ראיון עם המשוררת ומבקרת ספרות – יערה בן-דוד / איזון שביר

איזון שביר

ב"איזון שביר", יערה בן־דוד משלימה עם הזמן האלסטי וקושרת אותו לשירה:
"היופי הוא בפרי שהבשיל והחמיץ לאטו/ וכבר הוא יצוק בתוך השפה"
(ניתן להשיג את ספריה בספריית "הקורא העברי")

תוצאת תמונה עבור איזון שביר

בין דפי "איזון שביר", ספרה החדש של יערה בן־דוד, מחלחלת אליס בארץ הפלאות. היא מופיעה בשלל דרכים: החל בדיוקן המתקטן ומתגדל לפרקים של האני השרה, דרך הטיפול הגמיש והיצירתי בזמן, וכלה באיגיון חסר ההיגיון. אי לכך, ב"אני", אחד משיריה המתכתבים עם אליס מארץ הפלאות, המשוררת שהתגלגלה לפיל, המעורר פליאה אצל כל רואהו וחש ש"פלאות נעשו לו" (ברכות נו) — יכולה, למרבה הפלא, גם לעבור בקוף של מחט.

מכאן נובעת גם ראייתה המיקרוסקופית והגמישה את הסובב אותה. כמו מבעד לזכוכית מגדלת, היא עשויה לעקוב אחר תולעת העושה את דרכה "מן הדנטל/ שעל אדן חלון העץ הכתום/ בצד מערב בין ההול למטבח", ולהחליט: "אני מניחה לה לנפשה/ להיעלם באחד הסדקים" — הכל מתוך הבנה אינטואיטיבית שהחוויה תיהפך למלות שיר ו"מלים אינן הולכות לאיבוד". רצוי להמתין לשעת כושר שבה ייצא השיר מן הכוח אל הפועל בלי לדחוק בו. זאת תמצית הארס־פואטיקה של המשוררת, שהיא חלק בלתי נפרד מתפישת האני שלה, המודע מאוד לעצמו.

תוצאת תמונה עבור במבוך המראות יערה בן דודיערה בן דוד (נולדה ב-1947) היא משוררת, מבקרת ספרות ואמנית קולאז'ים ישראלית.
בן-דוד נולדה בבגדאד שבעיראק ב-1947 ועלתה לישראל עם משפחתה ב-1952. היא בוגרת ספרות עברית ופילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל אביב, מוסמכת האוניברסיטה העברית בספרות השוואתית. שימשה כחברת מועצה בכתבי העת מאזנים ופסיפס. הוציאה ספרי שירה וכן שתי אסופות של מאמרים עיוניים: "אהבה ממבט שני", הוצאת "עקד" (1997) ו"במבוך המראות", הוצאת "כרמל" (2012).

איפה השירה פגשה אותך לראשונה?
עוד בילדות, דברים שהוקסמתי ונמשכתי אליהם בחושים, בעיקר בחושי הראייה והשמע, היו עבורי שירה מופלאה, אף שלא תמיד היה להם ביטוי מילולי. התחלתי לכתוב שירים מאוחר-יחסית, בהיותי תלמידה בתיכון. נושאו של השיר הראשון שלי היה נוף בטבע, שמצא לו אחיזה והשתקפות בתוכי. זכורים לי ההתרגשות שליוותה אותי בעת כתיבתו ותחושת הרווחה והסיפוק כשסיימתי אותו. אהבתי את שירי הראשון, שהיה טבוע בחותם של תום. מאז לא הרפה ממני "חיידק הכתיבה". ביכורי שיריי ראו אור ב"הפועל הצעיר" וב"עקד לשירה".

מה תפקידה של השירה בעינייך?
כבר נאמר שתפקידו של משורר לשורר, כשם שייעודו של צייר לצייר. שירה היא קודם כל מהות שאין לה תכלית. היא קיימת כאכסיומה, כקיומם האכסיומטי של הטבע, היקום וכל הברואים. כנרות החנוכה שאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כלומר ראייה המעוררת בנו אסוציאציות, כך גם השירה המושכת להתבונן בה וליהנות מזיווה וייעודה הוא לב הקורא.
אין היא קרדום לחפור בו, ובכל זאת, היא עשויה להיות נקודת ארכימדס חשובה מאין כמוה. יש לה שלל פנים שאי אפשר לא לתת עליהם את הדעת. היא אמצעי של הֲכָלָה, של חיבור ושמירה על האיזון השביר בין מיקרוקוסמוס למַקרוקוסמוס, בין רגש לרציו, בין שפיות לטירוף. היא לוכדת רגעים של אושר ועונג וגם של החמצה וחרדה. היא יכולה לזעזע את אמות הסיפים ולהיות פה לתחושות של רבים. בכוחה גם להיות מפלט של נחמה מאזלת יד ומהתמודדות סיזיפית עם החיים. אמת אמר המשורר: "הרודים בשירה ובמסתרי חינה יגאלו את העולם בשיר ובמנגינה".
השירה היא שפת סתרים הנהירה לכותב ולקורא האמון עליה. עבורי היא אמצעי לאישוש הקיום, על משקל "אני כותב – אני קיים". באחד משיריי, "שיר תולעת", כתבתי: "אני כותבת כדי להעביר / את הזמן בשיטוטים בין גופי נפש, חפצים וקולות / שאינם באים עוד לקראתי". אני כותבת לא רק כדי לחוש בקיומי, אלא גם כדי להחיות מה שכבר התאיין אבל אינו מרפה.

