שמו הולך לפניו – מה מביא סופרים מוערכים לעטות זהות נוספת?

מסכה

נכון, לא כל יום פורים, אבל זה לא מטריד את מיכל שלו, יורם קניוק ואחרים, שהוציאו ספרים בשמות בדויים. מה מביא סופרים מוערכים לעטות זהות נוספת?

הסופרת מיכל שלו שועטת לעברו של פקח חניה מכורכם. "עצור!!!", היא קוראת אליו בייאוש. כשהיא נוכחת שהחמיצה את ההזדמנות, היא תולשת את הדוח שנותר על השמשה ומצרפת אותו לערמת הדוחות הקודמים. לא נשאר לה זמן להצטער, היא צריכה לאסוף את הילדים מהחוגים ולנשום עוד יום בתל אביב המיוזעת.

חמש שעות משם, הסופרת אליזבת סאנדס בת ה-75 מיישרת את קצוות שמלת הטפטה ומביטה מבעד לחלון טירתה האנגלית המרהיבה. רחש עלי שיח הוורדים, מרבדי הדשא ופסיעותיו של האיש היפה מעלים חיוך על פניה. היום, יותר מתמיד, ברור לאישה שהוציאה תחת ידיה אינספור רומנים רומנטיים ששלהבו את דמיונן של כל נערות הממלכה, כי נפלה בחלקה הזכות לחיות באגדה.

הסופרת מיכל שלו
הסופרת מיכל שלו

השבוע נפגשות סאנדס ושלו לכבוד פורים. לשם כך נדרש הסבר: סאנדס היא דמות בדויה, פרי דמיונה של שלו, החתומה על שני רומנים רומנטיים משובבים: "קייט" ו"ניקול". סאנדס האגדתית לא לבד. היא חיה באותו כפר דמיוני של הסופרת האמיצה שכתבה את ספר הביון "החוליה" טל יערי (שולמית הראבן); של הבחורה החתומה על הספר "קסם על ים כנרת" רויטל בק (יורם קניוק); של יוסף שרארה (שוב יורם קניוק) מהספר "ערבי טוב", של עדולה מספרי הילדים; של מלי גרין מהספר "אמא.קום" ושל עוד רבים וטובים.

איך עושה יקה
הרבה לפני הטוקבקים שהפכו לזירת ההסתתרות הגדולה בתבל עם שמות מתחכמים כמו "מ.שתוממת", בספרות של ראשית המאה ה-20 אפשר למצוא שמות בדויים כמו "משקיף" שהתגלה כאברהם שלונסקי, ו"ארעי" שהוא לא אחר מאשר י"ל פרץ. שמות בדויים אחרים כמו שלום עליכם, אחד העם וש"י עגנון הפכו לשמות הרשמיים.

פרופ' נורית גוברין מציינת במאמרה "שמות במסכות" כי בשנים שעד הקמת המדינה ביטאו השמות הבדויים אידיאולוגיה תוך הדגשת הזהות המעמדית-פועלית, הלאומית החילונית, חיזוק הקשר עם התנ"ך והסתייגות מהגלותיות. גוברין מוסיפה כי את מקומם של שמות כמו "פועל צעיר" ו"פועל מקומי" תפסו וריאציות על משחק באותיות של השם האמיתי ושם הקושר אותו עם הנושא שמדובר בו. כך, משה סמינלסקי הוא חוג'ה מוסה, וג'ורג' מתיא איברהים הוא ישראל אלירז.

אז מה גורם לאדם רציני לקום בוקר אחד, לעטות תחפושת
ולכתוב בשם בדוי? "זה פשוט מאוד. המצאתי שם וחתמתי איתו על הספר כי אני לא רוצה להיות אני", אומר יורם (רויטל) קניוק. "עוד כשהייתי בן שמונה, היקים הגיעו ארצה ושכנעתי את כולם שאני יקה ושנולדתי בגרמניה. כשהיו מכים ילד, הוא היה צועק 'איי'. ילד יקה היה צועק 'אאו'. פעם החטיפו לי מכות רצח וצעקתי 'אאו', אבל יחד עם זה נהניתי מהמחשבה שנולדתי בגרמניה".

