אמא של ולנטינה – הימים הטובים

אמא_של_ולנטינה

סרטם של אריק לובצקי ומתי הררי "אמא של ולנטינה", המבוסס על נובלה של סביון ליברכט, זכה בפרס הסרט הטוב בקטגוריית הסרט
הישראלי בפסטיבל הסרטים היהודי של ברלין, וזכה בפרס כספי של 3000 יורו.
(ניתן להשיג את הספר אצלנו בספרית "הקורא העברי").

בפסטיבל השתתפו כ – 20 סרטים ישראלים.

הסרט "אמא של ולנטינה" מספר על מערכת יחסים הנרקמת בין ניצולת שואה בשם פולה, לבין ולנטינה, נערה פולניה המגיעה לטפל בה.

המפגש עם המטפלת, ששמה זהה לשם נערה נוצרייה שהייתה חברתה בימי ילדותה בפולין, מעורר אצל פולה זיכרונות קשים מעברה המובילים לאובדן שפיותה.

משחקן של אתל קובנסקה בתפקיד פולה, ושל סילביה דרורי בתפקיד ולנטינה זכה לשבחים רבים.

הסרט, שרובו דובר פולנית, בוים על ידי אריק לובצקי ומתי הררי שעיבדו את התסריט בשיתוף אילנה וייזר סנש.
מפיקים שותפים שרגא בר, אלכסנדר רכטר ויוסי אולו.

הסרט הוא בין המתמודדים לפרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע.

 כוכבת הסרט "אמא של ולנטינה" הפתיעה אפילו את במאים
עם צאת הסרט בכיכובה, "אמא של ולנטינה", מספרת  אתל קובינסקה כיצד הציגה משחק מרשים במיוחד, למרות הנסיבות הקשות שעמן .התמודדה בצילומים

באפריל 2007 צילצל הטלפון של השחקנית אתל קובינסקה. הסוכנת שלה הודיעה כי עליה להתייצב למחרת לאודישן לתפקיד ראשי בסרט קולנוע ישראלי חדש. אבל קובינסקה, שהיתה צמודה אז למיטת בעלה בבית החולים, לא התרגשה. בן זוגה זה עשרות שנים היה אז במצב קשה ונאבק על חייו, והיא היתה טרודה ומודאגת.

במשך שנותיה בישראל, ניסיונה המר כשחקנית הרגיל אותה להנמיך ציפיות. ובכל זאת כשחזרה מבית החולים הביתה, התיישבה והחלה להתכונן לאודישן. "למדתי את הטקסט בחצות, בצורה מוזנחת מאוד", נזכרת קובינסקה.

כשבאה למחרת לאודישן, צמד הבמאים אריק לובצקי ומתי הררי התבוננו בה בחשד. לדבריהם, היא נראתה מבולבלת, לא מרוכזת. אבל כאשר מבחן הבד שלה החל, כל הנוכחים בחדר, כולל קובינסקה עצמה, הופתעו. "אני מסיימת את האודישן ופתאום – מחיאות כפיים! פתאום אני שומעת שאומרים לי ‘בראבו! קיבלת את התפקיד'", היא מספרת בראיון בדירתה הצנועה ביפו.

אתל קובינסקה

לובצקי והררי הודיעו לה בו במקום כי הם רוצים שתגלם את דמותה של פולה, גיבורת סרטם "אמא של ולנטינה". אבל קובינסקה לא היתה בטוחה שתוכל לעמוד באתגר. "החלטתי שלא אלך לצילומים, שאני בשום אופן לא רוצה תפקיד, שכל מה שאני רוצה זה להישאר לצד בעלי. רק אז הבנתי שהוא מאוד חולה, שזה
סוף הסיפור, ושאני צריכה להיות אתו עד הסוף", היא מספרת. למחרת, בבית החולים, סיפרה לו על מבחן הבד שלה. "אמרתי לו, ‘זה תפקיד יפה וסרט רציני וטוב, אבל אל תדאג, אני לא אלך להצטלם'. ואז, פתאום, בכזה כעס שלא ראיתי אף פעם אצלו, הוא אמר לי: ‘השתגעת? ודאי שאת הולכת להצטלם!' ואז הבנתי שהוא רוצה שאעשה את זה, שאני צריכה להקדיש לו את התפקיד", היא מציינת וקולה נשבר.

