בהתחלה היה קצת לא-נעים לירות בנשים וילדים
הם היו מילואימניקים, תושבי המבורג בני המעמד הבינוני. בתוך זמן לא רב הם רצחו עשרות אלפי יהודים. היו ביניהם גם כמה סרבנים. ספרו של הפרופ' כריסטופר בראונינג, שתורגם עתה לעברית, עוסק באחת השאלות הקשות מכל שמעוררת השואה: איך נהפכו אנשים רגילים לרוצחי המונים
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)
באמצע מארס 1942, כ-75% עד 80% מבין ששת מיליוני קורבנותיה היהודים של השואה היו עדיין בחיים. כך מראים נתונים סטטיסטיים המבוססים על מידע שאסף המשטר הנאצי. פחות משנה לאחר מכן, כך מראות אותן סטטיסטיקות, התהפכו השיעורים: עד פברואר 1943 חיסלו הנאצים כ-80% מקורבנותיהם היהודים.
"בגרעין השואה היה גל קצר ואינטנסיווי של רצח המוני", כתב על התקופה הזאת חוקר השואה האמריקאי כריסטופר בראונינג בהקדמה לספרו "אנשים רגילים", הרואה אור בעברית בהוצאת ספרי עליית הגג, בשיתוף עם הוצאת "ידיעות אחרונות". "מרכז הכובד של הרצח ההמוני הזה היה בפולין. במארס 1942 – למרות שנתיים וחצי של סבל קשה, מחסור ורדיפות – היו עדיין כל הקהילות היהודיות בפולין שלמות, אך 11 חודשים בלבד לאחר מכן נותרו רק שרידים מיהדות פולין בגטאות ספורים ובמחנות עבודה אחרונים. בקיצור, ההתקפה הגרמנית על יהודי פולין לא היתה תוכנית הדרגתית ולא תוכנית בשלבים המתפרשת על פני תקופת זמן ארוכה, אלא בליצקריג (מלחמת בזק) של ממש, מתקפה מסיווית הדורשת גיוס פלוגות-מחץ במספרים גדולים".
ספרו המרתק של הפרופ' בראונינג עוסק באחת היחידות הללו ועוקב בדקדקנות אחר פעולותיה, לא רק ב-11 החודשים הללו אלא גם בשנים שלפניהם ואחריהם. על סמך אלפי מסמכים שאיתר בארכיונים בגרמניה ובמדינות נוספות, בראונינג עוקב אחרי מבצעי היחידה ובמיוחד אחרי התנהגות קציניה וחייליה. בהתבסס על עדויות שנגבו בזמן המשפטים שהתקיימו לחלק מהם בגרמניה בשנות השישים, הוא גם חושף את התלבטויותיהם המוסריות ואת הרגשות שחשו כלפי מעשי הזוועה שהיו עדים להם ושהשתתפו בהם.
התמונה העולה מהספר עשויה להפתיע לא מעט קוראים יהודים וישראלים: עולה ממנו כי חיילי היחידה הזאת, בניגוד לדימויים המקובעים בתודעה בכל הקשור למכונת הרצח הנאצית, לא היו עשויים מקשה אחת. חלקם השתתפו במעשי הרצח בהתלהבות, חלקם השתתפו בהם בתחושת תיעוב, ואחרים עשו כמעט כל מה שביכולתם כדי שלא לקחת חלק בהם.
"יחידת המילואים 101 של משטרת הסדר", היחידה הגרמנית שהספר עוקב אחרי פעולותיה, היתה מוצבת במשך רוב שנות המלחמה על אדמת פולין הכבושה. אנשיה השתתפו שם בהוצאות להורג המוניות של יהודים, בפינוי גטאות, באבטחת רכבות שהובילו יהודים למחנות השמדה, במעשי ציד וטבח נגד פרטיזנים פולנים ובזוועות נוספות. רובם היו תושבי המבורג בשנות השלושים והארבעים לחייהם, שגויסו למילואים עם פרוץ מלחמת העולם. מאחר שהיו מבוגרים מכדי להישלח ליחידות שלחמו בחזית, צוותו לאחד מ-21 גדודיה של "משטרת הסדר" שהוקמה כדי להשתתף (לצד האס-אס, הגסטאפו וגופים אחרים) בהחזקת שטחי הכיבוש.
מגויסי הגדוד היו ברובם מסודרים מבחינה כלכלית ותעסוקתית. החיילים נמנו ברובם עם מעמד הפועלים; מיעוטם השתייכו למעמד בינוני-נמוך. כמעט כולם היו בעלי משפחות; רק רבע מהם היו חברים במפלגה הנאצית. "אין לנו מושג כמה מהם היו קומוניסטים, סוציאליסטים ו/או חברי איגוד העבודה לפני 1933", כותב בראונינג. "ככל הנראה מדובר במספר לא מבוטל, בהתחשב ברקע התרבותי שלהם". כולם היו, לדבריו, "אנשים רגילים".
כדי להמחיש לקוראיו את עוצמת התהליכים הנפשיים שפקדו אותם, ושהפכו אותם בתוך זמן קצר מאנשים רגילים לרוצחי המונים, בראונינג משווה בין התנהגותם בשני אירועים שונים, שפחות משלושה חודשים הפרידו ביניהם.
האירוע הראשון התרחש בכפר יוזפוב בבוקרו של 13 ביולי 1942, פחות משלושה שבועות אחרי בואם לפולין. מפקד הגדוד, סרן וילהלם טראפ, כינס את חייליו בפאתי הכפר והורה להם להסתדר מולו בחצי גורן. "טראפ היה חיוור ועצבני, הוא דיבר בקול חנוק ודמעות בעיניו, וניכר היה בו שהוא נלחם לשלוט בעצמו בשעה שדיבר", כותב בראונינג בעקבות עדויות שהשמיעו כמה מהנוכחים באוזני חוקריהם כעבור כ-20 שנה. "הגדוד, אמר בעצבות, צריך לבצע משימה בלתי נעימה להחריד. המשימה הזאת אינה לרוחו, זה באמת מאוד מצער, אבל הפקודות הגיעו מן הסמכויות הגבוהות ביותר. אם זה יקל עליהם בביצוע המשימה, האנשים צריכים לזכור שבגרמניה נופלות פצצות על נשים וילדים".
רק אז פירט המג"ד את המשימה: לאסוף את כל 1,800 היהודים המתגוררים בכפר, להפריד את הגברים שבגיל עבודה ולירות למוות בנשים, בילדים ובקשישים. אחר כך אמר להם עוד משהו: אם מישהו מרגיש שאינו בנוי לביצוע המשימה הזאת, הוא יכול לצאת מהמעגל ולהשתחרר ממנה.
"טראפ הפסיק לדבר", כותב בראונינג, "ולאחר כמה רגעים אחד האנשים מפלוגה ג', אוטו יוליוס שימקה, עשה צעד קדימה. סרן הופמן (מפקד פלוגה ג') התרתח על כך שהראשון לצאת מהשורה היה אחד מאנשיו. הוא התחיל לנזוף קשות בשימקה, אבל טראפ הפסיק אותו. לאחר שטראפ הגן על שימקה, כעשרה או 12 אנשים נוספים עשו צעד קדימה ויצאו מהשורה". בשעות שלאחר מכן, כשהטבח היה בעיצומו, הצטרפו אליהם חיילים רבים נוספים. בראונינג מעריך שבין 10% ל-20% מאלה שנשלחו להרכיב את חוליות הירי נטשו את משימתם הרצחנית.
האירוע השני התרחש בסוף ספטמבר 1942 בכפר סרוקומלה, מצפון-מערב לעיר קוצק. את המשימה שהוטלה עליהם, לירות למוות ב-300 יהודים בקירוב שנאספו מכפרי הסביבה, הם כבר ביצעו בלי היסוסים גלויים. כעבור כמה ימים נהרג אחד מקציני הגדוד ממארב שהציבו לו פרטיזנים פולנים בדרך שבין סרוקומלה לטאלצין, הכפר השכן, והגדוד קיבל הוראה "להעניש" את טאלצין בהריגת 200 מתושביו. המג"ד טראפ, שפיקד אישית על פעולת התגמול הזאת, כבר נמנע מלהציע לחייליו להשתחרר ממנה. בראונינג כותב שחלק מהם מצאו אמנם את הדרך להתחמק מהשתתפות בה, אך מספרם היה נמוך בהרבה מאלה שסירבו להשתתף בטבח ביוזפוב. הוא גם כותב שמפקדיו של שימקה, הסרבן הראשון ביוזפוב, פטרו אותו עד סוף המלחמה מהשתתפות בפעולות רצחניות; חבריו רצחו בטאלצין 73 כפריים פולנים. אחר כך "השלימו את המכסה" שהוטלה עליהם ברציחת 180 יהודים מגטו קוצק. עד שהוחזרו לגרמניה כעבור כשנתיים הם הספיקו לרצוח כ-38 אלף יהודים ולהשתתף בגירושם למחנות ההשמדה של 45 אלף נוספים.
