בתיה גור (1 בספטמבר 1947 – 19 במאי 2005), סופרת ישראלית ומבקרת ספרות, כתבה בעיקר ספרות בלשית. ספריה של בתיה גור זכו להצלחה רבה בישראל ובעולם. היו שכינו אותה "אגתה כריסטי הישראלית".
גור העלתה לתודעה את ז'אנר ספרי המתח באופן שלא נעשה קודם לכן בספרות העברית.
(ניתן לקרוא את ספרייה בספריית הקורא העברי)
כתבה בתיה על המורֶה לספרות שהיה לה. מה שנכתב שם, ואיך שנכתב, והפער בין ההבנה של אז – להבנה של היום, היו שובי לב ושוברי לב במידה שווה. והיום אספר לכם על המורה לספרות שלי.
בגיל שש עשרה פגשנו את בתיה לראשונה. זה היה באחד בספטמבר, שהיה ידוע לכל כַּיום הראשון ללימודים, וכפי שטרחנו לגלות אחר כך, גם יום ההולדת שלה. היא הייתה "המורה החדשה לספרות" ו"המחנכת החדשה". שני צירופים מקפיאי כל לב-בן-שש-עשרה פרוע, ואנחנו היינו פרועים עד מאד בעיני עצמנו. אלא שבתיה הייתה מחנכת חתרנית. האמת שלה חתרה תחת כל התקנונים והישיבות וחוקי בית הספר שבעולם. היא בצבצה בחיוך שלה, החיוך האירוני והמשתעשע, זה שהתבונן על העולם בעין נוספת, נוקבת, הדורשת להפוך את העקוֹב למישור. העקבים הגבוהים שבהם טופפה במסדרון לא יכלו להסתיר מעינינו, כלומר, מליבנו, את מידת הפרחחיות הנונקונפורמיסטית שהייתה בה בשבילנו. אנחנו ידענו שבשבילה אנחנו המישור, והעולם הוא העקוֹב.
ומידי פעם, כשהנהלת המוסד טענה בתוקף שגם על המישור הזה, כלומר, בנו, התגלו גבנונים חשודים, נאלצה בתיה לעטות את אדרת-המורה-המטיף שחולקה בתחילת השנה לכל מחנך ומחנכת מטעם הנהלת המוסד, ולנזוף בנו בקול חמור ונורא. אלא שכמו בקומדיית טעויות מלבבת במיוחד, היא הצליחה להצחיק לא רק את הקהל האוהד והחם, אלא גם את עצמה.
יותר משהיתה סופרת מתח (פרסומה העיקרי בא לה בזכות סדרת הרומאנים שלה, שהדמות הדומיננטית בה היא חוקר המשטרה מישל אוחיון), היא היתה אשה שנלחמה. במנת השנים המצומצמת שנקצבה לה להתהלך על פני האדמה היא נלחמה, כמי שהיתה מורה לספרות בבית ספר, להרים את הראש ולממש את עצמה כסופרת. וחציית הקווים הזאת, כשהיתה לא צעירה כבר, צלחה מעל למשוער. כסופרת, היא היתה יחידה במינה במלחמתה היומיומית למען ענייניות. היא ראתה בכתיבה עבודה שיש לשלם תמורתה. היא ראתה בעצמה עובדת שמשקיעה את כל כולה בעבודתה ודורשת את המגיע לה, והעובדה שהעבודה הזאת שמה כתיבה אינה יכולה לשמש תירוץ כדי לעטוף את החלק החומרי של חיי הסופר בעטיפת רומנטיקה כוזבת.
כשפנו אליה לפני יותר מעשור, בהצעה שתכתוב את המדור "שבוע של ספרים" למוסף הארץ, היא התייעצה תחילה במלוא הרצינות עם פרופסורים מן האוניברסיטה העברית, שאישרו באוזניה שיש לה היכולת לכך, ורק אז נתנה את האישור הסופי. ומאותו רגע ועד ליומה האחרון שלחה מדי שבוע בשבוע את מאמר הביקורת השבועי שלה ביום ראשון, וביום שלישי דרשה לראות את ההגהה הסופית ולעבור על המאמר אחרי תיקוני העריכה, ולתקן תיקונים אחרונים. לא היה שבוע אחד שבו ויתרה בתיה גור על טקס קריאת ההגהה של יום שלישי, גם כאשר ברבות השנים נעשתה סופרת בינלאומית, המוזמנת לכנסים ולהרצאות ולערבי בכורה. עבודתה כמבקרת של "תרבות וספרות" ואחר כך ככותבת מאמרים בענייני תרבות בחלק ב' של "הארץ", שנערך אז על ידי תמי ליטני, וכן כסוקרת ספרים במדור "גלריה" – עבודתה זו היתה אולי הלמות התוף שנותן את הקצב, כלומר מה שנתן לחייה את המסגרת, את הפרופורציה, הרחיק אותה מן ההבלים המגלומניים שסופרים נופלים ברשתם לעתים בשעה שהם "מצליחים". על משקל המימרה "אם אין קמח אין תורה", עבודתה ב"הארץ" היתה הקמח הספרותי, שבלעדיו היא היתה אולי כותבת ומצליחה לא פחות כסופרת, אבל היתה נאלצת למכור את נשמתה לכל השטנים האורבים לאלה הממהרים אל תהילתם המדומה.
בעלה של בתיה גור, אריאל הירשפלד, כינס מבחר ממאמרי הביקורת שלה והוציא אותם לאור בהוצאת כתר, שהיה הוצאת הבית שלה. שם הספר, הוא "מבלי דלג על אף דף", והוא מחזיק שתי הקדמות, אחת מהן של הירשפלד עצמו. רשימות הביקורת שבספר מחולקות על פי נושאים, חלוקה "קלאסית" המשקפת את רוחה העניינית של בתיה גור. גור לא התיימרה לגלות סופרים צעירים ולהזניקם אל מרכז הבימה כדי להתנאות בכך שהיא זו שגילתה אותם. היא גם לא התיימרה לסדר מחדש את הספרות העברית כרבים מעמיתיה המבקרים. למקרא המבחר שלפנינו מתברר ביתר שאת שעניינה העיקרי היה באישור של המובן מאליו, של יצירות המופת שכבר הכל יודעים שהן כאלה. לכאורה אין דבר מיותר יותר מזה.
לא כי, היא הביאה אל הביקורת, אולי מניסיונה כמורה לספרות, את הידיעה המרה שהספרות היא דבר שצריך לתחזק, להנחיל, להוריש, למסור, שזאת עבודה כמעט סיזיפית של חזרה על אותם דברים כדי שלא יישכחו, ושזה – ולא קטיף של כוכבים עוברים – הוא תפקידו של המבקר. מהבחינה הזאת קלעה בתיה גור לרוחו של מוסף "תרבות וספרות", שכל צדקת קיומו למן יומו הראשון עומדת על המשימה הזאת של שימור, הזכרה, הנחלה ומסירה של התרבות. ובתוך הפולחן השבועי הזה, שנראה לאחדים אזוטרי ולאחרים אליטיסטי, היתה בתיה גור כוהנת גדולה.
פורסם בעיתון הארץ