כשצופים בסרט "אמא של ולנטינה", שעלה בשבוע שעבר, קשה
שלא להתרשם מהופעתה של קובינסקה. היא מגלמת את פולה, קשישה ניצולת שואה שמתגוררת בישראל, ומפתחת קשר סבוך עם פולנייה צעירה, מהגרת עבודה, שמתחילה לעבוד אצלה כמטפלת. שמה של המטפלת, ולנטינה, זהה לשמה של נערה נוצרייה שהיתה חברתה בימי ילדותה בפולין, ומעורר אצלה זיכרונות קשים מתקופה שהדחיקה במשך שנים.

שברירית ונחושה

הסרט, המבוסס על נובלה מאת סביון ליברכט, אינו חף מליקויים, אבל הופעתה של קובינסקה סוחפת. היא מצליחה להפיח בדמותה של פולה חיות משכנעת, להטעין אותה באנרגיות מפתיעות ולשרטט דמות שברירית ונחושה בו-בזמן, הנושאת את הסרט על כתפיה.

האנרגטיות שלה על המסך מפתיעה אף יותר כאשר שומעים ממנה על הנסיבות שבהן צולם הסרט. הצילומים התקיימו בקיץ 2007, ובעלה של קובינסקה, המוסיקאי לב קוגן, כבר שכב על ערש דווי. לאחר יום הצילומים הראשון, היא מספרת, הודיעה ללובצקי כי אינה יכולה להמשיך לשחק בסרט. "אני מוכרחה לשבת ליד בעלי", אמרה לו, אבל לובצקי שיכנע אותה שכבר מאוחר מכדי לפרוש.

"בחמש בבוקר הייתי קמה, בשש או שבע היו באים לקחת אותי, ואחרי הצילומים הייתי רצה לבית החולים. בכל יום הייתי חוזרת הביתה בחצות, לומדת את הטקסט וקמה למחרת בחמש בבוקר. ככה עשיתי את הסרט הזה. הצלחתי לעשות זאת רק משום שהיחס של הבמאים והצוות אלי היה נפלא", היא נזכרת.

ואולם, כעבור שלושה ימי צילום, נפטר קוגן והצילומים הופסקו לשבועה. "בכל יום כל הצוות בא אלי הביתה. נהפכנו לבני משפחה. רק בגלל זה היה לי קל לעבוד אחר כך. מבחינתי, בכלל לא עבדתי, פשוט חייתי את התפקיד. אני לא יודעת מה קרה, לא יודעת איך, זה פשוט יצא ממני ככה, בלי מאמץ. אומרים לי שיצא טוב, אבל זהו. גם זה נגמר. וכשזה נגמר היה לי עצוב, משום שעם הניסיון שלי, ידעתי שבאופק שום דבר כזה כבר לא יחכה לי יותר".

קובינסקה נולדה בפולין בשנות ה-20 (היא מסרבת לחשוף את גילה המדויק. "לא חיים כל כך הרבה", היא מחייכת, "אני כבר זקנה"). בגיל 14, לפני מלחמת העולם השנייה, עברה עם בני משפחתה לרוסיה, וכעבור חודשים אחדים החלה ללמוד שם משחק. בתוך שנים ספורות, היא מעידה, החלה לשחק בבתי תיאטרון מובילים במוסקווה ונהפכה לשחקנית עסוקה ומצליחה.

במוסקווה נישאה לקוגן, שהיה מלחין מוערך. "הוא כתב ארבעה בלטים, כמה סימפוניות. היה לנו טוב אז. הוא היה מלחין מפורסם, אני עבדתי בתיאטרון הכי נחשב במוסקווה, היתה לנו דירה באמצע העיר, כסף לא חסר לנו", היא מספרת. אבל אז, ב-1972 גורלם התהפך. בני הזוג החליטו לעלות לישראל, וכאן החיים לא האירו להם פנים. "באנו ארצה, וזהו. שוין. הכל נגמר. לא הצלחנו פה בכלל", היא אומרת.

מתוך הסרט אמא של ולנטינה
מתוך הסרט אמא של ולנטינה

בתחילה נשלחו השניים לפרדס חנה. "זה היה נורא. ממוסקווה הגענו פתאום לכפר, והמצב הכלכלי שלנו היה נורא", היא אומרת. כעבור כמה חודשים עברה המשפחה לתל אביב, ולרגע נדמה היה שהמדינה החדשה מתחילה סוף סוף להסביר להם פנים.

