סמי מיכאל – ממזרחי זועם ליקיר הציונות

ויקטוריה - סמי מיכאל

הרומן של סמי מיכאל "ויקטוריה", בתרגומו לערבית, מופץ בעיראק. הספר תורגם לערבית לראשונה לפני עשר שנים, ויצא לאור בקהיר, שם נמכר בשתי מהדורות. כעת יוצאת לאור מהדורה חדשה של הספר בערבית, בהוצאת אל-גמל שבגרמניה, להפצה ברחבי העולם הערבי – ומחצית מן המהדורה נשלחה למכירה בעיראק.

"רבים שואלים אותי אם אני עומד לבקר בעיראק, והנה הרומן שלי 'ויקטוריה' הקדים אותי", אומר מיכאל. "הספר מופץ כעת בעיר ההולדת שלי, בגדאד, ששימשה השראה לכתיבתו. בעצם ויקטוריה חוזרת לביקור מולדת. אני נרגש מהעובדה שיצירה ספרותית שלי חוצה מחסומים של חשדנות ואיבה רבת שנים, ואני מקווה שהיא תהיה שגרירה של הבנה וקרבה".
(ניתן להשיג את הספר בספריית הקורא העברי)

תוצאת תמונה עבור סמי מיכאלבסמינריון מסכם בחוג לספרות כללית של אוניברסיטת ת"א. הטענה המרכזית של הסמינריון הייתה שמאז שפרסם סמי מיכאל את ספרו הזועם "שווים ושווים יותר" והתבטא בתוכנית הטלוויזיה טנדו (של ירון לונדון): "אני אינני ציוני", שינה מיכאל את דרכיו והתאים עצמו לדרישות הביקורות וההגמוניה התרבותית עד שאנו מנבאים שבקרוב הוא יזכה גם בפרס הציוני הגדול מכולם – פרס ישראל. לרגל זכייתו של מיכאל בפרס א.מ.ת שיוענק לו על-ידי ראש-הממשלה, מפורסם קטע מהסמינריון ההוא.
חלק ו' –(אי?) זהות מזרחית במציאות ובספרות
סמי מיכאל מזוהה בתרבות הישראלית ככותב מזרחי, העוסק בנושאים הקרובים לעולמם של יוצאי ארצות ערב. בתחילת דרכו, סמי מיכאל בוחר בתפקיד זה ומשתמש בו כדי לחדור לבמה הספרותית תרבותית, אולם לאחר מכן הוא מנסה להתנער מהתווית שנצמדה אליו. ההתנערות באה לידי ביטוי בשינוי הדרגתי באופן ייצוג המחאה המזרחית ביצירותיו, בייצוג המזרחי באופן שלא פוגע בסדר של האידיאולוגיה הציונית, ובהתבטאויותיו הפומביות בעניין זה.
כשנשאל מיכאל "איך התווית המזרחית נדבקה אליך ולא לא.ב. יהושע, למשל?" עונה מיכאל "הוא (יהושע) קיבל את הקודים הפנימיים של הציונות". אם כן, מיכאל דחה את הקודים של הציונות ולכן "נענש" בכך שמזוהה עם התווית המזרחית מבלי שנתכוון לכך – האמנם?
עד 1974, השנה בה פרסם מיכאל את הרומן "שווים ושווים יותר" , הוא לא היה מוכר לקוראי הספרות העברית. ברומן זה, נוגע מיכאל בתפר גס מאוד במארג האידיאולוגיה הציונית, שחוטים נפרמים ממנו, והוא הופך לפיסה העומדת על סף תלישה. אנו מוצאים כאן הצבעה מפורשת על הגמוניה אשכנזית ויחסה ליהודים המזרחיים. דויד, גיבור הרומן, מספר את סיפור חייו כשכל צעדיו מושפעים ממוצאו. מיכאל לא משאיר את הסבל וההקרבה של פרוייקט "כור ההיתוך" מאחור אלא מביא אותם לקדמת הבמה ומאיר עליהם בפרוז'קטור. אין נימה של קבלת הסבל לשם המטרה הנעלה, אלא קיימת התחבטות והטלת ספק אם המחיר כדאי. הגיבור אינו מסכם את האירועים "היה לנו קשה…כמו לכולם…". הוא זוכר כל מקרה ומתאר אירועים ספציפיים, דבר המעצים את תחושת ההקרבה, הקושי והסבל האנושי. האם, האב והאחות שנשרפו בבדון, אובדן כבוד האב, רציחת נערה ע"י סרסור – פרטים אלו יוצרים תמונה שלמה של סבל אנושי מוחשי, המתממשת בדמיונו של הקורא.
"אלוהים נתן …אלוהים לקח—"
"את מי?" צרחתי בקוצר- רוח.
אביך, אימך—ואחותך הקטנה." נקרעו המילים מפיו של ראובן.
הדפתי אותו מעלי במהלומת אגרופים. חבטתי בחזהו.
נשכתי את ידו המחזיקה בי- אבל הוא לא הירפה. ברכיי פקו והכל האפיל סביבי…
"איפה הם?"
"בחוץ כיסינו אותם. עוד מעט יבואו לקחת אותם"
יצאתי מהבדון שלהם כשראובן תומך בי – שמיכה זרה, משובצת, היתה פרושה על האדמה מעל לשלוש גבשושיות קטנות. התנתקתי ממנו—לא יתכן שתלוליות קטנות כל-כך תהיינה כל מה שנותר מאבא- אמא והקטנה…"
"מזווית עיני הצצתי בשלוש הגבשושיות, מסתבר שמישהו פסע על השמיכה…
שאול גחן והציץ מתחתיה – לראות את שרידי הגופות החרוכות. עצבי שלי לא עמדו לי להישיר מבט…"
(מיכאל, 74, עמ' 97-98).