צילום: אלי דסה
יורם קניוק

"כשיצא 'ערבי טוב', אחד העורכים בעיתונים ביקש שאכתוב ביקורת על הספר. הוא לא ידע מי כתב אותו, ואני הייתי מרוצה כי רציתי להשוויץ בו", נזכר קניוק. "באמצע עבודתי עלו עליי. תקפו אותי נורא. אני זוכר שאנטואן שמאס כתב ביקורת לא כל כך טובה על 'ערבי טוב' ואמר שאני לא יכול להיות ערבי אלא ישראלי כי כתבתי צלאח א-דין לא נכון". ב"קסם על ים כנרת" זה עבד לקניוק הרבה יותר, והוא נחשף רק אחרי 14 שנה.

האם ההכרה בכותב אינה חלק בלתי נפרד מהיצירה?
"אילו יכולתי, הייתי כותב את כל הספרים בעילום שם כי יותר נעים לשמוע מישהו מדבר על הספר שלך בלי שיידע שזה אתה. הרעיון של כתיבת ספר מבלי יידעו מי אני נורא משך אותי, אבל בארץ לא הייתי סופר קל לעיכול. אילו לא הייתי מתראיין, אף אחד לא היה קורא אותי. סופר כמו יהושע קנז לא צריך להתראיין, אבל אותי לא אהבו".

הישראלים מלשנים
שרה פכטר, אם חרדית לעשרה, כתבת בעיתון "בקהילה" זה עשור ובעלת טור באינטרנט על אמהות, פרסמה לאחרונה את הספר "חיפשתי אותך" תחת השם מלי גרין. בספרה מתארת גרין (פכטר) שלוש נשים, שכל אחת מהן נמצאת בצומת דרכים. כל אחת, בדרכה, יוצאת לתהליך שבסופו נמצאת הגאולה הפרטית שלה. בו זמנית הוציאה את הספר "מה יגידו השכנים" בציבור הדתי, וחתמה בשמה, שרה פכטר.

"בניתי דמות ועכשיו אני בקונפליקט בגלל שנחשפתי", היא מספרת. "עד אז חייתי בשלום ולא תכננתי להיחשף. אמרתי שאמשיך בחיי. יש את מלי, יש את שרה והן חברות טובות".

במרוצת הזמן ,החלו לחשושים סביב זהותה של גרין. לאחר שנתיים כבר היה ברור שגרין ופכטר הן אחת. "עם צאתו של הספר הקודם, 'אמא.קום' זה נסדק לגמרי", היא נזכרת. "הוא הלך יפה, אבל הבנתי שאני צריכה פרסום. באחד העיתונים היה אזכור של השם האמיתי שלי, והתחלתי להרגיש שחייה של מלי גרין בסכנה".

למה מלכתחילה בחרת בשם בדוי?
"בשבילי זאת הייתה חומת הגנה. אמרתי – ידברו נגד מלי גרין? סבבה. זה פחות מאיים ופחות מעליב. ברגע שכתבתי בשם עט, מצאתי את עצמי יותר משוחררת בכתיבה. ידעתי שאני יכולה להגיד דברים שאני לא יכולה לומר בשם שרה פכטר. יש לי בת בשם מלי, היא מעוררת בי תמיד ייסורי מצפון, וכדי לפרגן לה בחרתי בשמה. את הגרין בחרתי כסימן לפרנסה – בגלל הירוק של הדולרים ובגלל שהדשא של השכן ירוק יותר.

המשוררת והמתרגמת סבינה מסג כתבה שנים ארוכות בשם "עדולה". "התחלתי לכתוב למבוגרים בגיל תשע, אך לילדים בגיל 39", היא משחזרת. "רק כשהכרתי את נורית זרחי, שהייתה חברתי הראשונה לאחר היציאה מחיים של התבודדות מבחירה, התחלתי לכתוב לילדים, משום שהתרשמתי שנורית היא אישה כל כך חכמה וכותבת לילדים, אז סימן שמותר. בכל זאת לא הייתי משוכנעת שזה כבוד גדול, והחלטתי לפרסם אבל בלי שידעו שזו סבינה מסג.

"את שם הפסבדונים 'עדולה' שלפתי מיד מלבי. הוא הוטמן שם עוד בתיכון כשקראתי ספר של דוד מלץ על אנשי העלייה השנייה. קצת מוזר שברגע שהרשיתי לעצמי לכתוב מתוך הילדה שבי, השירים יצאו כמעיין המתגבר, וזיכו את עדולה בפרסים.

צילום: אריק סולטן
סבינה מסג

"יש מסתורין בעניין הזה של שם עט או שם בדוי, או פרסונה שסופר לובש כדי להכפיל את עולמו. במשך שנים רבות לא גיליתי שאני עדולה. וזה היה לטובה. כל עוד לא ידעו מיהי. כתבו עליה ביקורות נלהבות. למשל, יעל דר מ"הארץ" כתבה שירי הלל על ספרי עדולה כל עוד היה המסתורין. ברגע שידעה מי מאחורי השם, לא התייחסה יותר לספרי עדולה. היום כולם יודעים, אבל חשוב לי לשמור על שתי הישויות שלי בנפרד. הכתיבה של עדולה נובעת ממקום אחר מאשר של סבינה".

"היה נחמד", אומרת שלו 14 שנה לאחר שפרסמה תחת שמה הבדוי. "כתבתי את הרומנים הרומנטיים האלה כדי להתפרנס עוד כשהייתי עורכת דין. לא הייתה לי שום יומרה לכתוב ספרות יותר רצינית, רגשית או עמוקה. זה קרה אחרי שאמא שלי הראתה לי מאמר, שבו נכתב כי מי שכותב רומנים רומנטיים נוסחתיים, מרוויח 15 אלף פאונד לספר. כתבתי שניים והנחתי אותם בצד, לקחתי חופשה ללא תשלום למשך חצי שנה ואז כתבתי את 'מלאכי עליון'. רק אחרי שהוצאתי אותו החליטו ב'זמורה ביתן' שנחמד יהיה להוציא אותם".

הפור על אליזבת סאנדס נפל בארוחת ערב משפחתית. "כל אחד זרק שמות והצליל מצא חן בעיניי. זה יותר פשוט ממה שאפשר לתאר".

וכשהיית חתומה בשם אחר, ציפית לביקורת שתתפרסם על הספרים?
"החוויה שלי מהביקורות גם ככה לא חיובית, אז לא חשבתי על זה ולא התייחסתי לזה בכלל. הם כיפיים כאלה. זה כמו שאדם חושב על הנעורים שלו בקלילות ובהנאה, אבל זה לא משהו שהוא יעשה היום".

בארץ זה יותר מסובך. פרופ' מנחם פרי
בארץ זה יותר מסובך. פרופ' מנחם פרי

פרופ' מנחם פרי, עורך "הספרייה החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, טוען שהשימוש בשמות בדויים נובע משני דברים עיקריים: האחד, הידיעה של הסופר כי לא הוציא תחת ידיו יצירה גדולה ממילא, והשנייה – רצונו של הכותב להיקרא בעיניים רעננות.

"אנחנו קוראים סופרים עם כל הדעות הקדומות שלנו, ובשם בדוי יש יתרון גדול", הוא מסביר. "כשמניותיו של רומן גארי ירדו, הוא הוציא ספר מפעים תחת השם אמיל אז'אר. זה מאוד עזר לו. זו למעשה התחלה של סופר חדש".

אנחנו מדינה קטנה מאוד. זה יכול לעבוד לאורך זמן?
"למיטב ידיעתי, כל אלה שעשו את זה בארץ התגלו מהר מאוד. תופעה כמו אלנה פרנטה, שעד היום אף אחד לא יודע מיהי באמת, אינה אפשרית בארץ. עוד רב מכר ועוד אחד, שמישהו יוציא פה ולא יידעו עליו כלום? שהמשפחה לא תגלה? יש תכונה של הישראלים שהכל צריך להיות מיד ועכשיו, והם תכף הולכים ומספרים רק ל-20 אנשים בסוד ואומרים להם לא להגיד את זה לאף אחד, מה שמבטיח שהם יגידו את זה מיד לכולם".

פורסם במעריב

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.