השאלה שבראונינג מעמיד במרכז ספרו היא אחת הקשות והמטרידות מבין כל השאלות שמעוררת השואה: מה בעצם הפך אנשים רגילים בני המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך מהמבורג לפושעי מלחמה ורוצחי המונים? הפרופ' דניאל יונה גולדהאגן, שגם מסקנותיו בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר" מבוססות בחלקן על מעשי גדוד 101, מצא את התשובה לשאלה הזאת באופי הגרמני ובנסיבות המיוחדות לגרמניה ולתרבותה. בראונינג סבור שכל מה שאירע לאנשים רגילים בגרמניה יכול לקרות לאנשים רגילים בכל מקום אחר.
"יש בשואה כמה היבטים מרכזיים שהם ייחודיים לה", אמר בראיון ממשרדו באוניברסיטה של צפון קרוליינה. "ההיקף והטוטליות של ניסיון ההשמדה והאמצעים ששימשו את הניסיון הזה הם ייחודיים. אבל העובדה שהשואה היתה תופעה ייחודית באחדים מהיבטיה, אין פירושה שהיא היתה ייחודית בכל היבטיה. אנשים רגילים מילאו תפקיד חשוב ברוב מקרי הג'נוסייד שהתרחשו בהיסטוריה". לא במקרה, מוסיף בראונינג, קרא לספר "אנשים רגילים" ולא "גרמנים רגילים" – כותרת המשנה בספרו של גולדהאגן.
בפרק המסכם של ספרו, בראונינג מונה את הגורמים העיקריים שהפכו לדעתו אנשים רגילים, שהתגייסו למילואים שלא מיוזמתם, לרוצחים. כל מלחמה יוצרת לדבריו עולם מקוטב, בין "כוחותינו" לבין "האויב". הקיטוב הזה מקל על הפיכת האויב למי שאין חובה להחיל עליו את "מחויבויות אנושיות", החלות על בני אדם אחרים. במצב המלחמה הוגדרו כל היהודים כאויב. הסטריאוטיפים הגזעניים שהפיץ המשטר הנאצי איפשרו לחיילי הגדוד המילואים 101 של משטרת הסדר "לנתק את היהודים מכלל הקהילה האנושית" ולבצע את המעשים שביצעו.
גורם אחר שהשפיע הוא "הקונפורמיזם". "לצאת מהשורה ולהשתחרר, או לאמץ התנהגות נון-קונפורמיסטית גלויה היה פשוט למעלה מכוחם של רוב האנשים", הוא כותב. "היה להם קל יותר לירות… אלה שלא ירו הסתכנו בבידוד, דחייה ונידוי – מצב מאוד לא נוח במסגרת יחידה מגובשת כל כך, המוצבת מחוץ לגרמניה בתוך אוכלוסייה עוינת".
הגרסה העברית של הספר, בתרגומה של לי שיר, מעניקה לתיאור כמה מהפשרות קונוטציה מוכרת: "לא לירות במהלך הפטרול, אם אין שם חייל 'מורעל' שיוכל לדווח על רגישות היתר הזאת; להביא יהודים אל אתר הירי ולירות, אבל לפספס בכוונה. רק יוצאי דופן נשארו אדישים לקריאות הגנאי 'חלשלוש' מפי חבריהם ויכלו לחיות עם העובדה שלא נחשבו 'גברים'".
כשנשאל אם יש בספרו מסר שראוי להפנותו בימים אלה אל חיילים ישראלים, השיב בראונינג בזהירות. "אני מקווה שהספר יעניין את כל מי שמודאג מהדרך שבה מדינות לאום מודרניות יכולות לרתום אנשים רגילים להפרתן של זכויות אדם ולמעשי הרג בקנה מידה גדול", אמר. "למרבה הצער, זו בעיה גם נפוצה וגם מתמדת, אבל לא הייתי מציין בהקשר הזה דווקא את הישראלים הרגילים, שבהרבה מקרים פעלו בריסון רב יותר מאשר אחרים במצבים דומים".
הד"ר יהודה מלצר, המו"ל של ספרי "עליית הגג", ישיר יותר. בפתח-דבר שחיבר למהדורה העברית כתב שבראונינג מפגיש את קוראיו "לא עם קולות של מפלצות אלא עם קולות של אנשים רגילים, של מילואימניקים". והוסיף: "אפילו שמו של גדוד המילואים שבו מתרכז ספרו המטלטל של בראונינג כאילו נבחר על ידי איזה לץ מרושע שבא לירוק לנו בפרצוף: ה-101".
פורסם בעיתון הארץ
