו: עולם שבו הפשע משתלם, שיש בו כסף למכביר, בחורות יפות וחברים נאמנים. רק בהמשך יגלה הגיבור, ואיתו הצופים, את השנאה, הנקמה והבוגדנות המבעבעות במקום שבו בחר לחיות, ויחווה על בשרו את המחיר הכבד שיידרש לשלם על מעשיו.

תוצאת תמונה עבור הספר בחורים טוביםשרה אנג'ל, מחברת הספר "בחורים טובים" (אני מניח שלא במקרה מזכיר שם הספר את הסרט של סקורסזה), עבדה, לפני שצללה מרצונה הטוב והחופשי בעולם הפשע הישראלי, כברמנית במועדון "הפיקוקס". המקום היה בתחילת שנות ה-80 מקום הבילוי שעברייני תל אביב אהבו להסתופף בו. באותו בר, כפי הנראה, ניצתה לראשונה האהבה בין הפסיכופט הרצחני שמעיה אנג'ל (כך היא עצמה מכנה אותו), לבין שרה, סטודנטית למקרא. השניים הפכו לצמד לכל דבר ועניין, כולל פעילות פלילית ענפה שבגינה הורשעו.

שמעיה אנג'ל, כזכור, הורשע ברצח זוג סוחרי סמים; כאשר ישב בכלא וציפה למשפטו, רצח, בעזרת הרצל אביטן, את שותפם לכלא באמצעות 131 דקירות סכין. יופיה, חלקת לשונה של שרה אנג'ל ופרקליטה, עמדו לזכותה בבית המשפט והיא ישבה רק שלוש שנים בכלא על הברחת נשק וסמים, השתחררה והפכה לעיתונאית, סופרת ודמות טלוויזיונית ידועה. חלק חשוב מההילה שלה קשור בשם המשפחה של שמעיה, שממנו התגרשה לפני שנים, מעין גלימה מגואלת בדם שעליה רקום השם אנג'ל.

למרות שהספר "בחורים טובים" עוסק בעולם הפשע, אין לו, לבד מכותרתו, כל קשר לסרט שנכתב על פי תסריט של ניקולס פילגרי, כתב פלילי לשעבר; הוא גם לא מזכיר את "הכבוד של פריצי", שכתב ריצ'ארד קונדון, או את סדרת הטלוויזיה "הסופרנוס". לא מדובר על יוצרת שמנסה, באמצעות סיפור פשע, לומר משהו על עצמה או אולי על העולם שבו אנו חיים. אני לא משלה את עצמי: איש מקוראי מוסף "הארץ, ספרים" אינו מצפה ששרה אנג'ל תוציא מתחת ידיה ספר בעל ערך ספרותי של ממש. הציפייה היא שכמי שהיתה חלק בלתי נפרד מהעולם הזה, שאנו מכנים "העולם התחתון" (כאילו אין לו כל קשר לעולמנו), אנג'ל תספק לנו מבט מבפנים על אותו עולם, מבט של מי ש"היה שם". אבל בספר "בחורים טובים" אין לדעתי כל מבט מבפנים. יש בו תיאור של עולם הפשע הישראלי מנקודת מבטו של כתב פלילי, וחוששני שלא אחד הטובים שבהם.

אין בספר עלילה מרתקת, או דמויות מרתקות או מורכבות, וגם לא מערכות יחסים נוגעות ללב. אולי מפני שכל הדמויות דומות זו לזו: בין אם מדובר באינסטלטור שהסתבך בפלילים, באיש המוסד לשעבר, או בעבריין שגדל בשכונת עוני. נדמה שתמיד מדובר באותו פסיכופט רצחני. העולם, לפי שרה אנג'ל, הוא צר, חדגוני, דרוויניסטי: טרוף או שתיטרף. שולטים בו פסיכופטים חסרי מעצורים ומשוללי עכבות מוסריות. כל פגיעה קטנה בכבודם או איום על הטריטוריה שלהם הם גורם להתלקחות רבתי.

הדמויות המרכזיות בספר הן יהושע, אינסטלטור חסר מזל, שבגיל 34 מוצא את עצמו שלא בטובתו בבית הסוהר יחד עבריינים מסוכנים, מצליח לשרוד בעזרת סוכן מוסד לשעבר והופך למין מאפיונר חובק עולם נוסח זאב רוזנשטיין; לעומתו, איש המוסד לשעבר הוא בן דמותו של פליקס אבוטבול הנתנייתי, מאפיונר שמצא את מותו ליד הקזינו שלו בפראג ובנו מככב כיום במדורי הפלילים. השניים, האינסטלטור וסוכן המוסד לשעבר, הם מתחריו של שמשון אמסלי, מלך העולם התחתון – הדמות המרכזית בספרה של אנג'ל. בסופו של דבר הם מצליחים, בפרק השיא המחקה בעריכתו סרט פעולה הוליוודי, לחסלו ולרצוח את אשתו האהובה שרית. הם מתקשים ליהנות מפרי מעשי הרצח שלהם משום שבינתיים משתחרר מהכלא פסיכופט רצחני אחר שיתפוס את מקום המלך הקודם.

