ביקורת ספר: "אדום החזה" מאת יו נסבו | שלדים בארון הנורווגי

אדום החזה

יו נסבו נוגע בספרו "אדום החזה" ביסודות הפאשיסטים העמוקים המבוססים בעם הנורווגי, שאחרי ככלות הכל היה פעם עם חזק ימאי .כובש, רוצח
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

המותחן הנורווגי הזה מרתק כמו סיפורי לה-קארה או כמו הסיפורים של השוודים סטיג לרסון והנינג מנקל, שכמותם הוא יותר מספר מתח. "אדום החזה" הוא ספר מתח הנוגע במה שכל ספרות טובה צריכה לגעת: במצבו של אדם, בייאוש, באהבה, בעולם שבו אנו נאלצים לבלות כמה עשרות שנים, לרוב מיותרות.

המחבר יו נסבו עושה בספר חשבון נוקב עם בני ארצו, נורווגיה – ארץ קרה, ארוכה, מעוטת אוכלוסין, נוגעת בקוטב הצפוני, שמצאה נפט ומטיפה לכל העולם לבד מלעצמה. אז יו נסבו עושה זאת גם עושה. גיבורו הארי הוא קצין משטרה עקשן וחכם. הוא בודד, מרדן ועושה צרות מקצועי. הוא רודף באופן אובססיבי אחר חבורה של ניאו-נאצים שהמדינה מתעלמת מקיומם ומבינה את מעשיהם ואת רציחותיהם מתוך הבנה למקום שממנו הם צמחו. הם צמחו בבית. בארצם. הם צמחו בתוך מלחמת העולם השנייה כאשר נורווגים לא מעטים לחמו יחד עם הנאצים בקרבות בברית המועצות, ורובם הגדול של הנורווגים חיו בשלום עם הנאצים. אפילו הסופר הגדול ביותר של נורווגיה, קנוט המסון, זוכה פרס נובל, היה פרו-נאצי.

החשבון של נסבו חושף שלדים בארון הנורווגי, מצטער על המלך שברח והשאיר את עמו, וחושף סודות ממשטרו של וידקון קוויזלינג, משתף הפעולה האולטימטיבי שהיה פופולרי יותר משנהוג לחשוב. נסבו מספר על המיעוט הגיבור שלחם במחתרת ונרדף על נפשו, על ההתעלמות של העם הנורווגי מלוחמי המחתרת ועל ניסיון ההדחקה הציני אחרי המלחמה – כלומר על העובדה שנורווגיה התעלמה כליל מגירוש יהודיה שנספו במחנות המוות.

הספר מטלטל. אתה קורא בסקרנות גוברת והולכת סיפור מורכב ואמיתי, במובן זה שאין בו אידיאה אקס מכינה, אין פה מה שאלתרמן קרא "פתאומיות", שכן הכל אמנם כתוב כבר מן ההתחלה כמו בטרגדיה יוונית אך ההמשך הוא בלתי נמנע ובו בזמן מפתיע. הוא אמיתי כי הסופר יוצר נראטיב חייב-המציאות וכמו כל ספר טוב באמת, הוא צריך להיות כך כי אינו יכול להיות אחרת. באחד המקומות אומרת אחת הדמויות: "סתם חור בראש. ויותר מדי דגלים. מה הפלא שהיטלר הרגיש קירבה לנורווגים. הרי אנחנו לאומנים קנאים בנפשנו. אנחנו לא מעזים להודות בזה".

יו נסבו חותר לעומק החביון האיום הזה. נוגע ביסודות הפאשיסטים העמוקים המבוססים בעם הנורווגי, שאחרי ככלות הכל היה פעם עם חזק ימאי כובש, רוצח (הוויקינגים הנורווגים ובניהם האיסלנדים והשוודים הגיעו בסירות עשויות בגאונות עד אמריקה ועד סיציליה. אפילו שמה של רוסיה ניתן על ידם – "רוס").