משורר שאתו היית רוצה לשבת ולשוחח?
משוררים שהייתי שמחה לפגוש הם מקשת של גוונים: יהודה עמיחי, אמיר גלבוע, דליה רביקוביץ, דוד פוגל, אמילי דיקנסון, אנה אחמטובה, סילביה פלאת, ויסלבה שימבורסקה, פרננדו פסואה ואחרים.

היכן ומתי את כותבת?
בסופו של תהליך אני כותבת לרוב בבית. ב"תהליך" כוונתי למשך הזמן של הבשלת השיר בתוכי. אני חשה שדברים נאגרים ואינם נעלמים. הם רק לובשים צורה אחרת בחשיפתם. כששיר אינו רוצה להיכתב, אני מניחה אותו לנפשו וכותבת כשהוא מתרצה. קורה שאני מתהלכת עם שיר כמו בהיריון ממושך, ואינני ממהרת להעלותו על הכתב למרות הפיתוי הגדול לעשות זאת. הרי מילים אינן הולכות לאיבוד, גם אם אינן נכתבות מיד. הן מוסיפות לרחוש במעבדה הפנימית, עוברות תהליך של עיבוי, עיבוד וזיכוך, עד שבבת אחת מגיע הרגע שבו הן מגיחות החוצה – לא פעם אחרי שעברו "מוטציה". הרגע הזה "תוקף" לרוב כשאני במקום המאפשר ניתוק מהסובב, אבל רגע ההארה עשוי לנחות עלי גם בהיותי בתנועה ובחברת אנשים, ואז אני שולפת ורושמת. אוהבת את המגע המוחשי עם הנייר והעט, אבל באחרונה גם מוצאת את עצמי מול המקלדת בכתיבת שיר.
עם השתיקה בכבודה ובעצמה התמודדתי לא פעם. אין ספק ששתיקה שאינה סוף פסוק נובעת מתוך חיבור לסיסמוגרף פנימי המנחה להשתהות, להתרחק ופשוט להדמים מנוע. שתיקה כזאת אינה שיתוק, וחללי הזמן ה'מִדְבָּרִיִּים'-לכאורה יכולים דווקא להיטיב עם הדיבור השירי. בסופו של דבר הכל יפרוץ אל התודעה וממנה באופן זה או אחר. לכל יימצא הדבק הנכון בזמן הנכון.

בטרם
שַׁל נְעָלֶיךָ וְלֵךְ לְאַט
עַל רִצְפַּת הָעֵץ הַחוֹרֶקֶת בְּבֵית הָעֵץ
בְּבּוּדְגַנְיָה וַאס בּוֹאֲכָה הַיַּעַר וְנַכְלוּלָיו
כָּאן שָׁרְשֵׁי הָעֵצִים לֹא מְעֻפָּרִים בָּאֲוִיר
תַּגִּיד קִנְאָה בְּשָׁרָשִׁים לֹֹא שֶׁלְּךָ וּלְעוֹלָם
לֹא יִהְיוּ שֶׁלְּךָ.
בְּשָׁרְשֵׁי הַשֶּׁקֶט דִּנְדּוּן יָרֹק
מְלֹא מֶרְחַב הָעַיִן כָּל מַה שֶּׁתָּדוּג מִן הַהֵד בַּגַּיְא
שֶׁתִּשְׁמַע, מְלֹא נְחִירַיִם מַלֵּא אֶת הָרִיק
צֵידָה לְאֶרֶץ רְחוֹקָה
לִפְנֵי רֶדֶת הַמָּסָךְ

מדוע בחרת את השיר הזה?
בחרתי בשיר "בטרם", מכיוון שהוא ממוקם באחד הצמתים המשמעותיים בחיי. הוא קשור אצלי בזיכרון יפה של קיץ נינוח-לכאורה לפני טלטלה קשה, בחוויה מענגת של הימצאות במקום זר ומושך, שכעבור זמן לא רב הצטלבה בחוויית המפגש עם המוות.
את השיר כתבתי בקיץ 2007, כשהתארחתי אצל ידידתי הסלובנית, ציידת לשעבר, בבית העץ שלה בכפר קטן סמוך ליער, כחודש לפני מות אחי. בית עם אח מבוערת ועל קירותיו פוחלצים וקרני צבאים. לרגעים חשתי שאני מתקנאת בשורשי הקיום הזר שאינו מצולק, ולעולם לא יהיה שלי. מתחת למראית העין של הנוף הפסטורלי והשָׁלֵו חבוי בשיר אי שקט מעיק, סימן לבאות, והוא מחלחל בכל מחרוזת השירים שכתבתי אז, כמעט בהינף אחד, בשהותי בכפר הסלובני.

פורסם בעיתון הארץ

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.