אפילו בעלה לא ידע עד עכשיו שאת השיר "נפרדנו כך" כתבה סמדר שיר בעקבות הרומן הסודי שהיה לה בגיל 14 עם דודו טופז.
מרגעי חלום גדול נשארה רק מנגינה.
(בואו לשמוע את הלהיט בביצועה של הזמרת דור שגיא, בביקורה של סמדר שיר בניו יורק בתאריך 22.5, לחצו לפרטים)
דודו טופז היה החבר הראשון שלי. הנה, סוף-סוף המילים יוצאות אל הדף. יותר מ-30 שנה אני נשאלת על מי כתבתי את השיר "נפרדנו כך,"
אני נשאלת מה ילדה בת 14 מבינה בפרידה, ותמיד התחמקתי. הסתרתי. טענתי שלא צריך למות כדי לכתוב על מוות ולא חייבים
להתנסות בפרידה כאובה כדי לצרף אותיות והברות למשפט "מרגעי חלום גדול נשארה רק מנגינה".
ב-20 באוגוסט 2009 שם קץ לחייו הבדרן של המדינה, דודו טופז, שנעצר בחשד שהזמין את תקיפתם של אנשי תקשורת בכירים. אחרי מותו החליטה סמדר שיר לחשוף את רומן הנעורים שניהלה עם טופז, שעליו כתבה את הלהיט הגדול "נפרדנו כך". שיר, שהיא גם סופרת, מחזאית ופזמונאית, כותבת ב"ידיעות אחרונות" טורים אישיים וכתבות מגזין.
גם אבנר גדסי, שהלחין וביצע את השיר, הופתע לקרוא את שיר האהבה שהלבשתי על המנגינה שלו ולא ידע על מי אני כותבת. האמת, אפילו האיש שלי זה 30 שנה לא ידע.
נפגשנו במקרה.
כשהייתי בסוף כיתה ח.'
אימת התלמידים באותם ימים הייתה "מבחן הסקר" שקבע מי יתקבל לתיכון משובח ומי ייאלץ להסתפק בתיכון מדרגה נמוכה. בשבוע שקדם לסקר דגרתי על המחברות והספרים עם כמה חברות. ערב לפני המבחן, כשהפסוקים והתרגילים כבר יצאו לנו מהאוזניים, החלטנו ללכת לסרט בקולנוע "חן" בכיכר דיזנגוף.
.jpg?id=3030225)
טיילנו ברחוב דיזנגוף, חמש תלמידות, ובדרך לכיכר חלפנו על פני קפה כסית,
שהיה אז מעוזם של "אנשי הבוהמה." מישהי הצביעה על בחור יפה תואר שישב בפנים. לא זיהיתי אותו, אבל ילדה אחרת טענה שהוא שחקן.
זה נשמע לנו הגיוני מפני ש"המפורסמים,"
ישבו בתוך הקפה, כאילו על מנת להסתתר. אם הוא באמת מפורסם,
החלטנו, כדאי שנבקש חתימה. החלטה יפה, אבל מי תהיה האמיצה שתיכנס ותבקש?
"אני,"
התנדבתי. כבר הייתי אז כתבת נוער ב"מעריב לנוער" וחשבתי שזו הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. נכנסתי לבית הקפה, כשארבע הבנות מדדות אחריי כמו להקה, והבחור הופתע לגלות שיש לו מעריצות.
הוא סיפר לנו שרק עכשיו חזר מלימודים באקדמיה למשחק בלונדון,
ושאל למי מאיתנו יש דף. כל אחת שלפה מהתיק את המחברת.
לאחת כתב: "עלי והצליחי". לשנייה, "בהצלחה מחר במבחן."
לי הוא כתב: "אני נותן לך אסימון, צלצלי אליי בעוד חמש שנים, כשתהיי גדולה."