אחד הגיבורים בספר הוא היסטוריון מפורסם שהנורווגים נתלים בדבריו מפני שהיה בסוף המלחמה חבר במחתרת וכיפר על עוונו ועוון חבריו. הוא כותב את גבורת המחתרת כאשר האמת היא שהיה נאצי, ברח, ראה לקראת סוף המלחמה לאן נושבת הרוח והצטרף למחתרת. עליו אומר הבלש הארי ש"אחת הסיבות לכך שההיסטוריון אבן יול בגד והתחפש ללוחם חירות… היתה שכאיש מחתרת הוא נחשב בידי השלטונות למועמד המושלם לכתיבת ההיסטוריה באופן כזה שישרת היטב את נורווגיה שלאחר המלחמה". כלומר, שינקה את רוב הנורווגים שקיבלו את הנאצים ונהגו בהתאם.

סופר כלבבי הוא הנסבו הזה. פסימיסט אופטימי. מישהו שאינו מאמין אבל כואב את שאינו מאמין בו. אנשים, הוא אומר, רוצים להישאר עדר מודרך. החלשים מעניקים מרצונם את כוחם לאליטה חזקה וחכמה מהם, וזה מפני שאנשים רוצים שימשלו בהם. דיקטטורה אינה אלא בגידת האנשים בחופש כדי להיות בטוחים עם רודן או אל או סתם אבא חזק.

אני, אגב, מניח שזה גם מה שמניע את הסופר המקראי לתאר את סיפור גן העדן כמקום שבו היה על אדם וחוה ללכת בדרך שהרודן – האל – מורה להם, אבל כשהאדם מרד באביו ורצה חופש כדי לבחור בעצמו בין טוב ורע הוא גורש מגן עדן, כלומר נאלץ להיות בן אדם ולבחור – כי החופש לבחור, שהוא האתי ביותר, לאו דווקא המוסרי, הקשה על רוב האנשים. כך גם בסאגות האיסלנדיות, שרובן נכתבו על ידי נורווגים ואני מכור להן שנים הרבה. בסאגות האלו מצוי כוח שישנו רק בסיפורי המקרא. אין הסברים. אין פסיכולוגיה. אנשים פועלים, עושים ומפתיעים. והקוראים חייבים לבחון ולהעניש או לעצב או להתייאש, לכבד ולעבוד את האדם החופשי.

בפעם הראשונה שבאתי לנורווגיה חיכתה לי העורכת שלי ולקחה אותי היישר מן המטוס אל אבן שחורה, אולי היתה לבנה, ועל האבן היו חרוטים שמותיהם של כתשעה או עשרה גיבורי המחתרת שנורו למוות ושאחד מהם היה אביה. היא היתה גאה, עצובה, ואמרה: "תראה אותם, הם היו טיפה בים".

כמה מעטים הם היו. עכשיו, באמצעות סיפור המתח הזה, אפשר להתוודע לנורווגים שהתלהבו להילחם לצד הנאצים ועתה מחפשים דרך לכפר על הווה באמצעות הכפלת תהילתם של הגיבורים של אז – שפעם נאמר שהם הבוגדים. הספר גם מראה כמה הרבה נשארו המאמינים בדת הנאצית שלא גוועה כלל.

בנורווגיה היתה קיימת הקהילה היהודית הקטנה ביותר באירופה המערבית. הקהילה חוסלה ברובה ועד היום אין כמעט יהודים בנורווגיה וקהילתם אולי הקטנה בעולם. כדאי לזכור שהנורווגים והשוודים היו בין האחרונים באירופה שהרשו קיום יהודי בארצותיהם. השוודים הלוא הכריזו על עצמם נייטרליות במלחמת העולם השנייה, אבל עצמו עיניים כאשר הצבא הגרמני עלה צפונה בגניבה דרך ארצם כדי שיוכל לתקוף את נורווגיה מצפון ולהפתיע.

נסבו מביא את הדברים האלה לא כהיסטוריה אלא כרקע לסיפור כואב הטורף הרבה קלפים והורס הרבה מיתוסים. אך כיוון שאיני רוצה לחבל בעונג הקריאה בספר המבקש להחזיק את הקוראים במתח, איני רוצה להוסיף על כך אלא לומר שכדאי לקרוא בספר; הצפוניים האלה יודעים לכתוב ספרי מתח, הם חכמים כמו שהיו פעם סופרי המתח האמריקאים והאנגלים. הם אינם מרדדים את סיפוריהם למתח בלבד אלא מביעים איזו השקפת עולם עמוקה, חכמה ונדירה בתבונתה.

פורסם בעיתון הארץ
כתב – יורם קניוק – היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.