הכותבת שמתארת את החבורה תאבת הדם הזו היא מין מספרת עממית, בעלת שטף לשון קדחתני ואינטנסיבי, ומקצב דיבורי. לעומת זאת, בחלקים שבהם היא מנסה להעניק לחומר מעטה ספרותי, התוצאה מגוחכת: "בטנו כמו תוף של מכונת כביסה, עשתה לופ שלם סביב צירה, ואז נעלם גופו מתודעתו, אחר כך נעלמה תודעתו בכלל: שמשון אמסילי התאהב לראשונה בחייו". או למשל: "עיניו של ויקטור התעגלו מאימה בעת שערך היכרות ראשונה עם מותו". לא הבנתי, היתה לו היכרות שנייה עם מותו? ומשפט אחרון: "שפתיו העבות רפרפו על צווארה, נשפו כמפוח אוויר חם לעורק הראשי שלה".

כמו כל טלנובלה, גם הספר "בחורים טובים" נעדר סבטקסט. הגיבורים לא מנסים להסתיר את רגשותיהם או את ייצריהם, הכל חשוף וגלוי. קשת הרגשות הזו מוגבלת וחסרת ניואנסים. בדרך כלל מדובר ברדיפת בצע, שנאה ונקמה. על אירוניה, חוש הומור, ותובנות שמעבר לקלישאות העברייניות, אין מה לדבר. מודל ההתייחסות הספרותית של אנג'ל, הוא, כך נדמה לי – "הסנדק" של מריו פוזו. אחד מהספרים הנקראים בבתי הסוהר בארץ (לדעתי, אסירים רבים קוראים אותו כמעין ספר הדרכה). אלא שהכותבת שאפתנית ממריו פוזו: הספר "בחורים טובים" לא מסתפק בניסיון לתאר את תולדותיה של משפחת פשע אחת, כמו משפחת קורליאונה של פוזו, אלא מנסה להקיף את עולם הפשע הישראלי כולו ב-30 השנים האחרונות.

מי שנוהג לקרוא את מדורי הפלילים בעיתונים יוכל למצוא בספר את בני דמותם של האחים אלפרון, זאב רוזנשטיין, משפחת אברג'יל, משפחת אבוטבול מנתניה, ראשי הפשע הערבים מיפו ומלוד; רק נציגי הפשע הרוסים חסרים (ואגב, מה פשר האפליה?)

התוצאה היא ספר מטריד, ולא בגלל תוכנו, אלא בגלל התופעה שהוא מגלם. כיצד הפכו עבריינים לגיבורי תרבות? מדוע מוזמן טוביה אושרי, שריצה מאסר עולם על רצח כפול, לפרשן בתוכנית שעניינה הוא "הסופרנוס"? מטרידה לא רק נקודת המבט החפה מכל עמדה מוסרית של גיבורי הספר, אלא בעיקר התחושה שזוהי עמדת המוצא של הכותבת שיודעת היטב את נפש קוראיה-בהמותיה. הספר היה יכול להיות מעניין אם, למשל, היה מנסה להתמודד עם השאלה – ואני לא מתכוון ברמה התיאורטית אלא העלילתית – איך נשים מנסות לתפקד בעולם כזה, שמתאפיין בהגמוניה גברית מוחלטת? האם על ידי הפנמתם הקיצונית של הקודים הגבריים? אולי על ידי ניצולם לצורכיהן?

אלא שהנשים בספר הן לא יותר מאסקופות נדרסות, ומקבלות את תהליך שיעבודן בהכנעה. הבחירה מוזרה בעיני גם מכיוון שבמציאות, עד כמה שזכור לי מהתקופה שבה עבדתי כקצין מודיעין במשטרה, היו כמה נשים (וביניהן שרה אנג'ל) מזן אחר לגמרי: נשים דומיננטיות שנטלו חלק פעיל במעשים פליליים נועזים ביותר. הן לא ביזבזו את זמנן בהמתנה לבני זוגן. להיפך. דמויות כאלה הלהיבו – ומלהיבות עדיין – את דמיונם של יוצרי ספרות וקולנוע בעולם, אבל אנג'ל, למרות עברה המפואר והמרתק (וזה לא נכתב באירוניה), חפה לחלוטין מתובנות מהסוג הזה.

תוצאת תמונה עבור בחורים טובים שרה אנג'לפתחתי את גלי צה"ל, כמה דקות לפני החדשות, ושמעתי את אברי גלעד מספר על ספר משעשע ונפלא שקרא, ספר שלא יכול היה להניחו מהיד, "בחורים טובים" מאת שרה אנג'ל; הוא לא היה מוטרד משום דבר שקשור לספר ולמקומו בתרבות, והיה משוכנע כי זהו "מבט מבפנים" על חיי הפשע. לא מדובר אמנם בספרות יפה, אבל זהו ספר "ממש מרתק". אז על מה אני מלין, מתחסד שכמוני, ומה אני באמת מבין?

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.