כך החל הקשר. במשך כמה חודשים נפגשנו בסתר. הוא חיכה לי במכונית ביציאה מהתיכון, ליד קולנוע "גת,"
עד שמישהו ראה והלשין. היה פיצוץ, ושנינו נבהלנו מהאיומים והחלטנו שזהו. תופסים מרחק. אבל זה לא ממש קרה, מפני שתמיד מצאנו סיבה לחידוש הקשר.
כשעמד לקבל תוכנית בטלוויזיה החינוכית וחיפש נושאים, הכנתי לו רשימה של "בעד ונגד תלבושת אחידה" ו"בעד ונגד שעת אפס."
כשעבר את האודישן וקיבל את התוכנית, הביא לי פרחים. זרקתי אותם. לא יכולתי לעלות הביתה עם זר לא מנומק.
כנערה שטופת הורמונים ופנטזיות הייתי משוכנעת שביום מן הימים נצעד באושר לעבר האופק. הרטבתי את הכרית בדמעות כשבין דפי "להיטון" הגדירו אותו כ"אפולו" ופירסמו את תמונותיו עם דוגמניות ושחקניות. כשקראתי שהוא עומד להתחתן, מה שכמובן לא קרה,
כתבתי את "נפרדנו כך, הייתה דממה."
כשאבנר גדסי הפך אותו ללהיט, התחילו לתהות איך ילדה כותבת טקסט כזה ואיימו להעיף אותי מהתיכון הדתי. אחר כך דודו הלך לדרכו ואני לדרכי. פה ושם יצא לנו להיפגש, תמיד עם חיבוק שעורר נוסטלגיה בלב. כשהוא שאל אם כבר יש לי חבר, עניתי: "מתי תתחתן"?
החיבור המשמעותי נולד עשר שנים אחרי שהכרנו.
הייתי בת 24
סגניתו של מאיר עוזיאל שהיה אז עורך המוסף "קריאת ביניים" ב"מעריב." דודו הנחה את עצרת הבחירות של המערך, אמר "תענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים" וכל הארץ געשה. איימו על חייו, הוא נאלץ לרדת למחתרת, וממקום מחבואו הוא הרים טלפון לעוזיאל, שהיה שותפו לתוכנית הרדיו "לצון נופל על לצון."
כשעוזיאל שאל, "מה אני יכול לעשות בשבילך"?
אמר דודו שהוא רוצה להתפייס עם העם במקום שבו הכי שונאים אותו – בשוק הכרמל, בליווי כתבת וצלם.
וכך יצאנו, בצהרי היום, למסע פיוס. דודו עבר מדוכן לדוכן, נתן צ'פחות, חיבק, נישק וקיבל את האהבה שהוא כל כך אוהב. ברור שבסוף הסיור הוא לא שכח לשאול אם יש לי חבר. "חבר"?
הנערה בעלת הלב השבור זקפה את קומתה, "אני עומדת להתחתן"!
"כיף לך," הוא ענה. "הלוואי שאני הייתי מוצא אהבה."
"אני לא מאמינה שאתה לא יכול למצוא," התווכחתי. "אם לא מצאת, סימן שאתה לא מחפש."
"בחורות יש כמו זבל,"
הוא הכשיל את עצמו בעוד פליטת פה, סומך עליי שלא אצטט אותו, "אבל אהבה אמיתית אין."
אחר כך המשכנו להצטלב. ידידות מקצועית. כשראה אותי עם בנותיי באיזשהו אירוע, חיפש מי מהן דומה לילדה בת ה14-
שזכר, ושוב הריץ מונולוגים נוסח
"איזה כיף לך שאת נשואה באושר."
כשהתגרש, ואני הטחתי בו שזה באשמתו, כי הוא מתפרפר, אמר:
"את צודקת, אבל מה אני יכול לעשות? זה האופי המחורבן שלי. במקום לשמוח עם מה שיש לי, אני חושב על מה שאין."
חלק מכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות
