כבר כשהיתה ילדה ידעה אליענה אלמוג בתם של
רות ואהרן אלמוג, שהיא לא יכולה
לחיות בלי לקרוא ולכתוב סיפורים. עכשיו,
בגיל 42, אחרי שטיפחה קריירה כעובדת סוציאלית ומנחת מפגשים של ישראלים ופלסטינים, היא מפרסמת קובץ סיפורים ראשון. אולי הוא, והתינוק שלו היא מייחלת, יפיגו סוף־סוף את הבדידות
(ניתן להשיג את ספרה בספריית "הקורא העברי")
היא בתם של סופרת ומשורר, והרומן שלה עם הכתיבה החל כשהתהוותה ברחמה של אמה, רות אלמוג. כך אומרת אליענה אלמוג תוך שהיא מנסה לבסס טיעון לוגי שיבהיר למה רק בגיל 42 אזרה עוז ויזמה פרסום של 17 סיפורים קצרים פרי עטה. התוצאה היא הקובץ "מבט חטוף של הנצחי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן). מערכת ההגנה המקצועית שבנתה אלמוג בעמל כפיה ("אני מתפרנסת בכוחות עצמי") נועדה כדי שלא לשאת בכובדו של התואר "סופרת בת של סופרים". לכן צברה ארבעה תארים אקדמיים במקביל לכתיבה ובמקצועה היא עובדת סוציאלית קלינית, שמטפלת ומנחה קבוצות תעסוקה של נשים ושל נפגעות תקיפה מינית. היא גם מלמדת ומתנדבת ומה לא.
הספרות הישראלית בורכה בלא מעט משפחות ספרותיות מעניינות – שלו, מגד, בר־יוסף ואחרות. בחלק מהמקרים דור האבות מוכשר מהבנים, ובחלק מהמקרים המצב הפוך. לשושלת הספרותית מצטרפת עתה גם אליענה אלמוג, בתם של רות ואהרן אלמוג, בקובץ ביכורים. בהקדשה לספרה מודה אלמוג להוריה "שלימדו אותי לכתוב". לפי שעה, כתיבתה מצליחה למזג בין הפרוזה של אמה לשירה של אביה, שפירסם גם ספרי פרוזה. קובץ סיפוריה של אלמוג מעיד ללא ספק על כישרון ייחודי, אולם הוא לא אחיד ברמתו וסובל לעתים מפערים באיכות בין הסיפורים הטובים לטובים פחות.
ח"י סיפורים נכללים באסופה, 11 מהם מתרחשים בחו"ל, בעיקר בברלין או בגרמניה, חמישה בישראל ועוד שניים במקום לא מוגדר שמצטייר כישראל. מדובר אפוא בסיפורים קוסמופוליטיים או בסיפורי זרות והגירה. אחד מהם, "שערותיה של הלינה", היה יכול אולי להרגיש נוח יותר על מדף הספרות הגרמנית מאשר על מדף הספרות העברית. ועם זאת, ניכר בסיפורים, על סמך התכנים, הסגנון וזווית ההסתכלות הרגישה וההומנית, שנכתבו על ידי נוסעת זרה החיה בתוכנו כתצפיתנית ועוסקת מנקודת מבט מקורית גם בנושאי ה"אנחנו" הישראלי – מלחמות, שואה, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, העוני והמצוקה החברתית. ניכר באלמוג שהיא יכולה לכתוב על שתי התרבויות, הישראלית והגרמנית, בגובה העיניים ומתוך היכרות מבפנים.
אלמוג כותבת ספרות אחרת על "האחר". לא מעט מהגיבורים הם מהגרים או תיירים בברלין, המצטיירת כאן כמשאת נפשם של מהגרים שאולי שכחו את העבר. בסיפור "בני הנהג" נשאלת מש"קית בשירות סדיר איזה סרט היא אוהבת, והיא משיבה: "מלאכים בשמי ברלין" (עמ' 379). אלמוג עצמה היא סוג של מלאכית בשמי ברלין, המתעדת כמו בסרט של וים ונדרס את חיי העיר כאילו היא נולדה בה.
המהגרים בסיפוריה הם ישראלים, פלסטינים, ג'מייקנים, מזרח אירופים ואחרים. הם מתערים בחיי העיר אך שומרים בקנאות על זרותם. מאז ומעולם חלמו להגר, וההגירה היא פתרון לא רק לתסביכים הלאומיים אלא גם לתסביכיהם האישיים. הם רוצים למחוק כליל את עברם כמו פריץ ב"שערותיה של הלינה", או הישראלית והפלסטיני בסיפור "דוג'אנה", שרוצים ליצור בברלין גשר של אהבה מעל עמים מסוכסכים. אבל מפגש מקרי עם פלסטיני אחר מחזיר את שניהם בעל כורחם לשורשי הסכסוך המזרח־תיכוני, סכסוך שמבלי דעת יש לו בסיפור גם היבט אישי.