ניתן לראות שינוי הדרגתי באופן ייצוג המחאה ביצירותיו. אם ב"שווים ושווים יותר" האשכנזי עמד מול/נגד המזרחי ומחה קולנית על היחס למזרחיים, הרי שב"ויקטוריה" המחאה הופכת לציוץ חלוש, שכמעט ואינו נשמע. כמו כן, ארגון הדמויות משתנה כך שאין עוד כוחות מנוגדים- כולם עוברים "לשחק" באותה קבוצה.
באירוע משפחתי חגיגי בו טוענים בני המשפחה כנגד ויקטוריה על כך שאף אחד מהם לא למד באוניברסיטה, היא מנסה לבטל את טענותיהם וחושבת:
"למה זה צריך להשבית את השמחה בגלל מדמנת שטפונות ושרפות קיץ בבדוני מעברה לפני ארבעים שנה" (מיכאל, 93, עמ' 189) .
נדמה ששורה זו מייצגת יותר מכל את השינוי שעבר על מיכאל מאז "שווים ושווים יותר". הוא קיבל על עצמו את הגישה הציונית, שזהו המחיר ששולם (אובדן משפחה שלמה בשריפה) בעבור "כור ההיתוך", ואין טעם עכשיו באמצע החגיגה הציונית הדשנה, לחזור אחורה ולבדוק מה בעצם קרה שם.
הטענה על קיפוח נשמעת מפי בניה של ויקטוריה בקול רפה, מיכאל "מנמיך" את הטונים. הוא לא "משתיק" אותם לגמרי – בכל זאת העלייה והקשיים הם חלק מן האידיאולוגיה, חלק מהמציאות הריאלית, חלק מ"הסיפור" של המדינה. הנמכת הטונים מתבטאת גם בכך שהטענה מושמעת על-ידי בניה של ויקטוריה, שאינם גיבורי הספר, ולא על-ידי גיבור הספר עצמו, כמו דויד ב"שווים ושווים יותר". מה שנמצא ראוי להיות בקדמת הבמה ב"שווים ושווים יותר" מוזז לפינה חשוכה. מיכאל שינה כיוון, הוא מעוניין לייצג ערבי ויהודי מזרחי ולא רוצה לעסוק במפורש בשסע העדתי, הוא עובר לעסוק ביצירותיו בנושאים שלא יכולים לפגוע בייצוג הישראלי לפי כללי האידיאולוגיה. דבר זה אפשר לו להיות "מאומץ" ע"י האליטה השלטת כנציג של המזרחים . מיכאל שינה כיוון ודרכו החדשה מתאימה לצרכי האליטה, ועונה על האידיאולוגיה. ההגמוניה הציונית בנתה את ההיסטוריה, הספרות העברית מסייעת לה לבסס זאת ומיכאל משתתף גם הוא בפרוייקט. מיכאל מביא למרכז את המזרחי – הוא מוסיף "חדרים" בבניין הציוני ו"מרחיב" את המבנה תוך ציות לכללי הבנייה.
לטענתנו, עיוורונו של מיכאל לציותו לקודים הציוניים בא לידי ביטוי בסירובו לקחת על עצמו את תפקיד הסופר ה"מזרחי" (למרות שהוא מזוהה ככזה ע"י רבים). מיכאל מתעקש לומר כי ייחודו הוא בייצוג ערבי "אחר" (רוזנטל ומיכאל, עמ' 54') אם מקבלים את הטענה שהאידיאולוגיה היא חלק בלתי נפרד מקיומו של הסובייקט כנתין (אפילו ללא מודעות מצד הסובייקט) הרי שההכחשה של מיכאל מובנת.
אנו יכולים לעמוד על סתירה בדבריו של מיכאל (או אולי מעין "התנערות"). מחד, הוא עצמו טוען כי מאורעות ואדי סליב, הם שהיוו "טריגר" לכתיבת רומן שיש בו מעין "סגירת חשבון" עם הממסד האשכנזי בארץ, ומאידך, הוא תוהה על התווית שקיבל כ"סופר מזרחי". האם אין כאן מעין "היתממות", האם "קיבל" מיכאל את התווית או נכון יותר לומר כי "לקח" את תפקיד דוברו של הקול המזרחי?
אם נצטט מתוך הכתוב בכריכת הספר "שווים ושווים יותר" נראה שמיכאל לקח על עצמו תפקיד זה במפורש.
"זהו סיפור חייה של עליית המונים … ממזרח ולא ממערב…. כולם קוראים אל הקורא מבין דפי הרומן הזה ודבריהם –זעקה. עסקנים וסתם יהודים טובים אשר מדקלמים הצהרות על "כל ישראל חברים", "שוויון זכויות" ו"מניעת אפלייה עדתית" ייטיבו לעשות אם יעיינו בדפים אלה רוויי המצוקה." (מיכאל, 74).
מיכאל דוחה את התווית שלקח על עצמו בתחילת דרכו ועמה הוא מזוהה עד היום. לטענתו (רוזנטל ומיכאל, עמ' 222) הדבר שהעלה אותו לתודעה הציבורית, היא עובדת היותו אחד הקולות הבודדים המדברים על עולם ערבי אחר ועל ערבי אחר. הוא אינו מקבל את ההשערה המרומזת של רוזנטל שקבלתו ועלייתו נובעת דווקא משיוכו המזרחי ומהצורך של האינטלקטואל השמאלני אשכנזי להגיד: "דווקא יש לי חבר מזרחי, שימו לב לסמי מיכאל".

פורסם במגזין תרבות

ספריית הקורא העברי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.