שמעון פינקל, שהיה אז המנהל האמנותי של הבימה, הכיר את קובינסקה שנים לפני כן והעריך את כישרונה. הוא הזמין אותה לשחק בתיאטרון הלאומי, וקובינסקה החלה לפרוח. "בסופו של דבר הכל הסתדר, חנה רובינא אכלה אצלי בבית בכל יום שישי", היא נזכרת בחיוך. אבל כעבור שנתיים, כשפינקל עזב את תפקידו, היחס כלפיה השתנה. "מאותו רגע, אחרי כל הצגה קיבלתי מכתב פיטורים, כדי שלא אבקש קביעות", היא מספרת. "יש מעטפה עם כל מכתבי הפיטורים האלה. מאחר שלא רציתי להדאיג אף אחד, לא אמרתי כלום לבעלי ולאמא שלי, וסחבתי את זה לבד. היה לי קשה. אפילו אחרי שהופעתי בהצגה שבה קיבלתי ביקורת טובה מגמזו – גם אז קיבלתי מכתב פיטורים".

קובינסקה שיחקה בהבימה כ-15 שנה, ואחר כך הצטרפה לשמוליק עצמון בהקמת היידישפיל. היא הבינה שכבר לא תוכל לשחזר את המעמד וההצלחה שהיו מנת חלקה במוסקווה. גם קוגן, בעלה, נאלץ להתמודד עם גורל דומה. "גם הוא סבל, גם הוא איבד את הסטטוס שהיה לו שם, במוסקווה. אבל אף פעם הוא לא אמר שהוא מצטער שהגיע לפה. הוא היה איש אציל", היא אומרת.

הימים הטובים

במשך השנים העלו השניים פעמים רבות בחו"ל מופע של מוסיקה קלאסית – קוגן הלחין וניגן, וקובינסקה שרה. רק בהופעות הללו, לדבריה, הרגישה שוב מוערכת. בנוסף להופעותיה בתיאטרון, היא הופיעה גם בתפקידים קטנים בטלוויזיה ובקולנוע.

ואולם, "אמא של ולנטינה" הוא התפקיד הראשי הראשון שלה בקולנוע. "נכנסתי לתפקיד בקלות, כי פולה היתה די קרובה אלי. ראיתי כל כך הרבה אנשים ששרדו את השואה – כל אחד מהם סחב את המטען שלו, וכל אחד עשה זאת בצורה אחרת. המטען של אמא שלי, למשל, היה לחיים. היא החליטה שזהו, חיים חיים חדשים. אבל היו אחרים שלא הצליחו להשאיר את העבר מאחור, כמו פולה. הכרתי גם כאלה, כך שזה לא היה זר לי".

לאחר שקיבלה מחמאות רבות על הופעתה בסרט וגם מועמדות לפרס אופיר, היא מודה, חשה צער על כך שההכרה הזאת הגיעה בשלב כה מאוחר בקריירה שלה. "הצטערתי, אבל לא אמרתי לאף אחד", היא אומרת. "זה הזכיר לי את הימים הטובים שבהם הייתי מופיעה עם בעלי על הבמות בפאריס, ניו יורק, שווייץ, אוסטרליה".

העבודה על הסרט הסתיימה לפני כחמש שנים, אבל קובינסקה לא התאוששה. מאז מותו של בעלה, היא מכונסת בעצמה. "אמי, שהועמדה להורג שלוש פעמים וראתה את כל משפחתה נופלת לבור במלחמה, לימדה אותי להיות חזקה במצב הכי קשה. אבל אני לא הצלחתי. הנה, בעלי נפטר לפני חמש שנים, ואני עדיין לא מצליחה לקום מהספה הזאת", היא טופחת על הספה שתחתיה. "קשה לי. היינו זוג משמים, כך אמרו כולם".

היא סקרנית לראות כיצד יתקבל "אמא של ולנטינה" על ידי הקהל הישראלי, אבל מבהירה כי אינה אופטימית. "קשה לי להאמין שהסרט יצליח פה. זה סרט קשה, והעם פה לא אוהב קשיים", היא אומרת. "העם בארץ הזאת רוצה לשכוח את הרע, הוא לא רוצה לחזור ולעסוק במה שהיה קשה מדי. והאמת, אני לא מאשימה אותו. החיים פה כל כך קשים. כאשר הקהל יושב מול המסך, הוא רוצה לצחוק. אבל זה כואב לי, כי ככה שוכחים דברים חשובים, דברים שאסור לשכוח".

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.