גם במרחק הגיבורים אינם יכולים לברוח מזהותם, מעברם ומזיכרונותיהם הטראומטיים, ומן העובדה שרובם חיים למעשה על הקצה, והתהום פעורה למרגלותיהם. "רוב הזמן שוטטנו ברחובות. לפעמים הרגשתי כאילו אנחנו כובשים לעצמנו אדמה ברגליים. כאילו כל פסיעה שלנו מסמנת שטח שכבשנו ששייך לנו עכשיו. שבו אנחנו יכולים ללכת בבטחה, שעליו אין מריבה. לא ישראל. לא פלסטין" (עמ' 32).
עימות בין שתי תרבויות מתרחש גם בסיפור "מרסיי". גיבוריו הם יהודייה, המתכחשת לדתה בעקבות עצה שקיבלה מסבתה ניצולת השואה, ובעלה הצרפתי הקתולי, שהוא גזען השונא שחורים, ערבים ובעיקר יהודים. היהודייה אוהבת את הצרפתי, שלא יודע על עברה היהודי, כפי שההומוסקסואל היפואי, בעוד סיפור מוצלח, "הכנפיים של מוריס", אוהב את אביו שלא יודע שהוא הומוסקסואל, ואוהב אף יותר את פטרוס היווני, המענג אותו בלילות, רגע לפני שהוא נהפך לנזיר.
הסיפורים עוסקים בעולמות מגוונים, אך יש ביניהם לא מעט הקבלות נוסף על כך שרבים מהם מתרחשים על אדמת גרמניה. בשלושה מהסיפורים הגיבורים גרים בבית סירה, בשניים מהם מככבים ישראלית ופלסטיני, והם דוגמה לניסיון של אלמוג לגשר בכל דרך בין שתי התרבויות. הסיפור "ביום רביעי היא נוסעת לרמאללה לבקר את מחמוד דרוויש" הוא מעין וריאציה מודרנית על "מגש הכסף". הגיבורה מתמכרת להקראת שמות הנופלים בטלוויזיה בערב יום הזיכרון, ובתמימותה רוצה להנציח את אחד הנופלים, אודי, דווקא באמצעות שיר של מחמוד דרוויש ("המשורר הכי טוב שהיא מכירה הוא מחמוד דרוויש, שיודע לכתוב על עצב ומוות ושכול", עמ' 82). בשני סיפורים נוספים, אחיה של הגיבורה הוא חולה סופני המנסה להתגבר על מחלתו.
כשסיימתי לקרוא כמה מטובי הסיפורים בקובץ, אמרתי בלבי שאלמוג היא בהחלט הבטחה הראויה לתשומת לב, אך בכמה מהאחרים הרושם הזה מתקלקל במקצת. בעיקר אמורים הדברים לגבי סדרת הסיפורים העוסקת במערכת יחסי סאדו־מאזו בינו לבינה. העימות הבין־מיני מגיע לבשלות פרוזאית בסיפורים "בני הנהג", העוסק בפער האדיר בין הרהב המצ'ואיסטי המזויף למציאות שבה הנהג הרברבן נתפש במערומיו המגוחכים, וכן בסיפור "שערותיה של הלינה", שבו נער העובד בזנות הופך למטאור ספרותי (האם מדובר ברמז לז'אן ז'נה?), מתעלל באהובתו ותולש את שערותיה.
אבל סדרת הסיפורים "סירת מפרש וגבר בתוכך", "הוא גדל במקום שבו נבלו כל העצים שלך" ו"הסיפור האחרון על הציפור" מאכזבת לטעמי. הדינמיקה בהם חוזרת על עצמה: צעירה רגישה ומתוסבכת מרשה לגבר מצ'ואיסטי הגר בבית סירה במרינה להתעלל בה פיזית ובעיקר נפשית. למרות ההתעללות היא חוזרת אליו, גם כעבור עשר שנים, בתקווה לרפאו בכוח אהבתה. אפשר היה להסתפק בסיפור "שערותיה של הלינה", שבו הסאדו־מאזו מרחיק עדות וזוכה לעיבוד ספרותי מוצלח שיכול אף להפוך לסרט קצר.
פורסם בעיתון הארץ
